עמוד:Bostenay - Meir Leheman.pdf/46

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה מאומת

‫היום ההוא ירא ופחד המלך מפני שירוהע, לא כהה בו ולא עצבו לבלי תת‬ ‫לו תואנה להרים בו יד. דברי הימים לממשלת פרס מלאי ‬אשם מדמי מריבות ומרירות כאלה, ועיניו ראו ולא זר כי אחי אמו קמו על הארמוץ אביו, נתנוהו בכלא, עורו את עיניו אף ‬המת המיתוהו,‬ למען הושיב על כסאו את שארם אשר אהבו. כזאת וכזאת נעשה בפרס בימים מקדם וגם בימיו, ומי יודע אם לא יקום בו גם שירוהע בנו, לנקום נקמת אמו ‬אם אך ימצא לו ידים לאמר כי אין כבודו יקר בעיני המלך, ואיננו דורש דמו מידי בוסתנאי – כדתי המלוכה.– רצה כוסדראי לשום נפש בוסתנאי בחיים למשוך אליו חסד – אך פחד לבלי יהיה החסד הזה מוקש לנפשו. מחשבות האלה הרעימוהו החרידוהו, ובהלך נפשו הלך לראות את רעיתו שערהין המלכה לשפוך שיחו בחיקה. ובבואו אליה מצא את דארא אצלה, מייללת ומיבבת. ויהי אך ראתה דארא את המלך ותמהר ותפול לרגליו, ותתרפק על ברכיו ותבך ותתחנן להמית גם אותה במות בוסתנאי – ‫ובמרי שיחה אמרה "אבי! מה חטא בוסתנאי ומה עשה רעה? האם בגלל אשר גבורת צדקתו הרהיבתהו להציל את כלת רעו מיד נבל ומרצח יומת בוסתנאי? ולא עוד הלא מחץ שירוהע ירפא, יקום ויחי, ונפש בוסתנאי מי ישיב לי?" ובדבר דארא כזאת, נתנה קולה בבכי, וגם המלכה‬ ‫שערהין הורידה דמעה ותאמר: אם מצאתי חן בעיניך מלכי ואדוני! חמול על העלם הזה למען בתי יחידתי ולמעני אני רעיתך.

מן היום אשר היתה שערהין אשה למלך לא מנע משאלותיה ממנה אך עתה רעמו פניו ויאמר: "אין לאל ידי להושיע. שבעת השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות חרצו משפטו למות. ‬ואם אעשה עמו חסד יקצוף עלי שירוהע קצף והדיח עלי רעה". ואל דארא פנה המלך וישאל‬: "ואת דארא האם כן גדלה אהבתך את בוסתנאי,‬ את הנער העברי הזה?"

"אהבתי את בוסתנאי בכל לבבי ובכל נפשי", ענתה דארא. "נעימה‬ ‫לי אהבתו מאור השמש".

"הידעת דארא, לא תוכל להיות לו לאשה כל ימיך?‬"

‪"‬ידעתי גם ידעתי", ענתה דארא, "אך בכל זאת את חיי והצלחתי אתן בעד חייו והצלחתו. העלם העברי הזה יפה כחמה, חכם מכל אדם, נדיב לב ויקר רוח אין בבני תמותה משלו". ותוסף לבכות בכי גדול.

"‬כנים דבריך", ענה המלך. "העלם הזה, נבון וחכם, יקר רוח, ונפש‬ ‫נדיבה, גם אנכי אהבתיו מאד, ויקר וחביב הוא בעיני מבני שירוהע, אשר אנכי ירא אותו כאת שונאי הגדול, וגם את דארא בתי אוהבת אותו, ושערהין מחמל עיני, תתחנן בעדו. ומלבד כל זאת הלא נשבעתי לשמור אותו כבבת עיני – ומי יתן אוכל ואושיעו. עתה לכנה עמי הבו ואנסה אליו דבר, אולי אוכל למלט נפשו".