הקדמה.
מעת אשר החלו משכילי עמנו ללמוד אל דרכי הגוים המתֻקנות, נגה אוֹר גם על דרכי הוראתנו האבֵלות והאפֵלות. השיטה העתיקה, להחל את הוראת שפ"ע לתינוקות מֵאַחריתה ולא מראשיתה, נדחפת אחור לאט לאט, ומקומה ירשו שיטות חדשות ושונות, אשר אף כי עודן רחוקות מן המטרה הנכספה, בכל־זאת עלינו לשַׁבחן על רצונן הטוב; כי כלן מתאמצות ללכת "בדרך הטבע", להחל דבר מראשיתו ולא מאחריתו. ואם לפנים אָמרו: אין טוב לילדים כי אם להגות ולצפצף בלי־חשך, מראשית ילדותם ועד ימי נעוריהם, בספרי הקֹדש, וסוף דעת הלשון לבֹא; – הנה כיום יאָמר: אין טוב לילדים כי אם ללמוד ראשונה את הלשון העברית, למען יבינו אח"כ את הכתוב בספרי הקדש.
וכיצד מלמדים את הלשון העברית, בדרך הטבע?
על השאלה הזאת יענו רבים בלי ישוב הדעת: "פשוט, כמו שמלמדים את הילדים שפה אחרת!" אך באמת אין התשובה הזאת גלויה[1] כלל. כי שפה אחרת הדומָה בהגאיה לשפת עבר אין מורים כלל לתינוקות. ילדינו לומדים אמנם, מלבד שפת המדינה שהיא שפת־ביתם או למצער לשון־בית־סִפרם ומוריהם, לפעמים גם שפות זרות, אחת או שתים, בביתם, מפי מורה או אוֹמנת (כי כידוע אין מורים בבתי ספר לילדים, אלא שפת המדינה לבד); אבל גם
- ^ ? מילה זו אינה ברורה
