── 42 ──
הקברות שמה, אולי אמצא כתבות עתיקות אשר תעידנה על זמן יותר קדום מכפי הקבלה אשר בידי יהודי דרבנד. חשבתי וכן עשיתי, שלחתי משרתי אל הנשיא ר' בנימין ובקשתיו שיכין סוסים בעדי ובעד המליץ ר' עקיבא ומשרתו המושלמני, וגם הוא חלך עמנו לאבא-סבא. הנשיא עשה במהרה את רצוני, אבל במקום סוסים הביא אלינו אבעה חמורים, ואמר שעל הסוסים לא יתכן לנסוע לשם, מפני שיפוי ההרים הרמים, ורק החמורים יכולים להביאנו בטח. מיד הכינו ר' עקיבא המליץ והנשיא צדה לדרך, ישבנו על החמורים ויצאנו מן העיר דרך השער הנקרא באַייאַט-קאפוסי, ועברנו לפני שדה קברות המושלמנים והערביים הקדמונים, והמון מצבות כעצי היער באין מספר תשתרענה על שטח גדול מאוד לימין הדרך המוליך אל העיר קובאַ. על כל מדרך כף רגל התנגפו רגלינו על אבנים וצורי מכשול, משמאל הדרך עברנו לפני גנים וכרמים רבים של יהודים ומושלמנים ולפני שדה הקברות החדש של היהודים, ונטינו מעט מערבה לצד הררי טאַבאַסאַראַן. שאלתי את המליץ אם אין סכנת דרכים פה? „חס ושלום”, ענה לי ר' עקיבא בצחוק, ראה נא אדוני את הדקר והקנה רובה שלי, אני אוכל להכות זרוע אף קדקד, והמשרת המושלמני גם הוא מזוין, ור' בנימין הזקן גם הוא יכול להכות ולירות בקנה שרפה אשר בחגורו, לכן אל תפחד אדוני, וזולת זאת אין שום פחד בדרך אשר אנחנו הולכים בה". השמש בערה כאש צורבת, חול הישימון היה כנחל גפרית ואבני המקום כאבני אש, נחלה זיעה ירדה מגויתו, וסביבותינו הרי אימה וסלעי מגור, עלינו הרים, ירדנו בקעות ועמקים והגענו אל שיפוי הר אחד אשר לא יכלנו לעלות עליו ברכיבהף ירדנו מן נחמורחם, הנשיא הלך מקודם, ר' עקיבא אחז את ידי ונהל אותי אחריו, המשרת הוליך את החמורים מאחרינו, וכאשר ירדנו מאותו ההר מצד השני באנו אל בקעה גדולה רחבת ידיים והרים גדולים ורמים סביב לה. ויערי חמד ועצים רעננים ישמחו בני האדם בהוד מראיהם. שדות ואחים מעלפים בירקי עשב רמי הקומה, וממרחק ישמע קול המית מי נחל השוטף בעמק. בבקעה הנחמדה ההיא עמדנו מעט להנפש ואמרתי למנהלי, לוּא היה לאל ידי, הלא בחרתי לי המקום הנה לשבת כי כעדן גן ה' הוא בעיני! כן אדוני, אמרו אלי האנשים, פה בחרו גם אבותינו לשבת בעת אשר מצאו את ידם להסיר את עול בעקי ראסטאוו מעליהם ולעזוב את ארץ כלאם, ועלו מן הארץ המלאה חמס ורצח והלכו לבקש להם מקום מפלט ומחסה באשר ימצאו, ובאו אל הארץ הזאת ובחרו להם המקום הזה לשבתם. „האם פה אַבאַ-סבא”? שאלתים בתימהון, „כן אדוני” ענו האנשים, והראו לי ממרחק בימינם על גבעה קטנה. „שם על הגבעה נראה עוד מעט את חרבות בתיהם”. כאשר באנו לשם ראיתי החרבות תשתרענה על שטח גדול, כפי הנראה היה לפנים ישוב גדול של ישראל, ועתה מקומות בתיהם ובית תפלתם אשר שפכו שיחם לאלהי אבותיהם שוממים, ורק גלים של אבנים וערמות עפר ולבנים שבורות נשארו לזכרון היותם בימי קדם. מן החרבות שמנו דרכינו הלאה ופגענו במעין מים חיים ויקרים. המעין הזה היה לפנים של ישראל, יען כי קרוב הוא להחרבות. שתינו וגם נתנו לחמורינו לשתות, והיו לנו המים אז כמים קרים על נפש עיפה. משם הלכנו דרך שדות ומצאנו שם שני יהודים מתושבי דרבנד אשר עסקו בזריעת
