עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/134

הלכות יובל סימן מב מג השלח[ ערוך ואמנם רק אם הניח בן אבל אם הניח רק בת וכ"ש שאר יורש אינו עובדם ויוצא לחירות דכתיב ועבדך שש שנים לך ולא ליורש לבד בן ובנו כמותו דעובדו עד תשלום שש למכירתו או עד היובל או עד זמן שקצב קודם היובל או שיגרע פדיונו וישלם השאר: ן גמצאת אתה אומר שעבד עברי גקגה לבעלים בשני דברים בכסף ושטר וקונה את עצמו בששה דברים בשגים או ביובל או בגרעין כפף או בשטר שחרור או בהפקר או במיתת האדון כשלא הגיח בן והרמב"ם כתב חמשה דברים דלא חשיב הפקר דאינו מבואר בגמ׳ ומ"מ איגו חולק על זה: ךן כתב הרמב"ם םפ"ב מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואע"ם שלא אמד לו הרי הוא יוצא בחנם וא"צ שטר ואפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחםשי חנם עכ"ל ואע"ג דהך קרא הוא במכרוהו ביד מ"מ מסתברא דגם במוכר עצמו כן הוא דאין סברא לחלק ביגיהם בזה וכ"ש למאן דיליף שכיר שכיר ולא ידעתי מקורו והדין וודאי דכן הוא דכיון דגופו קגוי פשיטא שחייב ברפואתו ובמכילתא תגיא חגם בלא שטר בלא דמים ע"ש: 132 דחזיגן דהתורה הקילה עליו ורצה בטובתו וחזיגן בגמכר לעכו"ם שהתורה גזרה כן ממילא גם בלא גז"ש צריכין לדון לטובתו ובסי׳ הבא סעי׳ ה׳ יתבאר עוד טעם בזה: ךן הרב שמתל לעבד באמצע זמגו על הכסף הנשאר חייב לו עד פוף זמנו אע"ג דמחילה א"צ קנין ובדברים בעלמא נסתלק החוב כמ"ש בת"מ סי׳ רמ"א מ"מ בכאן אינו מועיל עד שיכתוב לו שטר שיחדור והטעם דמחילה אינו מועיל רק על חיוב מעות בלבד אבל עבד עברי גופו קנוי ומה יועיל מחילה כיון שגופו שלו וגם קנין אינו מועיל דמטבע אינו נקנה בחליפין ואין לזה תקנה רק בשטר שיחדור וכותב לו הרי אני משחררך דלא גרע מעבד כנעני דקונה א"ע בשטר (רש"י פיז. ד"ה גופו) וכל הלשוגות דמועיל בעבד כנעני כמ"ש ביו"ד סי׳ רם"ז כ"ש דמועיל גם בעבד עברי וגם אם מםקירו מועיל שהדי גם בכנעני מועיל אלא שצריך גט שיחדור להתירו בבת חורין ובעבד עברי לא שייך זה (תוס׳ שם ליה ליתא): ן עבד עברי כשמת האדון והנית בן ה"ז עובד את הבן כמו שעבד לאביו דכתיב שש שנים יעבד ולא כתיב יעבדך ש"מ דגם לבנו עובד מג דין עבד עברי הנמכר לעכרם ובו י"ב סעיפים: במוכר לעכו"ם כדי שלא יטמע ביניהם הקרובים גואלין אותו אם לא השיגה ידו בעצמו והב"ד כוםין להקרובים וכל הקרוב יותר הוא קודם לסדותו והכל מטעם שביארגו ואם הקרובים אין ידם משגת מצוה על כל אחד מישראל לגאלו ובין שסדאוהו קרובים ובין שםדאוהו שאר אדם יוצא לתירות: % וגראה סשוט דהמעות שהוציאו עליו לסדותו חייב לשלם ואפילו אם מיחה בהם שלא לפדותו מ"מ כיון שהתורה צותה לפדותו כדי שלא יטמע ביגיהם הרי מצוה קעבדי ולא משגחיגן במחאחו ולא דמי לםורע חובו של חבירו שלא מדעתו דא"צ לשלם לו כמ"ש בח"מ סי, קכ"ח דהתם איגו אלא מצילו מן הצער והוה כמבריח ארי א כתב הרמב"ם בם"ב דין ר המוכר עצמו לעכו"ם אם לא גפדה איגו יוצא אלא ביובל שגאמר ואם לא יגאל באלה ויצא בשגת היובל הוא ובגיו עמו עכ"ל כלומר אם גמכר לו בסתם לא על שגים קצובות איגו יוצא בלא פדיון אלא ביובל משא"כ בישראל שאף בגמכר סתם איגו עובד יותר משש שגים כמו במכרוהו ב"ד כמ"ש בסי׳ מ"א סעי׳ י, וזה ראיה למ"ש שם: ב כתיב וכי תשיג וגו, ומך אחיך עמו וגמכר וגו׳ או לעקר וגו׳ אחרי גמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלגו או דודו או בן דודו וגו׳ או השיגה ידו וגגאל וחשב עם קוגהו וגו׳ כלומד דבמוכר עצמו לישראל אין הקרובים יכולים לפדותו כמ"ש בסי׳ הקודם סעי׳ ב׳ אבל