״לא, בתי. התלמוד מעמיד את קרבת הרוח עם קרבת־המשפחה במדרגה אחת, ואפשר במדרגה גבוהה עוד יותר. כך, למשל, נחשבתי אני כקרוב לכל תלמידי״. ״וגם לבר־חסדאי?״
"בודאי, בודאי; אבל למה זה תשאלי?"
לתשובה הניחה נחמה את עדי הזהב על הספר ותאמר: ״הוא קנה אותו בבגדד בשבילי״. הרב הסתכל בעדי הזהב בעינים בוחנות. "לב זהב!" קרא בחיוך מבטיח. המותר לי לקחתו מידו? הוא עצמו אינו רוצה לשאלך את הדבר".
״הוא קנה אותו במחשבה תחילה בשבילך", אמר אביה בהטעמת המלים, ״וגם את אל נא תצערי את בר־חסדאי אחרי אשר הגדיל כל כך לעשות עמנו כולנו״.
״ואז לא תמנע גם אתה, אבא, את חפצו ממנו", סבבה נחמה את השיחה לעניין אחר, ״בר־חסדאי הביא אתו ידיד, והוא חפץ לתת לו מהלכים בין תלמידי הישיבה״.
״הלא תדעי, נחמה, כי דלתות בתי־האולפן שלנו פתוחות לרווחה לפני כל איש, הבא אליהם בלב תמים ובנפש חפצה". "אבל הוא איננו, או שאיננו לעת עתה מבני אמונתנו", הוסיפה נחמה בשפה רפה.
הרב קימט את מצחו, ואחרי דומיית־רגע שאל:
״לא־יהודי? ומה הוא: העובד־אלילים, או נוצרי? מה צורך לו בנו?״
