הנועדים באולם השתאו ולא ידעו מה היה לנער, ודארא נתנה בקולה ותצעק.
"מדוע זה לא גרשת את הזבוב מעל מצחך בוסתנאי?" שאל המלך. "מדוע זה נתתו לעקצך בעוקצו?"
"כן למדני אבי זקני, הוא צוני ויאמר לי: בעמדך לפני המלך אל תניע יד ורגל, את פקודתו שמרה רוחי, נשאתי ואסבול מחץ מכתי ולא הרימותי ידי בעמדי לפניך אדוני ומלכי."
"השכיל אביך זקנך ללמדך דעת, לוּ ידע גם אביך לשמור את המצוה הזאת כי עתה היה בחיים גם היום הוא וכל בני ביתו. ועתה דע בוסתנאי כי גם אנכי אשמור את השבועה אשר נשבעתי בחלומי לשמרך ולשים עיני עליך לטובה, בארמוני תשב, את בני תגדל, ועל שולחני תאכל."
"קטנתי מכל החסדים אשר עשית, ואתה אומר לעשות עם עבדך. אבל אחת אשאל מאת אדוני ומלכי אותה אבקש, הלא ידעת – כי יודע המלך את חוקי כל עבדיו ומשפטי אמונותיהם – כי היהודים יאכלו רק את המאכלים אשר יעשו לפי חוקי תורת אלהיהם."
"ידעתי גם ידעתי" ענה המלך, "וכבר צויתי כי איש עברי יכין לך מאכליך, ויגישם לך בשבתך עמנו על השולחן. מחשבות טובות וגדולות אנכי חושב עמך בוסתנאי, אתה תנחל כבוד אבי אביך חנינאי, אתה תהיה לנשיא היהודים כי מצאתי את לבבך נאמן לפני, ובך אני בטוח כי תשמור אמונה לי כל הימים. ולזכר העת הזאת, תהיה צורת זבוב חרותה בחותמך."
בוסתנאי כרע והשתחוה.
"אל בית מי סרת", שאל המלך, "לשכון שמה בבואך דעסטאגערדה?"
"אל בית אבון פקיד אורוותיך, אדוני ומלכי."
"לכה זה איפוא אליו כעת לקחת ברכתו – ובין כה וכה יפנה לך פקיד הארמון מקום בארמוני".
המלך נטה ידו, ובוסתנאי יצא מאת האולם. – עגמה נפש בוסתנאי אל אחאי, כי מעתה יפרדו איש מרעהו, כי לא יוכל לבוא אחאי אל הארמון. אבל הבטח הבטיח בוסתנאי לבוא כפעם בפעם אליו ולבקרו.
ויהי כשוב בוסתנאי אל הארמון קרא לו המלך לבוא אל גנת ביתנו, שם התהלכו לשוח כל בני בית המלך, ולהקת שרים ונוגנים פצחו שירים.
"הבט שם בוסתנאי", אמר כוסדראי, "זאת רעיתי שערהין היפה בכל נשי תבל, האם ראית יפה ממנה בכל ימי חייך?"
ובוסתנאי נדהם ונכלם מפני השאלה הזאת, אך בדי רגע התחזק, הביט וראה גם את דארא על יד המלכה. ויען: "מי יערוך ביופי אל המלכה, אין בנשים משלה. ואך בתה זאת לבדה תיף ממנה בימים יבואו". דארא הביטה אליו ועיניה מלאו נחת ורצון. וארצעם־דאקט פנתה אליו בחרון אף כי היא ויורש העצר היו בני המלך מנשים אחרות. וארצעם שנאה תכלית
