עמוד:Aaron Hyman. Toldoth Tannaim veAmoraim. I. 1910.pdf/52

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה


אבוה דשמואל ולוי.

וכן ר' ינאי דעת היוחסין שרב היה גדול מר' ינאי, ומה שמצינו יבמות צג. רב כר' ינאי ור' ינאי כר"ח, לא שרב היה תלמידו כי ידוע שר' ינאי לא היה מתלמידיו המובהקים דרבי כרב כמבואר בערכו, אך יען שר' ינאי קיבל הדין הזה מר"ח, ורב קיבל ממנו הדין בשם ר' חייא לכן אמר הלשון רב כר' ינאי, וזה כדעת הראב"ד ולא כהרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, ובזה סרה קושיית הגאון בעל חות יאיר תשובה צד.

מחלקותן מצינו ב"ק קטו., ב"מ סג., סנהדרין ק:, אבל לא מצינו בשום מקום שידברו פא"פ.

וכן מצינו מחלוקת רב ור' יונתן ככתובות נה., ושם ט"ס ר' נתן וצ"ל ר' יונתן וכן מובא בתוס' מנחות ל:.

וזה כוונת רש"ג באגרתו ח"ב פ"ג שאמר והיו חכמים אחרים תנאים ואמוראים כגון ר' חנינא ור' ינאי ור' שהיו תלמידי רבי.

ומה שלא מצינו את רב בפטירת רבינו הקדוש אין ראיה שלא היה אז בא"י. יען כי מצינו בירושלמי חגיגה פ"א ה"ח שאחר פטירת רבי ביקש רב מרבן גמליאל בנו להתירו לראות מומי בכורות או מומין שבסתר והושיב לו איני מוסיף לך, מזה אנו רואין בבירור שהיה בימי בנו בא"י, ומה שלא מינוהו רבי לראש בישיבה תחת ר' חנינא, זה בל"ס שידע רבי שמגמת רב לירד לבבל להרביץ שם תורה.

וכן מצינו בפירוש שאחרי פטירת רבי הרביץ רב תורה בא"י והיו לו תלמידים כברכות מה: שאמרו והא רבנן דאתו ממערבא אמרי - דשמיע להו מרב מקמיה דנחית לבבל, וכן עירובין כז: אמרו בגמרא הא מקמי דאתא רב לבבל וכו', ומו"ק כא. יסופר שלרבה בר חנא איתרע ביה מלתא סבר דלא למיפק לפיקרא א"ל ר' חנינא אם רבים צריכין לו אינו נמנע סבר לאוקי אמורא עליה (כי גם רב"ח ישב ימים רבים בא"י והרביץ תורה הרבה וירד אח"כ עם רב לבבל) א"ל רב תניא וכו', מזה אנו רואין שגם אחרי פטירת רבי היו רב ורב"ח בא"י במקום ר' חנינא בציפורי כידוע שר' חנינא לא ירד לבבל מיום עלותו לשם. וא"א לומר שזה היה בימי רבי, שאז עדיין לא הגיעו לכלל לדרוש ברבים ע"י מתורגמן.

ובירושלמי שבת פ"ג ה"א רב כד הוה מורה בחברותא הוה אמר כר"מ, בצוברא הוה מורה כר"י הסנדלר א"ר שמעון כרסנה בר"י בר' יוסי "דרש לן, וידוש שר"ש כרסנה היה אך בא"י, ולמד לפני רב בא"י.

וגם אחרי פטירת ר"נ בר רבי שמלך זמן קצר כמבואר בערכו ועל כסאו ישב ר' יהודה נשיאה בנו גם אז היה עדין רב בא"י כירושלמי ע"ז פ"ב ה"ה, ר' יצחק ב"ש בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי וב"ד התירו השמן (הוא ר"י נשיאה כמפורש בע"ז לה:) שמואל קביל עליה ואכיל, רב לא אכיל א"ל שמואל אכול דאי לא כן כתיבנא עלך זקן ממרא. א"ל רב "עד דאנא תמן" אנא ידע מאן ערער עלה שמלאי הדרומי וכו'. וידוע שר' שמלאי היה שמעיה ותלמידו דר' יהודה נשיאה שהתיר השמן ורב היה עדיין אז בא"י כשרצו להתיר השמן ע"י השתדלות ר' שמלאי. וכן מובא המעשה בקצרה בע"ז לו: וקראו שמלאי לודאה יען שבאמת היה כתלמיד לפני רב ולא היה בר סמכא בעיניו אך כאשר א"ל שמואל כי ההיתר יצאה מר"י נשיאה אז חזק רב ואכל, ורב שכל מגמתו היה לילך לבבל ולהרביץ שם תורה, השתלם את עצמו בכל חכמות ומדעים מלבד חכמת