עיקר תוי"ט על כתובות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כתובות ט: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) והוא הדין לאומר בלבד, דמהני, כדתני ר' חייא האומר. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) פירש רש"י, כיון שאינה ירושת אבותיו אלא על ידי מעשיו תבוא לו, כגון נחלת אשתו הבאה לו על ידי נישואין שלו, דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן, והוא בא למחול עליה, מחול. ומקשה בגמרא, אי הכי אפילו נשואה נמי. ומשני, דכיון שנשאה הרי הוא כשותף בנכסיה, וכיון שהנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל לשון דין ודברים:

(ג) (על הברטנורא) והוא הדין נמי לשאר תנאים שיכול להתנות ומהני:

(ד) (על הברטנורא) דמגופה של קרקע קנו מידו, ומתנה גמורה היא. גמרא:

(ה) (על המשנה) דין ודברים. נראה לי דבלשון דין אין לי, הוה סגי, שהרי מסלק עצמו שלא יהיה לו דין על אלו הנכסים ומה לו עוד. ולא נקט ודברים אלא לשופרא בעלמא. תוי"ט, ולי נראה דדין אין לי לחוד, יש לומר דלא רוצה לתבעה לדין בשביל הנכסים אם לא תתן לו מדעתה, אבל לא סילק מעיקר הנכסים, מכל שכן שאם הוא יהא מוחזק כגון גבי פירות שאכל שלא יחזיר, דבעל השסר ידו על התחתונה כדאיתא בגמרא, לכך צריך לכתוב גם כן ודברים. ת"ח:

(ו) (על המשנה) אין לי. לשון חכמים לומר אין לי במקום לא יהא לי. רשב"ם:

(ז) (על המשנה) שאם כו'. והקשה הר"נ דהא בלאו תנאי נמי דינא הכי, כדתנן ריש פרק דלעיל, עד שלא נישאת ונישאת אם מכרה ונתנה קיים כו'. ויש. לומר, דמהא שמעינן דהאי תנאי מהני אפילו לנכסים שנפלו לה אחר שנישאת דלכולי עלמא מכרה במל, ואם כתב לה דין ודברים בעודה ארוסה מכרה קיים. ועתוי"מ:

(ח) (על המשנה) עד עולם. דאי לא כתב עד עולם, הוה אמינא פירי דפירי פירות אכיל, להכי אצמריך עד עולם. ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירי פירות, הוה אמינא לעולם אפירותיהן קאי. גמרא:

(ט) (על המשנה) בטל. מסקי הפוסקים, דהכא דבממון, אפילו בש. ל תורה תנאו קיים:

(ב)

(י) (על המשנה) פקדון או מלוה. צריכא. דאי תנא מלוה, בהא קאמר רבי מרפון משום דמלוה להוצאה ניתנה ואינה קיימא בעין דמהסרא גוביינא משום הכי אמר ר' טרפון דלא מנחי ברשותא דיתמי, אבל פקדון דאיתא בעיניה אימא מודה ליה לר' עקיבא דכל היכי דאיתא ברשותא דיתמי איתא. ואי תנא הא, בהא קאמר ר' עקיבא כו'. גמרא:

(יא) (על הברטנורא) מסיש בגמרא, והוא כשר. פירש רש"י, הדבר כשר והגון לעשות כן:

(יב) (על הברטנורא) [מסיים בגמרא] משום חינא. ופירשו התוס', כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצים יותר:

(יג) (על הברטנורא) וצריך לומר דסבירא ליה דמטלטלי משתעבדי לכתובה. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) אלא אם כן מחיים דבעל, דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינן ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם. תוספות:

(ג)

(טו) (על המשנה) הקודם. ובגמרא איפליגי אמוראי אי בעי דוקא שתפסו מרשות הרבים שאינו מקום קנייה [כלל] וליכא למימר שזכו בהן יורשים, או אפילו תפסו מסימטא ולא אמרינן דכיון שסימטא מקום ראוי לקנין זכו בהן יורשים משעת מיתה:

(טז) (על הברטנורא) רוצה לומר שטר חוב או שטר כתובה, דשניהן כושל הן כנגד היתומים:

(יז) (על המשנה) ליורשים. מפרש בגמרא דלר' עקיבא אפילו כולהו נמי דיתמי, ואי תפס לא מהני ומפקינן מיניה. ואיידי כו':

(ד)

(יח) (על המשנה) אשתו כו'. האי דינא לאו דוקא באשתו. דכל אדם נמי שמינה אותו אפוטרופוס משביעו כל זמן שירצה, כדתנן בפרק כל הנשבעים כו' והאפוטרופסין. ונקט אשתו לרבותא כיון שיש לה להשביעה[1] לבסוף כשתתבע כתובתה. הר"ן:

(יט) (על המשנה) משביעה כו'. שלא עיכבה משלו כלום. רש"י:

(כ) (על הברטנורא) כלומר שהונית אותו שלא נתנה לו הכל. ולא שייך בזה דין שתות האונאה:

(ה)

(כא) (על המשנה) כתב לה. והוא הדין באמירה. כל שהוא פוטרה. דמחילה באמירה בעלמא סגי. נ"י:

(כב) (על הברטנורא) ובגמרא, שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה. ועיין תוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) כך פירש רש"י. וטעמא, אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנה מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ"י:

(כד) (על המשנה) יורשיו כו'. והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה כו'. דכל שכן הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועיין תוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) ותימא, דבריש פרק דלקמן מפרש הר"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום. והטור כתב, כגון אם נתגרשה ומתה. אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה, אין יורשיה יורשים כתובתה:

(ו)

(כו) (על הברטנורא) ונשבעת שבועת אפוטרופסין:

(כז) (על המשנה) שעבר. הא כבר תנא לעיל, אלא גלגול שבועה אתא לאשמעינן. הרא"ש:

(ז)

(כח) (על המשנה) הפוגמת כו'. ואפילו לא טעין השבעי לי. אבל כי לא פגום צריך שיטעון השבעי לי, ואי לא טעין לא, הואיל ונקטה שטרא. רש"י:

(כט) (על הברטנורא) והך דינא אתמר בגמרא דשבועות גבי שטר חוב דעלמא, משום הכי אסברא להו בלוה, ולא בבעל הטוען כך כנגד הכתובה, אע"ג דמשנתינו בה קיימא. תוי"ט:

(ל) (על המשנה) ושלא בפניו. כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה במקום רחוק דאי אפשר להודיעו. אבל אם הלך בעלה ולא גירשה, לא תפרע מן הכתובה, לפי שהעיקר אצלינו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. אבל יש לה מזונות. הר"מ:

(ח)

(לא) (על הברטנורא) מפרש בגמרא, דר' שמעון סבירא ליה כאבא שאול בן מרים דאמר בין דלא נדר בין נקי נדר כו' אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. ופירש רש"י, דלעולם יורשין משביעין אותה אם מת הוא והיא נפרעת מהם:

(לב) (על הברטנורא) ואית לן למימר דהאי דנקט אין היורשים כר, לאו דוקא, דהוא הדין הוא עצמו כו', ואיידי דנקט ברישא דמלתא תובעת כתובתה כו', דהתם יורשים דוקא, תני נמי סיפא יורשים. תוספות:

(לג) (על הברטנורא) ורבינו תם פוסק הלכה כמותו:

(ט)

(לד) (על המשנה) גט ואין כו'. בגמרא מפרש דקרעינן לגיטא וכותבין אגביה, גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא תהדר ותגבי ביה זמנא אחרינא, הלכך הואיל והוציאה הגט ולא נקרע גובה כתובתה:

(לה) (על הברטנורא) [דאילו במקום שכותבין כתובה אינה גובה], ואע"ג דקיימא לן כותבין שובר, משום דריעא טענתה, שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו הכתובה. הר"נ:

(לו) (על המשנה) אבד שוברי. ולא מבעיא למאן דאמר כותבין שובר שהוצרך לפרוע על ידי שובר, אלא אפילו למאן דאמר אין כותבין אתיא מתניתין, דכיון דבמקום שאין כותבין [כתובה] איירינן הלכך כשהוציאה גט אע"ג דטען דאיהו כתב לה כתובה אינו נאמן אלא אם כן הביא עדים שכתב וכיון דלא אייתי סהדי אמרינן ליה זיל פרע וכיון שפרע ביקש לכתוב לו שובר. תוי"ט:

(לז) (על המשנה) לא יפרעו. ולענין תוספת [שלא פרעה על ידי הגט בלא כתובה], מסקינן בגמרא, הכא במאי עסקינן, כשאין שם עידי גירושין, מיגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה. [וחסורי מחסרא והכי קתני, הרי אלו לא יפרעו. במה דברים אמורים, כשאין שם עידי גירושין, אבל יש שם עידי גירושין נביא תוספת כו']. ועיין תוי"ט:

(לח) (על המשנה) שני גיטין וכו'. פירש רש"י, זמן כתובה ראשונה קדמה לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניה קודם לגט שני, גובה שתי כתובות, שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שניה. אבל קדמו שתי הכתובות לגט ראשון לא, שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות [וגט] אינה גובה אלא אחת כו':

(לט) (על המשנה) שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט. ועיין בגמרא:

(מ) (על המשנה) כתובה ושני גיטין. כתובה בנישואין הראשונה וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה:

(מא) (על המשנה) ומיתה. ועידי מיתה. ובאה לגבות שתי כתובות, אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. רש"י:

(מב)

(על המשנה) קיימת. ולא לכולי מלתא קיימת, דאי אפשר שתטרוף מן הלקוחות, דשטר מוקדם הוא, דקטן אינו יכול לשעבד, ופסול לטרוף בו מהלקוחות. ובגמרא נמי, דלא שנו אלא מנה ומאתים, אבל תוספת אין לה. ועיין תוי"ט:

  1. ^ יש ט"ס בדברי התוי"ט, שאי אפשר לומר "שיש לה להשביעה", אלא צ"ל "שיש לו להשביעה", או כלשון הר"ן [שאלו דבריו] "שיש לה להשבע". - ויקיעורך