ספר הנזירים.
שתיית יין ואפילו חומץ וכל מישרת ענבים – דבר שכמעט שאי אפשר לעמוד בו בארץ-ישראל [1]. אבל מאמר זה מחוסר יסוד נאמן. התורה לא די שלא היתה מתנגדת לעניין הנזירות, אלא שהיתה מחבבת אותו חיבה יתירה, ואמרה על הנזיר שיגדל פרע שער ראשו כמנהג האבלים, ואסרה עליו שתיית יין למצוות גידול שיער פירשה להדיא: "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו". מכאן אתה למד, שלהלכות הנזיר יש יסוד אחר – והיסוד הזה הוא בקדושת הנזיר.
לפנים בישראל לא היו יין ושכר. בני-ישראל הקדמונים, אשר חיו חיי-רועים במדבר, לא נטעו כרמים, ויין לא בא אל פיהם. מגודלי שיער היו, ומורה לא עלה על ראשם. השער ההולך וגדל היה סמל הגידול והצמיחה שבטבע, ואיש לא שלח בו יד. לאחר שנעשו ישראל בני תרבות ישובית התחילו מגלחים את שערם ו"שותים במזרקי יין". הנזיר, אשר הזיר את עצמו לה', מחה נגד התרבות, אשר תוכנה היה ההתרחקות מן הפשטות הטבעית, וסלה – היין. הוא לא שתה כל מישרת ענבים, ולא אכל ענבים. הוא גם גידל פרע שער ראשו, והשער הארוך היה "נזר אלוהיו על ראשו" – "ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר" [2] על הדרך שנאמר "עטרת תפארת שיבה" [3], ועל דרך שנקראו הנטיעות קודם שהיתה בהן יד הקוצר "נזירים" [4]. כבר נזכר למעלה, שהנזיר היה חוץ לזה זהיר מאוד מאוד בטהרה, ובייחוד נשמר מטומאת מת. ולא זו בלבד, אלא שהחמירה התורה בנזיר יותר מבכוהן. רבי אליעזר בן הורקנוס, ש"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם" [5], והחזיק בכל עוז בהלכות עתיקות, היה סבור אפילו שנזיר חמור לא רק מכוהן הדיוט, אלא גם מכוהן גדול [6]. ברור כמעט, ש"משנה ראשונה" ועתיקה היא זו של רבי אליעזר,
19
- ^ S. Munk בספרו Palestine (עמ' 169-168).
- ^ רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (שם).
- ^ משלי טז, לא.
- ^ ויקרא כה, יא.
- ^ סוכה כז, ב; כח, א, ובשאר מקומות.
- ^ משנה, נזיר, ריש פרק ז, וגמרא מז, א.
