עמדי, אויביך אויבי המה, הנני לנקום נקמת אוהבי, אבי, מגני ומושיעי, נקמת הישר במלכים, רגלי תמחץ בדמי המורדים והפושעים ולא אשיב חרבי אל תערה עד אשיבך אל נחלת אביך ואושיבך על כסאו".
ויצו המלך לתת אל בן הקיסר ארמון אחד מארמנותיו, להלבישו בגדי חמודות, אף כסף וזהב נתן לו ועבדים לעמוד לפניו ולשרתו כמשפט המלכים. ואת הציר אשר שלח פהאקאס לבשר את כוסדראי כי עלה על כסא המלוכה נתן במאסר.
אחרי הדברים האלה קרא המלך לכל נסיכיו ושריו, וגם חנינאי ראש הגולה ובנו הונא באו בתוך הקרואים, המלך העמיד את בן הקיסר הנמלט אליו, לפני קרואי המועד ויספר להם את אשר עשה פהאקאס המורד לאביו ולכל זרע המלוכה.
מלחמת נקם במורדים! קראו כל אנשי האספה פה אחד, מלחמה ברוצחים ומורדים!.
נועצו נוסדו יחד ויגמרו אומר להגיח בארם נהרים (מיסופאטאמיא) ולהשיב את מערדן, דארא, ארמידא, עדעססע, המבצרים אשר נתן כוסדראי אל מאויריטיוס הקיסר כמתנת תודה על אשר היה בעזרו, ולהבקיע אל ארץ ישראל ולשים את פניהם אל לב הממשלה אל קאנסטאנטינאפאל.
3) לירושלים
ככה נועצו ונוסדו יחד והמלך צוה את השרים והנציבים להצביא את הצבא ולאסוף חיל לעבודת המלחמה, וטרם יצאו מאת המלך פנה אל חנינאי ראש הגולה ויאמר לו: "חנינאי הלא בן מלכים אתה, אבותיך הלא היו מושלים בארץ ישראל לפנים".
"כן דברת מלכי ואדוני" ענה ראש הגולה. "עבדך נין לדוד מלך ישראל".
"אי לזאת", ענה המלך, "אם יצלח חפצנו בידנו ועלה נעלה לארץ ישראל וכבשנוה, או אז תהיה אתה או הונא בנך, למושל על ארץ אבותיך. ועתה ראה גם ראה כי אחיך בני עמך ירבו לבוא לעבוד עבודת המלחמה הזאת והיתה ידם עם חיל צבאותי, ואנכי אחת דברתי ולא אשנה כי אשימך או את בנך הונא לנציב ונגיד על ארץ ישראל, ואליכם ינהרו אחיכם בני עמכם מכל מקומות פזוריהם, ישבו בארץ ויבנו בית מקדש לה׳ אלהיכם".
"מי יתן והיה! אדוני ומלכי" ענה חנינאי. "אנכי כבר זקנתי ושבתי ולא אוכל לצאת ולבוא במלחמה, אך הונא בני איש צעיר לימים וגבור חיל הוא ילך אחריך בראש צבא וחיל מאחינו בני בריתנו ונלחמו מלחמותיך".
"אמן כן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים!" ענה הונא ורוח גבורה הריחו, "לא בעשרים אלף איש כי אם בשלשים אלף איש חיל מבני עמי אלך לרגליך אדוני וכאריות יטרפו באויבי אדוני המלך, וה׳ אלהי אבותינו