ספר הנזירים.
אשור ובבל בתור ממלכת-חולין, אשר לה שאיפות ארציות ומטרות מדיניות? התשובה על השאלה החמורה הזאת היתה שלילית. גדולי האומה הכירו מיד, שרק יהודה מתכנסת בתוך עצמה, פורשת את עצמה מתאוות מדיניות, ומקדשת את עצמה כליל לעבודה רוחנית ומוסרית, היא תקום ותחיה, לא תעורר קנאה בעמים ולא תהיה לברות לשיניהם החדות. יהודה או תעבור מן העולם כהרבה ממלכות אחרות, כממלכת ישראל – או תהיה לאומה דתית, אומה חיה בכוח האמונה ולשם האמונה. ירושלים אי אפשר לה להיות למרכז של חולין כמו שהיתה שומרון בשעתה – היא לא תהיה לגמרי, או תהיה למרכז מוסרי ורוחני.
ההכרה הזאת גילתה אפקים חדשים, סללה מסלול ודרך חדשה – "ודרך הקודש ייקרא לה". אבל מאחורי ההכרה הזאת עמד הייאוש הנורא מן החיים השלמים של האומה, ולפניה רבץ השפק המר בכוחה של שארית ישראל להתנשא אל האפקים החדשים. גדולה היתה משאת הנפש – אבל ארוכה הדרך אליה, ומלאה היא סכנת נפשות. "החשיבות מטלת חובות".
ישעיהו הנביא ומיכה המורשתי – אלה המה שני הנביאים הגדולים של תקופת המעבר. המה הסוללים את הדרך החדשה אל התכלית הגדולה שהמה קובעים לשארית ישראל, "הצולעה והנידחה". התכלית היא גדולה, ואין גדולה ממנה, התכלית היא יחידה, ואי אפשר שתהיה אחרת. "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – זוהי התכלית. אבל היש כוח בציון, היש כוח ביושב ירושלים, לעלות ולהגיע אל אותה התכלית? האם לא יהיה הראש גדול יותר מדי מן הגוף; הרוח – נישאה ונעלה יותר מדי מן החומר שמתוכו היא מדברת; התכלית – למעלה מן האמצעים הנמצאים בידי השרידים והפליטים? – ובנשמות הנביאים הגדולים מתרוצצות הרגשות שונות. אבל ושמחה, יגון ונחמה, שפק ותקווה, עורכים מלחמה זה את זו, מתגברים זה על זו ונבלעים זה בזו.
הנה מיכה המורשתי עומד על הר ציון ופניו נוהרות ועיניו בוערות למראה העתיד הנגלה לפניו. הוא רואה גויים הולכים אל הר-ה' ומטפסים ועולים עליו, וככל אשר יעלו כן יעלה
37
