בעצם טהרה, והעלים כלם משבצים באבני חן למאות ולאלפים, נוצצים לנגה השמש בכל צבעי הקשת אשר בענן (שלמה לא ידע עוד בעת ההיא, כי אבני החן האלה אך אגלי טל בקר הן), הנה הוא שואף בחזקה את האויר אל קרבו, וזרם ריח ניחוח גורף אל אפיו, אבל לא, לא אויר ישאף אל קרבו, כי אם מרפא וחיים, אשר ישתפכו בכל עורקיו, ואשר ימלאו את כל אבריו עדנה וענג אין קץ.
-- היערה, היערה! קרא שלמה בלבו, ויקפוץ מעל משכבו וימהר וילבש את בגדיו ויצנח בלט מעל ערמה החציר לרדת מן הגג.
-- שלמה, למה זה השכמת קום? הלא עוד היום גדול, אמרה בת-שבע, בהקיצה משנתה גם היא.
-- הקיצותי ולא אוכל לישן שנית. תני נא לי, אמי, לצאת
לשוח מעט ביער.
-- לך, בני, אבל השמר לך לבל תרחיק ללכת מזה, פן תתע ביער, ולא נמצאך!
אחרי רחצו את ידיו מן הכיור, התלוי בחצר על יד פתח המלון, ואחרי ברכו את ה' בתפלה קצרה, התחמק הנער היערה. על יד המלון נמצאה גנת ורעונים קטנה, נעבָרה ונשמרה בסדרים נכונים (אחרי כן נודע לשלמה, כי אחות בעל המלון טפחה ורבתה אותה): ערוגות בצלים וכמון [1], ערוגות קשואים [2] ואבטיחים [3] מסורגים בערוגות חרדל[4] וערגות פרגים[5], אשר הרהיבו עיני שלמה בפרחי הזהב הקטנים ובפרחי הארגמן הגדולים והיפים מאד. היערה, היערה! דבר שלמה אל לבו, עוד היום גדול להתענג על הדר הפרחים האלה!...
נדהם ונרעש למראה עיניו, ישב שלמה לנוח על גזע עץ נכרת, אחרי בואו אל מישור קטן ויפה במעמקי סכך היער, נעים ונשגב היה מחזה היער מן המקום הזה; רגש התרוממות הנפש, אשר ירגיש איש ביום חג ושבתון, רחש לב הנער; אמנם כי דומית שבתון שררה מסביב. אל אלהים חילי, האם חג היום לה'!
