מעשיו ומדותיו הגדולים
בחולין ז. יסופר שרפ"בי מיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו ולא בצע מימיו על פרוסה שאינה שלו. ופ"א הלך לפדיון שבויין והיה צריך לעבור נהר גינאי, א"ל גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך - חלק ליה. והיה עמו ישראל אחד שהלך לטחון חטים לפסח וגזר רפ"בי שתתחלק הנהר גם עבורו, ועמהן התלוה ההוא טייעא, אמר אם נשאיר אותו יאמר וכי כך עושין לבני לויה? וגזר על הנהר שתתחלק גם עבורו. ואמר רב יוסף ע"ז כמה נפיש גברא ממשה - שלמשה נתחלק הים פ"א ולרפ"בי ג' פעמים. שמע רבי שאורח הגון כזה עובר עליו, נפק לקבל פניו ובקשו שיסעוד אצלו א"ל הן, ושמח רבי מאוד, א"ל רפ"בי כמדומה לך שאני מוסר הנאה מישראל? ישראל קדושים הן - אך עתה אין לי פנאי כי עוסק אני במצוה אך לכשאחזור אבא אליך, כשחזר איתרמי רפ"בי בפתח שעמדו שם כודנייתא חוורתא אמר, מה"מ בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי ויצא לקראתו והפציר בו והבטיחו שימכור אותם או יפקיר אותם או יעקר אותם ולא הועין כל הפצרות רבי ולא סר אליו. וזה היה כדי שלא יצטרך לעבור על מדותיו היקרות ולבצוע על פרוסה שאינו שלו.
ובירושלמי דמאי פ"א ה"ג שאלוהו תלמידיו אם גם הם יוכלו לעשות כזאת לחלק את הנהר, והשיב להם אם ידעתם בנפשכם שלא עשיתם שום רעה מימכם לשום איש ישראל ולא בזיתם לשום אדם אז תוכלו לעשות כן.
אמונתו בהשגחה פרטית
יספור בירושלמי דמאי פ"א ה"ג שבא פ"א למקום אחד וסיפרו לו שהעכברין אוכלין תבואותיהם, א"ל ידע תדעו שהוא יען שאין אתם מעשרין התבואות וקבלו עליהם שיעשרו כראוי ומני אז לא נגעו בהן העכברין לרעה.
ופ"א באו אליו וא"ל שמהעיין אינו מספיק להם לשתות ממנו א"ל דלמא אין אתם מעשרין כראוי וקבלו עליהן לעשר כראוי ומני אז הספיק המעיין לכל צרכיהן.
ופ"א רצה רבי להתיר חרישה בשביעית אך רפ"בי לא הסכים עמו.
ומעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות לעוברים ושבים פ"א עברה בתו לפני נהר ונפלה לשם ובא רפ"בי לנחמו ולא קבל תנחומים וספרו לרפ"בי מעשיו הגדולים שהחסיד היה עושה אז אמר רפ"בי אפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? מיד יצתה קול שניצלה בתו מן הנהר.
ופ"א עברו ב' עניים והניחו אצלו ב' סאין שעורין מה עשה לקח וזרען ונתרבו כ"כ עד שאח"כ כשבו אותן העניים אליו א"ל שצריכין להביא גמלים וחמורים ליקח תבואותיהן.
וגם על חמורו יסופר נפלאות כחולין ז. שלא רצתה חמורו לאכול מתבואה שאינה מעושרת כראוי, עד שישגור בפי חז"ל שבת קיב:, שקלים רפ"ה אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו דרפ"בי.
ומובא שם מעשה נפלא שפ"א גנבוה לסטים והיתה אצלם ג' ימים ולא רצתה לטעום כלום, וכאשר ראו שסוף סוף תמות אצלם שלחוה לנפשה וכשבאת לבית רפ"בי אמר הדין עלובתה, זה ג' ימים שלא אכלה תנו לה לאכול, וכשנתנו לפניה שעורין שלא מעושרין ולא רצתה לטעום. א"ל תלמידיו הלא למדתנו רבינו שלבהמה אין צריכין לעשר דמאי א"ל מה נעביד להדא עלבתא דהיא מחמרא על עצמה,
