תנה לי רגעים להתבונן ואקראהו לך פרסית ולא אכשל". עברו רגעים אחדים ושר הסוד החל וקרא בקול רם.
"אלהי השמים והארץ, בורא כל, אל נורא ואדיר, אחד הוא ואין אפסו עוד, מושיב מלכים לכסא, ומשפילם שבת, הוא נושא שלום וברכה אל מושל פרס, אל המלך הגדול כוסדראי השני.
"יודע לך המלך כי האלהים הוא אחד ואין שני לו ואני כותב המכתב הזה מחמד בן עבדאללה נביאו, האלהים בחר בי ויקימני על, להרוס את מזבחות האלילים, וללמד את כל העמים לדעת לעבוד את אלהים האחד. וגם לך המלך כוסדראי משך אלהים חסדו, ומפי ידבר אליך לעזוב את אלילי השקר אשר פיך יקראם בשם אחרימון ואורמוצד, את הפירוורים והדיוועסים. שמע נא דבר אלהים ומפניו תחת, קולו קורא אליך פנה אליו, אז ישלח לך האל הגדול הזה עזרתו יפיל עמים תחתיך, יכונן כסאך לדור דורים. אך אוי לך אם תמאן לשמוע בקולו. כסאך יגר לארץ, אתה תלך בשבי, וזרעך יכרת ויכחד מן הארץ. עזוב את אליליך האלמים אין מועיל במו, גרש את חרטומיך מַגֶיךָ המתעים אותך בשוא, והיה אלהים לך לאלהים, ונביאו מחמד. – כה דבר מלאך ה׳, ונביא מחמד בן עבדאללה הכריישי".
כאשר כלה השר לקרוא את המכתב, מילא המלך פיו שחוק, ועמו שחקו בקול גדול כל שריו ועבדיו. המלך לקח את המכתב בידו ויקרעהו לקרעים קטנים ויפזרם לכל רוח.
"משוגע!" קרא אל הציר. "ציר איש משוגע וחסר דעת, שוב אל ארצך והגד אל האיש המשוגע אשר שלחך את אשר עשיתי למכתבו, ואם בוא יבוא הנה ועשיתי לו כאשר עשיתי למכתבו".
כשמוע הציר תשובת המלך מפי המתורגמן השתחוה אל המלך ויפן ויצא ולא ענה דבר, כי כן צוה עליו מחמד.
14) המשתה
ימים עברו ושבועות חלפו ובארמון המלך לא קרה מקרה רע וזר להרעים את בוסתנאי, ומעט מעט שבה לו גם מנוחת נפשו. האמנם התנכלו לו חצרני המלך וסריסיו מקנאתם בכבודו, וארצעם-דאקט התנכלה לו גם היא משנאתה אותו על אשר נטה אחרי דארא, ויחדיו חשבו עליו מחשבות לשלח ברשת רגליו, אך דארא השכילה לסכל עצתם תמיד ולהצילו מרוכסיהם. שירוהע לבדו לא שת לבו אל הנער העברי, כי התהלך בגדולות ובנפלאות למצוא שכיות חמדתו חדשים לבקרים.
אולם נעמו וערבו לבוסתנאי השעות האחדות אשר קבע לתורה את רעהו אחאי בבית אבון. הלימוד היה נחמתו, ובשיחותיו את בני הבית
