ספר הנזירים.
אבל מאמר זה מחוסר כל יסוד נאמן. וכי משום שגם הפרסים הבינו את הערך של טהרת הגזע לא יכלו היהודים להבינו, עד שבאו ולמדו אותו מן הפרסים? האם לא יכלו שתי האומות האלה, וגם הרבה אומות אחרות, להגיע לידי הכרה זו, אומה אומה על ידי נסיונותיה הפנימיים והחיצוניים, מבלי שהיו נזקקות זו לזו? הרי אפשר הדבר וקרוב מאוד, שלא היהודים למדו מהפרסים ולא הפרסים מהיהודים, אלא שניהם שתו מים מבורם הם, כלומר: מנסיונם. בנוגע ליהודים אנו יודעים שהיו מנוסים ובקיאים בשאלה זו. מיום צאתם ממצרים למדו להכיר שה"ערב רב" [1], אשר עלה עמהם ממצרים, ואשר נדבק בהם אחר כך, היה קשה להם כספחת. כבר בדור המדבר ראו את "האספסוף" אשר בקרבם מתאווים תאוות זרות [2] ומפתים גם את ישראל ומביאים עליו צרות ומגיפות. גם הושע הנביא – שבשעתו לא היו היהודים יודעים עדיין ממציאותה של מלכות פרס – עומד ובוכה: "אפרים בעמים הוא יתבולל – – – אכלו זרים כוחו" [3]. ולפיכך ציוותה התורה: "לא תתחתן בם" [4]. ואי אפשר לומר שלא חל האיסור אלא על שבעה עממין, שהרי היהודים השבים מן הגולה באו בכוח הכתוב הזה והתאוננו לפני עזרא על הנושאים נשים נכריות, ולא היה מי שידחה אותם ויאמר להם, שהתורה לא גזרה על עמים אחרים [5]. מכאן אתה למד, שאיסור החיתון היה ידוע ומפורסם באומה (אף על פי שהיו עוברים עליו בזמן הבית הראשון וגם אחרי כן, כשם שהיו עוברים גם על מצוות "עשה" ו"לא תעשה" אחרות) זמן
55
- ^ שמות יב, לח.
- ^ במדבר יא, ד: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל".
- ^ הושע ז, ח-ט.
- ^ דברים ז, ג.
- ^ "אם לא היה איסור מקודם, מאיזה סיבה התרעמו השרים על העם, אשר לא נבדלו מעמי הארצות, הלוא לא עשו שלא כדת?" (רבי אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, חלק א, 1871, עמוד 53).
