כאלה .הראי נא לו את, נחמה, את האשכר, וזה יהיה לי האות, כי רצית את שאלתי וכי תתמכי בה..."
"מה פשר הציצים היבשים האלה?" שאלה ותשם את העדי על לבה.
"קבלי תודתי, נחמה!" קרא ברגש, "עתה אבאר לך את הדבר. כבר אמרתי, כי בהיותי בבגדד באתי אל שדה־הקברות הישן לבקר את קבר אמך. שם פרח עץ הבר, אשר כסה את הגל כלו נצנים אדמדמים. הרימותי אחדים מהם והבאתים לך, נחמה, נתונים בתוך העדי הזה לזכרון קדש. והמעשה הזה אשר עשיתי כמעט שהמיט עלי סכנת מות..." "חן, חן לך!" מלמלו שפתי נחמה ועיניה כמו התחננו אליו כי יוסיף לספר.
"איש בליעל, אשר התבונן אלי מאחורי הגדר ואשר נמשכו עיניו, כנראה, אל ברק הזהב, קפץ אלי וחרבו שלופה בידו. ראיתיו כשהוא מתבונן לשלוח את החרב אל לבי, וברגע זה, עדי בשמים, היתה מחשבתי האחת: נחמה... אבל פתאום נשמע מעברים רעש יריות מכוונות אל השודד, והוא נבהל לקולן ויפל את החרב םידו על הארץ. ראיתי לפני אדם רם קומה ואמיץ כח, אשר החזיק באגרוף ברזל בנרון השודד וכמעט שם מחנק לנפשו. אני פצרתי במצילי, שלא ידעתיו מתמול־שלשום, כי יחוס על הבליעל ולא יעשה בו כלה. פלוגת־חיילים שעברה על פנינו באותה שעה, תפשה את הנבל ותוליכהו אתה אל העץ הקרוב..."
"מי היה מצילך?" שאלה נהמה כשהיא רועדת כולה.
