עין איה על שבת ה נג
<< · עין איה על שבת · ה · נג · >>
(שבת נה:): "א"ר שב"נ אר"י, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר "ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לד'", ס"ל כרב דאמר פנחס לא חטא, מקיש חפני לפנחס, מה פנחס ל"ח אף חפני ל"ח, אלא מה אני מקיים "אשר ישכבון את הנשים", מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום".
הסיפור מנפילת הקדושה ורוח הקדוש במשכן שילה שעל כן נחרב, צריך שיסמן לנו את איכות הענין בדרך כללי, באיזה אופן פעלה ההשחתה בערך קבוע לעקר את תכלית היסוד שעליו ראוי להבנה משכן ד' בישראל. שע"כ (=שעל כרחנו) לא מצד פרעות מקריות, שהנן חולפות ועוברות ואינן ראויות להכנס בתור שיטה מזקת, יוכל להיות סיבת הדבר, כ"א עלינו לחדור אל עומק הענין, ולמצא את הקלקול בתכונתו באופן שיטתי, שאם הוא ימשך יהפך לרועץ את כל תכלית []עבודה, והקדושה המושפעת על ידה תחשך מראות [] עיני הדורות, שע"כ היה הכרח לטוש משכן שילה . ע"כ ראוי לדעת, שיסוד עבודת ד' וקדושת החיים המה הולכים יחד צמודים, מפני שא"א בשום אופן שיתרוממו החיים בכל רחבם ועמקם, בכל הקיפם וגבהם, אם לא ע"י השתאבם במקור החיים, צור העולמים ב"ה, ע"כ נקשרנו בקשר אמיץ בקדושה האלהית העליונה. שטף החיים כשעובר, והוא נושא עמו ג"כ את מחשכיו וצרותיו, מי יאירו, מי ישיבו לתחיה להדר ותפארת, רק שם ד' אלהים םלוכ םייחה לע ארקנה. תישונאה הדילה, םישדח םייח לוק, ע החפשמב ועיגה םישדח םינושג" י ילד יולד. אמנם הביא עמו ג"כ חלי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים, אשר רק אחרי עבור משך זמן מסויים הכל ישכח, והחיים ישובו להאיר בשמחות וצהלה. אבל מי ימחה את רושם הקודר מהיסורים והעצב, אשר חטאת אמנו גרמה לזה בראשית היות אדם על הארץ, הקירובאל ד', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו ולהנשא בנפש נשאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים. הנה צריכה העבודה הזאת, קרבן לידה ביחוד, לשאת עליו את תיו של התאחדות העבודה הקדושה עם החיים והשלמתם, וממילא לא יוכל המוסר האנושי הטהור לבא עם מושג העבודה בטרוניא, והכל יתאחד באחדות הרמונית נחמדה. רוח העז שלא כראוי אשר התראה במשכן שילה, השפלת רגש המוסר, היושר והחמלה, הקשחת םעה ינינעמ בלה, ויתושגרו ויכרצמ, ע"עחרזהו דיה קזוח לש רדסה י, םינהכ לש םתקזחב הלגתמה הבאים להתנשא בתור נושאי משרה חזקי יד, הרס את המשטר, הרחיק את המוסר הטהור המפעם בכל לב טהור מעל מושג עבודת הקודש, וממילא גם מעל החיים והתקדשותם נתק הקשר, וזה גורם הכל. השקפת הכהן הצריכה להתרומם, כי הבאת הקן היא מכשרת את החיים לקדשם, ע"כ איך ישהה את הקן, איך ימעט את המטרה הראשית, שלום הבית וסדרי החיים הטובים והשוקטים, שהם חפץ ד' בעולמו. אבל מתוך קלקול ההשקפה, הנה נעשה ציור עבודת הקודש לענין בפ"ע שדבר אין לו עם קדושת החיים והתמלאותם, מיד נקרע ג"כ המוסר הטהור מעל קדושת העבודה. והקדושה של הכהונה, שצריכה לסמן בתוכה את יסוד הטוהר והקדושה, נעשתה לענין היכול לכלול בתוכו את הרע והכיעור, רק שימלא את חובת העבודה בצורתה החיצונית, צורה כזאת גורמת חורבן יסודי, מה שחטאת מרי כפשוטה לא תוכל עשות כן, כי לא ירד ישראל עד לידי השפלה זו לעולם, לבלתי חוש את הרע והרשע המגולה, ולא יוכל ענין מכוער כפשוטו להחזיק מעמד, וע"י הערה כ"ד [] היו הדברים חוזרים לאיתנם. אבל לא היה כאן חטא פרטי כלל, כ"א קלקול משטר המשבש את []יסוד הבסיסי של כל עבודת הקודש בכללה, שהעין הברורה תביט עליו כעל כל ירידה בזויה, מעלה עה"כ כאילו שכבום . נג. . עפ"י תהילים עח, ס.
<< · עין איה על שבת · ה · נג · >>