את האות, אשר אני נושא אליו את נפשי זה כבר, אות, כי יש לי הרשות לעשות את הדבר..."
נחמה שבה ותסב אליו את פניה ועיניה המחייכות דובבו: "שלך אני, בר־חסדאי!"
"תני לי אות נאמן, אשר לא יכזב", התחנן אליה; "ראי נא את 'לב'־הזהב עם הספיר אשר בתוכו. אני קניתי אותו בבגדד מאת ערבי, אשר אמר, כי ראוי הוא עדי זה לקשט גם לב־מלכה. בשבילך, נחמה, הבאתיו; קחיהו נא מידי, וזה יהיה לי האות, אשר מחכה לו..." נחמה התבוננה אל העדי היקר בעינים בוערות.
"הנה גם ציצים קטנים נתונים בתוך", אמרה בלי לקחת מידו את העדי.
"גם הם מוצאם מבגדד", אמר.
"מבגדד?" שנתה אחריו נחמה בקול ,כמו עוררה מלה זו בלבה רגשי־קדש, "האם היית גם בשדה־הקברות הישן?"
"גם על קבר אמך..." ענה בקצרה. נטף דמע הבריק כמרגלית בעיני נחמה .היא שבה להתבונן אל העדי אשר היה בידי בר־חסדאי.
"התאמרי, נחמה, למנוע ממני את האות, אשר אני משבקש ממך?"
"היודע אבי על דבר התשורה הזאת?" שאלה בקול רועד.
"לא", ענה; "גם לו הבאתי תשורה, פרי עבודת־הרוח של גאוני בבל, והיא כל כך נעלה ונפלאה וכל כך תפשה אותו בלבו, עד כי לא אהין לפנות אליו בשעה זו בקטנות
