זה כבר לא נשמע באולמי־הבית צחוק הכסף של בת־שוע כל כך מצלצל כמו שצלצל עתה כשהיא יושבת ליד בר־חסדאי ומקפת אותו בשאלות על רשמי־מסעו ועל כל אשר ראה ושמע בעולם הזר לה, אשר מעבר להרים. מימי ילדותם והלאה נקשרו שתי הנפשות הצעירות האלה בקשר של אחוה טהורה, שלא הניחה מקום ביניהן לשום רגש של בישנות.
באותו יום, בשעה מאוחרת שלאחר הצהרים, נאספו טובי תלמידי בית האולפן אל בית רבי עמרם. שם השתרעו על מצע מרבדים ורפידות עור פרושות לפני האח המבוערת ויקשיבו בשים לב לסיפורי בר־חסדאי על דבר רשמי דרכו הרחוקה. לימין בר־חסדאי הזדקף על פני כל קלסתר פניו הגסים של כוזריוס, שהיה עטוף מעיל עור ומצנפת־שער חבושה לראשו. על אחת הספות מן הצד ישבו ליד חנה בעלת־הבית נחמה ובת־שוע; הראשונה ישבה כדרכה תמיד בכובד ראש ומרוכזת בתוך עצמה, והשניה — מלאה חיים ותנועה. פניה ענו בה, כי יכבד עליה לשבת כשומעת בטלה בלבד וכי יותר נעים היה לה להימצא בין הגברים ולהשתתף אתם בשיחתם.
בר־חסדאי הפסיק את סיפורו ויגש אל הנשים וישאל את נחמה בלחש לשלום אביה. אבל מבטו האילם כמו שאל: "ומה נשמע על אותו דבר, הנוגע לי — זה דבר התשורה?..." נחמה הבינה תכף להגות לבו.
"הוא ישב ער כל הלילה לפני ספר 'השאלתות'", ספרה לו במנוחה מעושה, "וכנראה אין לבו פונה עדיין אל עניינים אחרים... אבל היום בבוקר עלתה בידי להטות אלי את
