העולם של היהודים הקדמונים. גם התורה גם הנביאים מתנגדים אל הסגפנות. אפילו ירמיהו הנביא – זה הגבר אשר ראה "עני בשבט עברתו" – רואה מתוך ערפילי ההווה את שמש העתיד המזהיר, את "אחרית הימים", אשר בה "תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו" "ובאו וריננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה, ולא יוסיפו לדאבה עוד" [1]. הרוח הזאת מתגלית בייחוד בשלושת הספרים: משלי, שיר השירים וקוהלת, אף על פי שהם משונים בכמה דברים זה מזה, בייחוד בנוגע לסגנונם ולהלך-נפשות מחבריהם. שלושת הספרים הללו נכתבו, על פי המסורה, על ידי חזקיהו וסיעתו [2], אבל אחר כך "נגנזו", בוודאי לפי שהרוח הדוברת בם זרה היתה ל"הנאנחים והנאנקים" – "עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם" [3] והכניסו אותם לכתבי הקודש. אנשי כנסת הגדולה, שחיו בראשית תקופת התחיה וקיוו לעתידות טובים, מצאו חפץ בספרים האלה והרגישו את יקרת ערכם. ספר הקוהלת היה עניין לבעלי מחשבות לענות בו. כל אותם ההרהורים והספקות, הכרת הרעה העולמית, האישית והחברתית, הייאוש הבא מתוך צערו של עולם או מתוך תענוג מרובה, ולהפך – הרדיפה אחרי התענוגות הבאה מתוך ייאוש קשה, אבדן האמונה בצדיקו של עולם וההכרה הברורה שאי אפשר לחיות ולהתקיים מבלעדי האמונה "כי זה כל האדם" [4], בחינת כל הרעה וכל ההבל של כל הנעשה תחת השמש, וביחד עם זה ההרגשה שיש תכלית גבוהה לחיים, נעלמת מן האדם, "כי גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם" [5] – כל אלו המחשבות ניקרו במוחם של רבים מבני האומה שנזדקנה ושנתנסתה בכמה נסיונות, והתוצאות של כל אותן המחשבות – האמונה ושמחת החיים – היו התוצאות שאליהן הגיעה רוחה של כל האומה כולה. הכרת הסתירות המונחות ביסודו של עולם הנגלה, והאמונה ביחידו של עולם, שבו לבדו מתאחדים כל הניגודים "ברזא דאחד", ועם זה האהבה אל החיים והשנאה לשונאי-החיים – הינן בעיקרן "סוף דבר" של המחשבה הישראל. הקוהלת מטפת לשומעי לקחה "כי מי אשר יבוחר (יחובר) אל כל החיים יש ביטחון, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" [6], "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש, כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח" [7]. "שמח בחור, בילדותך" – אמרה קוהלת – "ויטיבך לבך בימי בחורותיך! – – – והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" [8]. "ושיבחתי אני את השמחה" [9]. "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוהים את מעשיך! בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר! ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי-חיי-הבלך אשר נתן לך (האלוהים) תחת השמש" [10]. הקוהלת הולכת הלאה ומוחה נגד הנדרים ובייחוד נגד נדר הנזירות: "אל תיבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים – – – טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא – למה יקצוף האלוהים על קולך וחיבל את מעשה ידיך?" [11]. בסגנון קרוב לזה מדברים גם משלי שלמה: "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו – משכיל" [12], "גומל נפשו – איש חסד, ועוכר שארו – אכזרי" [13], "לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תייבש גרם" [14], "יראת-ה' – לחיים, ושבע ילין בכל ייפקד רע" [15]. אבל יותר משני הספרים האלה מלא הוא "שיר השירים" חיים ושמחת-החיים – זה שיר החיים והאהבה, שכולו מלא טל-שחר, קרני שמש צהריים ורסיסי ערב קיץ רענן, וריח לו כריח הכפרים והיערים, הכרמים והפרדסים. האדם היהודי, אשר שב עוד הפעם אל הטבע, אל השדה ואל היער, אל עוף השמים ואל חיתו שדי, אל האור ואל האוויר, פקח שוב את עיניו ואת אזניו לראות את העולם ביופיו ובזהרו, ולשמוע סוד שיח אילנות ועשבים ושירת ציפרים, חיות ובהמות, ולבו נתרחב ונמלא אהבה ושמחה, וידיו נשתרבבו לחבק עולם ומלואו, ופיו נפתח מאליו לנשיקה לוהטת ולשירה של אש. "קודש קדשים" היה שיר השירים לישראל – זה שיר הנעורים של האומה, שיר של עבר ושיר של עתיד לבוא.
───────────────
ז) עזרא וחבורתו.
תקופת מלכות פרס. מיעוט המסורות ההיסטוריות על מאורעות התקופה ההיא. סיבת הדבר. חוסר מאורעות מדיניים. אנשי כנסת הגדולה ועבודה רוחנית כבירה. טהרת הגזע. תקנה כלכלית. יצירת חלק מכתבי הקודש. סופרים, נביאים ונזירים.
מאמר מפורסם הוא בין כותבי תולדות ישראל, שמעטות ודלות הן המסורות שנמסרו לנו על המאורעות שאירעו לאבותינו בתקופה הראשונה של "מקדש שני", קודם התפשטות מלכות יוון בישראל.
48
- ^ ירמיהו לא, ג-יג, ובסגנון זה לג, י-יג.
- ^ בבא בתרא טו, א.
- ^ אבות דרבי נתן, פרק א.
- ^ קוהלת יב, יג.
- ^ שם, ה, ז.
- ^ שם, ט, ד.
- ^ שם, יא, ז-ח.
- ^ שם, שם, ט-י.
- ^ שם, ה, טו.
- ^ שם, ט, ז-ט.
- ^ שם, ה, א-ה. פירוש הכתוב הוא: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, לסג, ולצער את עצמך, שלא תהיה מוכרח ללכת אל המלאך, שהוא החכם המורה, ולאמור כי שגגה היא מה שנדרת, ומתחרט אתה ורוצה שיבטל החכם את נדרך (רבי אייזיק הירש ווייס: דור דור ודורשיו, חלק א, 1871, עמוד 86). הנביאים נקראו מלאכים, כמו שאמרו בויקרא רבה (פרשה א): "מבית אב שלהן אתה למד, שהנביאים נקראו מלאכים שנאמר (חגי א, יג): ויאמר חגי מלאך-ה' במלאכות-ה'" וגומר. וכן נקראו החכמים מלאכי השרת, כמו שאמר אמימר (נדרים כ, ב): "מאן מלאכי השרת? רבנן – – – ואמאי קרי מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת". פירוש רש"י: "דמצייני, שעטופים בציצית". כוונתו למה שאמרו (שבת כה, ב) על רבי יהודה בר אילעי: "ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין, ודומה למלאך-ה'-צבאות".
- ^ משלי י, יט.
- ^ שם, יא, יז.
- ^ שם, יז, כב.
- ^ שם, יט, כג.
