במה נחשב הבית השני לעומת הבית הראשון, ותקופת-התחיה במה נחשבת לעומת תקופת-החיים הרעננים בשחר טל ילדותה של האומה? אפילו הצומות שנקבעו לזכר החורבן הראשון היו נהוגים עדיין זמן רב [1], כמו שנאמר למעלה. ונחמיה בן חכליה, כאשר שמע את הבשורה הרעה על מצב שארית הפליטה במדינת יהודה הנתונה "ברעה גדולה ובחרפה, וחומת ירושלים מפורצת ושעריה נצתו באש", וישב, ויבכה ויתאבל ימים, והיה "צם ומתפלל לפני אלוהי השמים" [2].
אבל לרבים מישראל היה אבל-ציון לא רק אבל לאומי, כי אם גם אבל דתי. על הר ציון עמד בית-ה', אשר בו הקריבו קרבנות על החטאות ועל האשמות. הקרבת הקרבנות היתה עניין של מסתורין, אשר על ידו יתקרב האדם אל האלוהיות ויוריד את ההשפעה מלמעלה למטה. מעולם לא היה הקרבן עניין גשמי לחוד, ודורון פשוט שהאדם מביא לאלוהיותו על דרך שהוא מביא לאדוניו שהוא מתיירא מפניו. בית המקדש של מטה היה סמל למקדש של מעלה, והקרבנות – סמל לעניינים עליונים, מעולפים רזים, שהיו אמנם נסתרים על פי רוב מן ההמון הגדול, אבל תמיד היה מאמין במציאותם ובקדושתם. אמת, הנביאים לא היו מחבבים את הקרבנות חיבה יתירה, ומשמואל הנביא ועד ירמיהו הנביא לא פסקו מערער נגדם. אבל הם התקוממו רק נגד העבודה, שנעשתה מחמת שימוש מרובה למלאכה מכאנית ולמצוות אנשים מלומדה, נגד המעשה המחוסר הרגשה חיה פנימית. למה היו מתכוונים? להכניס זרם חיים בכל המעשה אשר יעשה האדם, להחיות את הרגשות ואת המחשבות בלב עובד-האלוהים. אנו רואים שבזמן הבית הראשון היו הנביאים-הנזירים [3] עצמם מקריבים קרבנות, ובראשית ימי הבית השני היו תלמידי הנביאים – הראשונים להעיר ולעורר את העם לבנות את הבית ולחדש את העבודה על ידי הכוהנים והלוויים. בני-הנביאים, חגי וזכריה, הם שדיברו על לב העם, השכם ודבר, פעם
41
- ^ עיין זכריה ז, א: ויהי בשנת ארבע לדרייווש המלך, וגומר. זהו דרייווש בן היסטאספיס, שמלך בשנת 522 לפני הספירה הנהוגה.
- ^ נחמיה א, ג-ד.
- ^ שמואל הנביא (שמואל א, ז, ט) ואליהו הנביא (מלכים א, יח, לח).
