ולאחריה היו חוזרים לשוחח על מה שלמדו באותו יום בישיבה ולברר את הדברים ברוב עניין.
ביום אחד מצא לו כוזריוס חפץ מיוחד להביא אתו אל בית רבי עמרם: כד חמר מלא יין חמד מגפני הרי מולדתו. אבל בר־חסדאי העיר אותו בלשון רכה, כי אסור לבני־הבית לקבל ממנו את תשורתו היקרה ולשתות מיינו הטוב.
"יין טהור הוא", אמר כוזריוס, "גם לא נשתמש בו לצרכי הקודש במסגד. נשבעתי כי מיום שובי ממסעי לא הקרבתי לאלילים".
"ואף על פי כן", חזר בר־חסדאי, "מצווים אנחנו להזיר את עצמנו מן היין הזה, מפני שהוא יין נכרי".
"עד היכן הגיעה ההתבדלות! ובמה אפוא אתם אומרים להגן על עצמכם מפני אויביכם, המאשימים אתכם בגאוה ובגודל לבב?"
"בזאת אשר אנו מזמינים אותם לבוא אל בתי האולפן והתפילה שלנו ואל מעונותינו, העומדים פתוחים לפניהם כתורתנו הקדושה עצמה וכשולחנו של האיש הישראלי, שכל הרעב ללחם מוצא לו מקום על ידו..."
"אני כבר באתי אליכם, ובכל זאת עדיין לא נפתח הגבול אפילו רק כדי יכולת לשתות שנינו יחד כוס יין".
זו לא היתה תוכחה, כי אם שאלה, כיתר השאלות, לטעמו של דבר. העלמות הקשיבו אל השיחה בתשומת לב, כי קוו למצוא על ידה את המפתח אל מהותו של האדם המופלא הזה....
