ג) התקופה הראשונה.
התכלית העיקרית של הנזירות הישראלי. שני טיפוסים. נזיר לזמן קצוב. שלושת סימניו. נזיר-עולם. נזיר-שמשון. שני סימניו. טעם לדבר. נזיר גיבור. נזיר נביא. שמשון. שמואל. אבשלום.
התכלית העיקרית שאליה שאפו נזירי ישראל היתה – להכשיר את הגוף ואת הרצון לעשיית מעשים טובים. תגבורת כוח המדמה וכוח ההכרה לא היתה על פי רוב לתכלית בפני עצמה. היו אמנם פרושים משום ש"חשקה נפשם בתורה". אבל "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים" [1].
שני טיפוסים היו לנזירות הישראלית, שלכאורה הם משונים זה מזה, אבל באמת קרובים הם מאוד זה אל זה. הטיפוס האחד הוא זה של נזיר-התורה – נזיר לזמן קצוב, והטיפוס השני זה של שמשון הגיבור ושמואל הנביא – נזיר עולם. קרוב הדבר, כי "נזיר-עולם" ("נזיר שמשון") היה בראשונה הטיפוס המפורסם ביותר, ומעט מעט התחילו מתרבים גם נודרים בנזירות לזמן קצוב, שחלקם האחד עבר אל מצב הנזירות העולמית, וחלקם האחר עזב את הנזירות "אחרי מלאות ימי נזרו".
שלושה סימנים נתנה התורה לנזיר: א) "מיין ושיכר יזיר, חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו, מכל אשר ייעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג, לא יאכל. ב) כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו; עד מלאת הימים, אשר יזיר לה', קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו. ג) כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבוא" [2].
יש אומרים: התורה היתה המתנגדת לעניין הנזירות, ולפיכך ציוותה על הנזיר שיגדל פרע שער ראשו כמנהג האבלים, ואסרה עליו
18
- ^ ברכות יז, א.
- ^ במדבר ו, ב-ו.
