ובתוך כך יצאנו מן הבית אשר עשינו בו התיקון, ואיש איש פנה ללכת לביתו, והאיש ההוא לא כן עשה, רק התחבר עמי לטרוד אותי בטענותיו.
וידום האיש עד רחק כל איש מעלינו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויעמוד על אם הדרך, ויפתח את פיו ויאמר: ויי לכון חייביא, שאתם כופרים בדברי קדמונינו אבות העולם מיסדי התפלה, שהתקינו לומר ביום הכפורים: קץ מחילה וסליחה, ואתם אומרים שאין גזר דין נחתם עד יום הושענא רבא; ולא עוד אלא שאתם מכחישים דברי התורה עצמה, שאמרה (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו; ואם כבר נחתמה הסליחה ביום העשור, איך יהיה סיום הדין ביום הושענא רבא? ולא זו בלבד שאתם מענים נפשותיכם ביום שמחה, אלא שאתם מבטלים היום ובכל ימי חולו של מועד את מצות התפלין.
עניתיו: לא מלבנו נעשה כזאת, חלילה לנו, אך רבותינו חכמי המשנה הם גזרו אומר בזוהר חדש שיר השירים (דף ס') כי כל המניח תפלין בחולו של מועד חייב מיתה, וזה לטעמים כמוסים, הידועים אל האנשים המאושרים אשר עמדו בסוד ה'.
ויקצוף האיש ויאמר: העושה מצות אלהיו חייב מיתה? אוי לאזנים שכך שומעות! ואיך תדברו סרה על רבותינו חכמי המשנה לתת בפיהם דבר כזה, שהמניח תפלין ביום מן הימים חייב מיתה? והלא גם בשבת ויום טוב לא אמרו שאסור להניח תפלין, ושיהיה המניחם חייב עונש, לא קל ולא חמור, ורק אמרו ששבתות וימים טובים אינם זמן תפלין מפני שהם עצמם אות. ואיך יהיה אסור להניח תפלין בחול המועד, והלא מצאנו בתלמוד ירושלמי (הובא בהגהות מיימוניות) שאחד מן החכמים צוה לסופר שיכתוב תפלין בחול המועד לצורך עצמו, כדי שיוכל ליתן תפליו לאדם אחר שאבדו תפליו בחול המועד; ואם המניח תפלין בחול המועד חייב מיתה מה יהיה עונש הסופר הכותבם בחול המועד להניחם הוא עצמו, כדי להשאיל את שלו ליהודי אחר שיניחם גם הוא בחול המועד?
אמרתי לו: ואיך נכחיש את הכתוב בספר? והנה עינינו הרואות כי כן כתוב בספר הזוהר בשם רבותינו, כי המניח תפלין בחול המועד חייב מיתה; ואם מן הירושלמי משמע שאין איסור בדבר, שב ואל תעשה עדיף.
