ספר הנזירים.
עליהן נשען הכול ומהם הכול. גם בן סירא איננו מחבב את הנדרים, ויותר מקהלת בשעתו הוא מזהיר וחוזר ומזהיר את האדם, כי לא ייבהל על הפה להוציא דבר לפני האלוהים, ואם נואל ונדר ימהר לקיים את נדרו [1]. ועל דרך החסידים הוא מגדיל ומעריץ את קדושתו של ריבון העולמים [2], ומכניע ומשפיל לעומתו את קטנות האדם ואפסותו. בן סירא אומר: "מה יגאה עפר ואפר, אשר בחייו יורם גוויו?" [3]. הוא היה אומר: "מאוד מאוד השפיל גאווה, כי תקוות אנוש רימה" [4]. אבל כל המחשבות הנוגות האלה לא הביאו את בן סירא לידי ייאוש ומרה שחורה. להיפך, הוא שונא את העצבות ואת הדאגה, ומזהיר: "אל תתן לדוון נפשך – – – כי רבים הרג דוון!" [5]. ומצאנו במשליו גם משל אחד ממשליו הוא, או ממשלי העם, שבו הוא מתנגד ניגוד גמור לסגפנות. משל זה, בקיצוניות שבו, דומה כאילו יצא מפי צדוקי עשיר ורודף תענוגות, אף על פי שבאמת היה בן סירא נאמן לתורתו של שמעון הצדיק [6] ומזהיר כמה פעמים על מדת
61
- ^ שם (יח, כב; כג, י-יב, ובשאר מקומות).
- ^ שם (א, ובכמה מקומות אחרים).
- ^ שם (י, ט).
- ^ שם (ז, יז).
- ^ שם (ל, כא-כג); סנהדרין ק, ב.
- ^ זה יוצא מן השבח הגדול שהוא משבח את שמעון הצדיק. בפרק לח (כד) הוא גומר את ההלל על הסופרים, רבותיהם של הפרושים. חוץ לזה מלא כל הספר מדיעות הפרושים כמו שהוכיח רבי אייזיק הירש וייס (דור דור ודורשיו, חלק א, 1871, עמוד 208). רבי שמעון ברנפלד אומר: "מחבר משלי בן סירא היה קרוב לכת הצדוקים, מה שאנו רואים בשבח המופלג אשר ייחד לשמעון כוהן גדול, שזהו שמעון השני" (העומר כרך ב, חוברת ב, עמוד 22). אבל אין הדבר כן: ראשית, אין אנו יודעים כלל אם שמעון השני היה מכת הצדוקים (יוסיפוס, קדמוניות היהודים, XII, 4, 10-9, אינו מזכיר זה), ושנית, אי-אפשר לומר, ששמעון המהולל בפי בן-סירא הוא שמעון השני, אלא הוא ודאי שמעון הראשון, הצדיק, כמו שנזכר למעלה. יש להוסיף, שבזמנו של שמעון הצדיק לא היתה עדיין כת הצדוקים בישראל.
