ושתים האותיות; והטעם, כי כשהיה אדון הכל משער בלבו מה שהיה רוצה לברוא, היה מגביל לכל דבר ודבר איכותו וכמותו, ובעל ס' יצירה רומז על האיכות באותיות, כי האותיות בהתחברן לתבות מורות על שם ועצם הדברים, ורומז על הכמות במספרים, והדבר פשוט כי המספרים מורים על כמות הדברים. והנה כפי מה שהיה אדון הכל מצרף בלבו האותיות ברל"א שערים ותולדותיהן, כן תכף ומיד היה החמר מתמזג ומתרכב, כאשר ישר בעיני היוצר לעשות; וכפי מה שהיה מצרף בלבו המספרים, כן היו הברואים עומדים באותו שיעור אשר עלה במחשבה לפניו. ואלו היינו יכולים, כשנדבר במלת אדם, להמציא צורתו, היינו יכולם על הדבור האלהי, והיינו בוראים. וכבר נראה דוגמא קלה מן הענין הזה בתנועת אברנו; כי די שיצייר אדם בלבו להתנועע באחד מאבריו תנועה מה, ומיד העצבים יניעו העורקים והעורקים יניעו המיתרים, והמיתרים יניעו היד או הרגל, או מה שרצה האיש שיתנועע. ואותם החכמים אשר באמת היו בוראים, לא בחכמתם היו בוראים, ולא שהיו עושים פעולות, מתחייב מהן הבריאה, כאשר יחשבו הפתאים, הנותנים כבוד הבורא לנבראיו, ותהלתו לבני אדם; רק מפני צדקתם וחסידותם היה הקב"ה ממלא רצונם, והוא היה עושה אשר כל מה שעלה במחשבתם יצא מיד למציאות; עד כי כשהיו עוסקים בס' יצירה, והיו משערים בלבם איכות הדבר שרוצים לברוא, וכמותו, היתה מחשבתם יוצאה לפעל, לא מחכמתם, רק מאהבת ה' אותם. זה עקר ענינו של ס' יצירה, ולפיכך לא תמצא לו שיאמר בשום מקום: בבואך לברוא תעשה כך וכך, כי יודע היה שאין הדבר בידי האדם, בלתי לה' לבדו.
המחבר: נאים הדברים למי שאמרם, והרי זו המצאה יפהפיה לר' יהודה הלוי, כדי לקרב הדברים אל השכל, מאחר שלא ראה מימיו מאורות הקבלה; אבל אנחנו אשר נגה עלינו אור חכמת האמת המקובלת מקדמונינו, אין ספק שלא נניח את הודאי ונטול את הספק.
האורח: שתי תשובות בדבר: האחת, שאין דברי ס' יצירה מתפרשים כלל לפי דעות המקובלים, שהרי אם תאמר שהספירות עצם האלהות, איך אמר: "ולפני כסאו הם משתחוים"? ואם הספירות כלים נבראים, איך אמר: "שאין להם סוף"? והלא כל נברא הוא בהכרח בעל תכלית. והתשובה
