ספר זכרון (ריק"ם)/שער יא

שער יא

חלק ראשון

ועתה אבאר בפעלות המחֻלים. ואבאר בתחלה כי יש תיבה שימצאו בו שני בנינים: בנין קל ובנין חזק; "שָׁמַר" בנין קל, "מְשַׁמְּרִים הַבְלֵ[י] שָׁוְא" (יונה ב ט) <עמ' 40> חזק, כי אם היה מהקל היה שׁוֹמְרִים. ויש תיבה שנמצאו בה שבעה בנינים: "פָּקַד" בנין קל, "פִּקֵּד" בנין חזק – "יְיָ צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה" (ישעיהו יג ד), ומבנין הפעיל "וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ" (בראשית לט ד), ומבנין נפעל "לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במדבר לא מט), ומבנין התפעל "וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן" (שופטים כ טו), ומבנין הפעל "הׇפְקַד אִתּוֹ" (ויקרא ה כג), ומבנין פועל "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (שמות לח כא), הרי נמצאו כל בנינים. ונמצא מורכב משני בנינים, מבנין הפעל והתפעל: "לֹא הׇתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (במדבר א מז), ומן הֻפעל והתפעל: "הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב" (ישעיהו לד ו), ודגשות הד' לחסרון ת' התפעל, והיה דינו דגשות השי"ן להכרת התפעל, כאשר פירשתי בפירוש תנ"ו אלי"ה (שער ה). ומשרש חָלָה נמצאו ז' בנינים: "חָלָה" קל – "וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל" (מ"ב א ב), "חִלָּה" כבד, כמו "אֲשֶׁר חִלָּה יְיָ בָּהּ" (דברים כט כא), ומהפעיל: "וְגַם אֲנִי הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ" (מיכה ו יג), ומנפעל: "מַכָּה נַחְלָה" (ירמיהו יד יז), "וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף" (עמוס ו ו), והתפעל: "וַיִּתְחָל" (ש"ב יג ו), ופועל: "גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ" (ישעיהו יד י), והפעל: "וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הׇחֳלֵיתִי" (מ"א כב לד), הרי שבעה בנינים במלה אחת מענין אחד, מה שאין כן במלת פָּקַד כי עניניו משֻנים. ויש בלשון דִבּוּר מבנין קל: "אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ" (יונה ג ב), ואין שם הִפְעִיל – הִדְבִּיר, ויתכן לדבר בו מבנין קל: "דָּבַר", "דָּבַרְתָּ", "דָּבַרְתִּי", "דָּבְרָה". הפועל: "דּוֹבֵר", "דּוֹבְרִים", "דּוֹבֶרֶת", "דּוֹבְרוֹת". הפעול: "דָּבוּר", "דְּבוּרָה", "דְּבוּרִים", "דְּבוּרוֹת". והצווי: "דְּבֹר", "דִּבְרִי", "דִּבְרוּ", "דְּבֹרְנָה". המקור: "דָּבֹר תִּדְבֹּר". אית"ן: "אֶדְבֹּר", "יִדְבֹּר", "תִּדְבֹּר", "נִדְבֹּר". וכן מלשון ברכה מבנין קל: "בָּרַךְ", "בָּרְכוּ" כמו "שָׁמְרוּ". פועֵל: "בּוֹרֵךְ", "בּוֹרֶכֶת", "בּוֹרְכִים", "בּוֹרְכוֹת". הפעול: "בָּרוּךְ", "בְּרוּכָה", "בְּרוּכִים", "בְּרוּכוֹת". צווי: "בְּרוֹךְ", "בִּרְכִי", "בִּרְכוּ", "בְּרֹכְנָה". המקור: "בָּרוֹךְ" בחולם – "וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם" (יהושע כד י). אית"ן: "אֶבְרֹךְ", "יִבְרֹךְ", "תִּבְרֹךְ", "נִבְרֹךְ". ויש מלה נרכבת מבנין קל ומבנין פִעֵל החזק, והיא "וְאֵסָעֲרֵם" (זכריה ז יד), תחלתה מן וְאֶסְעֲרֵם בשקל "אֶשְׁמְרֵם", ומן הס' והלאה כדרך פִעֵל החזק: אֲסָעֲרֵם כמו "אֲבָרְכֵם". ויש מלות בפעלים הבודדים משתי תיבות: "חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל" (ירמיהו כ ז) – חזקת יותר ממני; "בָּנַי יְצָאֻנִי" (ירמיהו י כ) – יצאו ממני; "וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ" (שופטים טז ג) – ויסע עמם, עם הדלת ועם הבריח; "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר" (ישעיהו לה א) – ישושו עמם. ויתכן "יְשֻׂשׂוּם" כמו "יְשׂוּשׂוּן", מ' בעבור נ'. ויש מלה נרכבת מזכר ומנקבה, והיא "מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן" (ירמיהו ח יח), הפועֵל ממנו "מַבְלִיג" לזכר, "מַבְלִיגָה" לנקבה, ובכינוי הי' היה "מַבְלִיגִי" לזכר, "מַבְלִיגָתִי" לנקבה, וכאשר אמר "מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן" בנה אותו מן "מַבְלִיגִי" ומן "מַבְלִיגָתִי", והיו"דין שבו מן "-גִי" ו"-תִי" תוספות, כי' "חֹצְבִי <עמ' 41> מָרוֹם" (ישעיהו כב טז), "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג טז), ולנקבה בתוספת י' כיו"ד "גְּנֻבְתִי יוֹם" (בראשית לא לט), "אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ" (הושע י יא). וכן הפשט במלת "מַבְלִיגִיתִי": אם יש איש מבליג או אשה מבליגה ומתחזקת עלי יגון, אני אומר להם ש"עָלַי לִבִּי דַוָּי", כדי שיורונו היאך הם עושים ואעשה כמותם. וכן מלת "בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי" (תהלים פח יז) מורכב מן "צִמְּתוּנִי" ומן "צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי" (תהלים קיט קלט), כי ימצאו בלשון הקדש פעלתוני, הפעלתונו, כמו "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם" (במדבר כא ה). וכן "תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג טז) מורכב מן "תָּבֹא" ומן "בָּאתָה", ויכול להיות שיהיה ענינו: "רְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה", תָּבֹא אַתָּה "לְרֹאשׁ יוֹסֵף". "וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי" (ש"א כה לד) מן "וַתָּבֹאִי" ומן "בָּאת" לנקבה, או "וַתָּבֹאִי אַתְּ".

חלק שני

במחלי הפ"א. "יָשַׁב", "יָרַד", "יָלַד", "יָדַע". מקצתם בודדים ומקצתם עוברים, "יָשַׁב", "יָרַד" בודדים, ולא יכנסו עליהם הכנויים, לא יאמר יְשַׁבְתִּיךָ ולא יְרַדְתִּיךָ, כמו שיאמר "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" (שמות לג יב), "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב ז). ויש הפרש בין שניהם, כי "יְדַעְתִּיךָ" אינו כמו "הוֹדַעְתִּיךָ", כי "יְדַעְתִּיךָ" עובר לשני – ידעתי אותך, יש בו ידוע ויודע. אך "הוֹדַעְתִּיךָ" עובר לשלישי, המודיע, והדבר, והשלישי לאשר יודיענו. ואין הפרש בין "יְלַדְתִּיךָ" ובין "הוֹלַדְתִּיךָ" בדבר הזכר, כי "וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר" (בראשית י כד) כמו "הוֹלִיד", ואין לשון הולדה באשה. ולנקבה "יָשְׁבָה", ולרבים ולרבות "יָשְׁבוּ". ובשלש דרכים לשון האיש והאשה שוים, הדרך האחת לשון עבר לרבים, כמו "שָׁמְרוּ" וחבריו אחד לזכרים ולנקבות, והשנית המקורות אחד לזכרים ולנקבות, והשלישית כל דבר שהאנשים מדברים והנשים מדברות בעבור עצמם, או היחיד והיחידה, אחד הוא: "אֶשְׁמֹר", "נִשְׁמֹר", "שָׁמַרְתִּי", "שָׁמַרְנוּ". והפועֵל: "יוֹשֵׁב", "יוֹשֶׁבֶת", "יוֹשְׁבִים", "יוֹשְׁבוֹת". ואין צריך פעוּל בתיבה הזאת, כי ה"יוֹשֵׁב" הוא היָשׁוּב כאשר פירשתי. הצווי: "שֵׁב", "רֵד", "דַּע" – פתוח בעבור הע', וכמו כן מן נָתַן – "תֵּן", ומן לָקַח – "קַח". ולנקבה "שְׁבִי", "רְדִי", "דְּעִי", "קְחִי", "תְּנִי". לזכרים "שְׁבוּ", "רְדוּ", "לְכוּ". לנקבות "שֵׁבְנָה", "רֵדְנָה", "לֵכְנָה". ודע כי נשתוו הצוויים במחלי הפ' ובמחלי הלמ"ד: "רְדוּ", "שְׁבוּ", "דְּעוּ", כמו "בְּנוּ", "קְנוּ", "פְּנוּ". וכאשר יבאו בהפסק דבר יהיו "שֵׁבוּ", "לֵכוּ", כמו "הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ" דירמיה (יג יח), אך "בְּנוּ", "קְנוּ" לא ישתנו לעולם. וכן בלשון נקבה: "רְדִי", "שְׁבִי", כמו "בְּנִי", "קְנִי", "עֲשִׂי", "רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא" (ירמיהו ב כג). ותוסיף ה' בצווי: "רְדָה", "שְׁבָה". וכאשר יהיה בהפסק דבר יהיה "רֵדָה", כמו "מְהֵרָה רֵדָה" דמלכים (מ"ב א יא). <עמ' 42> ובא על דרך זרות "דְּעֵה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כד יד עי"ש) בצרי, בשקל "בְּנֵה", "עֲשֵׂה", והיה דינו דְּעָה בקמץ גדול, כמו "רְדָה", "שְׁבָה", אך יש מקומות שישתנו התנועות, כמו "וְאֶשְׁעָה" (תהלים קיט קיז) בקמץ מן שָׁעָה, כמו "וְאֵדְעָה" מן יָדַע, והיה דינו "וְאֶשְׁעֶה" כמו "וְאֶקְנֶה", "וְאֶבְנֶה". ויש צווי מאלה מחלי הפ' בקמץ אשר לא כדת: "הָבָה נֵרְדָה" (בראשית יא ז), "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" (בראשית כט כא), היה דינו הֲבָה, כמו "רְדָה", "שְׁבָה", בשבא הה' הראשונה. וכן "קָבָה לִּי" (במדבר כב יא), היה דינו קְבָה, כמו "תְּנָה אֶת נָשַׁי" (בראשית ל כו), "גְּשָׁה", כי "קָבָה" שרשו נָקַב מן "יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם" (איוב ג ח). וכן תמצא רבים שהם מבעלי הכפל ומחסרי נ' וענינם אחד, כמו נָקַב וקָבַב, מן "וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כג כז), "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל" (במדבר כג ח), "וַיִּקֹּב" (ויקרא כד יא) יתכן שיהיה שרשו קָבַב, בשקל "וַיִּסֹּב" [מן] סָבַב, או נָקַב, בשקל "וַיִּדֹּר" – נָדַר. ויכול להיות "וַיִּסֹּב" מן נָסַב, כי יש שרש נָסַב מן "וְנָסַב הַגְּבוּל" (במדבר לד ה), "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה" דיחזקאל (מא ז) – וּפָעַל, כמו "וְיָצָא הַגְּבוּל" (יהושע טו יא), "וְתָאַר הַגְּבוּל" (יהושע טו ט) ואינו וְנִסְבַּב הגבול. וכן שני שרשים מן נָקַל וקָלַל, נָתַם ותָמַם, מן "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד ח) ששרשו נָתַם, בשקל "וַיִּגְּשׁוּ", "וַיִּדְּרוּ", "וַיִּפְּלוּ", ויש תָּמַם מן "תַּמּוּ נִכְרָתוּ" (יהושע ג טז), שהוא תָּמְמוּ. ויש נָדַם ודָמַם, מן "יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו טז) נָדַם, מן "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם" (ש"א יד ט) דָּמַם, ורבים כהם. וישתוו שני צוויים: "שְׁבוּ" מן יָשַׁב, וכן "שְׁבוּ" מן "וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם" (שופטים ה יב), והניקוד אחד, אך ענינם יפרידם. וכאשר יאמר לנקבות צווי מן יָשַׁב, יאמר "שֵׁבְנָה", ומן שָׁב – "שֹׁבְנָה בְנֹתַי" (רות א יא), ומן שָׁבָה – "שְׁבֶינָה", כמו "צֶאנָה וּרְאֶינָה" (שה"ש ג יא עי"ש). הא׳ מן "צֶאנָה" נחה ואינה נקראת, כי משקלו "שֵׁבְנָה", והא' היא הל׳, ואין בה יכולת להראות בשבא לבדה כמו ב׳ "שֵׁבְנָה", והם חסרי הפ׳, ו"רְאֶינָה" ו"עֲשֶׂינָה" חסרי הל׳, והי׳ היא במקום הה׳. ואמר רבי׳ שמואל הנגיד ז"ל כי "שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה" (ישעיהו נא כג) שרשו יָשַׁח, כמו רְדִי מן יָרַד, וכן הוא "וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ" (מיכה ו יד) שהוא בשקל "וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ" (תהלים פה ח), שהיוד׳׳ין בסגול והם שורש בם, והם שמות. והשיב עליו אבן גנאח ואמר כי "שְׁחִי" בשקל "בְּנִי", "קְנִי", ו"יֶשְׁחֲךָ" אע"פ שהי׳ בסגול הסגול הרי הוא מקום הפתח, והיה דינו וְיַשְׁחֲךָ – יַשְׁחֶה אותך, בשקל "וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ" (בראשית כח ג) – יפרה אותך. והמקור "יָשֹׁב אֵשֵׁב" (ש"א כ ה), "יָרֹד יָרַדְנוּ" (בראשית מג כ), ("וְיָלַד שָׁקֶר" (תהלים ז טו)) ["וְיָלׇד אָוֶן" (איוב טו לה עי"ש)] בחטף קמץ. ויש מקור בשקל אחר: "שֶׁבֶת", "לֶדֶת", "רֶדֶת", <עמ' 43> "לָשֶׁבֶת", "לָלֶדֶת", "לָרֶדֶת", "דַּעַת", "לָדַעַת" – פתוח בעבור הע', "צֵאת" בהעלמת הא'. וכן מלשון לָקַח, נָתַן: "קַחַת" – פתוח בעבור הח', "תֵּת" מן נָתַן חסר ל', כי דינו תֶּנֶת בשקל "רֶדֶת", "שֶׁבֶת", בחסרון הפ', וכאשר יאמרו "תֵּת" חסר הפ' והל', ואין שם מהשרש כי אם ת' בלבד, והת' האחרת היא הנוספת כאשר תחסר הפ'. ויש מלה אחרת זרה בלשון נָתַן, והיא "לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית" דמלכים (מ"א ו יט), הל' יורה עליו שהוא מקור או שם, כי אותיות בכל"ם לא יבאו על אית"ן לעולם, כי לא יאמר לְתַעֲשֶׂה, לְתִשְׁמֹר, לְתִתֵּן, אלא "לִשְׁמֹר", "לַעֲשׂוֹת", "לָתֵת", שיהיה דינו לָתֶנֶת כמו "לָשֶׁבֶת". ועתה נאמר ממלת "לְתִתֵּן" דינו היה לְתִנְתֵּן, והנ' הכתובה היא הל', והת' שעליה היא הע', והפ' שהיא נ' נבלעת בדגשות הת' שהיא הע', והת' הראשונה היא תוספת השמות, ויהיה תִּנְתֵּן שם דבר בשקל "וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ" (שמות כח ד), והחירק והפתח שוין בת' אמתינ"ה, כמו "תִּכְלָה" – "תַּכְלִית". ודע כי האית"ן מחסרי הנ' כמו נָתַן איננו כדין מחסרי הנ', כי אם כדין מחלי הפ', "אֶתֵּן", "יִתֵּן", "תִּתֵּן", כמו "אֵשֵׁב", "יֵרֵד", "תֵּלֵד", שהם בצרי, כי אם היה כדין מחסרי הנ' היה אֶתֹּן, יִתֹּן בחולם, כמו "יִפֹּל", "יִדֹּר", או אֶתַּן, יִתַּן בפתח, כמו "יִגַּשׁ", "תִּגַּשׁ". ובעבור שהפ' והל' הם הנו"נין, שבו בהבלעה בשקל מחלי הפ'. וכן אמר במקור "לְקוֹל תִּתּוֹ" (ירמיהו י יג), נבלעת הלמ"ד בשקל "שִׁבְתּוֹ", "רִדְתּוֹ", "תִּתּוֹ" דינו תִּנְתּוֹ. אית"ן: "אֵשֵׁב", "יֵשֵׁב", "תֵּשֵׁב", "נֵשֵׁב", ובתוספת ה': "אֵשְׁבָה", "יֵשְׁבָה", אותיות אית"ן בצרי בעבור חסרון הפ'. ודע כי יש הפרש בין "וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ" (בראשית לד כא) ובין "וְיָשְׁבוּ", ובין "וְיֵדְעוּ", "וְיָדְעוּ", כי היו"דין במלות "וְיָשְׁבוּ", "וְיָדְעוּ" הקמוצים, פ"אי הפעלים, ומשקלם וּפָעֲלוּ, בשקל "וְזָכְרוּ", "וְשָׁמְרוּ", והיו"דין אשר במלות "וְיֵשְׁבוּ", "וְיֵדְעוּ" הצרויין, הן הן יו"די העתיד והפ"אים בנחים הנסתרים שבין אות העתיד והע'.

בנין פִּעֵל החזק. "יִשֵּׁב", "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ" (יחזקאל כה ד), "יִדַּעְתָּה הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ" (איוב לח יב), "יִשְּׁבָה" לנקבה בשקל "דִּבְּרָה" לרבים ולרבות, "יִשְּׁבוּ" כמו "דִּבְּרוּ", ודגשות הע' בעבור י' המשך. הפועֵל: "מְיַשֵּׁב", "מְיַשֶּׁבֶת", "מְיַשְּׁבִים", "מְיַשְּׁבוֹת". והפעוּל: "מְיֻשָּׁב", "מְיֻשָּׁבִים", "מְיֻשָּׁבָה", "מְיֻשָּׁבוֹת", כולם דגושי ע' כמו השלמים, וכל הבנין כמוהו. והצווי: "יַשֵּׁב" כמו "דַּבֵּר", ואיננו כמו "יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם" (תהלים קמז יח) ששרשו נָשַׁב, ודגשות הע' לחסרון הנ', והוא בשקל "וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה" (בראשית ב כא), "יַגֵּד", "יַגֵּשׁ", שהם מבנין הפעיל, והצרי והחירק שוים: "יַגֵּד" – "יַגִּיד", "יַפֵּל" – "יַפִּיל", ודגשות ש' "יַשֵּׁב" שהוא צווי להכרת בנין פִּעֵל החזק ובעבור אות המשך. והמקור: "יַשֵּׁב", כמו הצווי. אית"ן: "אֲיַשֵּׁב", "יְיַשֵּׁב", "תְּיַשֵּׁב", "נְיַשֵּׁב", ובתוספת ה': "אֲיַשְּׁבָה", "יְיַשְּׁבָה".

בנין הפעיל: "הוֹשִׁיב", "הוֹרִיד", הו"וין הן פ"אי הפעלים והיו"דין למשך. ולנקבה <עמ' 44> "הוֹשִׁיבָה", "הוֹרִידָה". לרבים ולרבות: "הוֹשִׁיבוּ", "הוֹרִידוּ". הפועֵל: "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה" (תהלים סח ז), "מוֹרִיד", לנקבה "מוֹשִׁיבָה", "מוֹרִידָה", או "מוֹשֶׁבֶת", "מוֹרֶדֶת", ובאתנח או בסוף פסוק "מוֹשָׁבֶת", "מוֹרָדֶת", כמו "הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָֽקֶת" (מ"ב ד ה). שרשו יָצַק מבנין הוֹצִיק, והו"ו היא הפ'. פעוּל: מוּצָק, מוּצֶקֶת, מוּצָקִים, "שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת" (זכריה ד ב) בשורק, ובפועלת בחולם, כמו "מוֹצָקֶת". והצווי: "הוֹשֵׁב", "הוֹרֵד", "הוֹצֵק", לנקבה: "הוֹשִׁיבִי", "הוֹרִידִי"; "הוֹשִׁיבוּ", "הוֹשֵׁבְנָה". והפעול מזה השורש והפעול ממחלי הע' שוים: "מוּשָׁב" מן יָשַׁב, ו"מוּשָׁב" מן שָׁב, "הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם" (בראשית מג יב), "מוּדַעַת זֹאת" (ישעיהו יב ה). והצווי: "הוֹשֵׁב", "הוֹרֵד", "הוֹדַע", פתח בעבור הע'. וישתוה לו "אוֹ הוֹדַע" (ויקרא ד כג), אלא שהוא לשון עבר מבנין הָפְעַל שלא נזכר פועלו. ואחדים הם הצווי ואשר עבר: "הוֹשִׁיבוּ" צווי, "הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן" (איכה ב י) עבר. אית"ן "אוֹשִׁיב", "תּוֹשִׁיב", "יוֹשִׁיב", "נוֹשִׁיב", הו"וין במקום י', והיה דינם אַיְשִׁיב, יַיְשִׁיב, תַּיְשִׁיב, נַיְשִׁיב, בשקל יַפְעִיל, ודינם בה' הפעיל: יְהַיְשִׁיב, יְהַפְעִיל, וכן כל הבנין דינם בתוספת ה' הפעיל. ויש גזרה אחרת בזה הבנין אשר נשתנו פעלותיו ושמושיו: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם" (ירמיהו ז ג) צווי, "הֵיטִיבוּ (את) [כׇּל] אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (דברים ה כה) עבר, כמו ש"הוֹשִׁיבוּ" ו"הוֹרִידוּ" אחדים בצווי ועבר. והפועֵל: "מֵיטִיב", ואיננו כמו "מֵקִים", "מֵשִׁיב", שהם ממחלי הע', כי "מֵקִים", "מֵשִׁיב" אין י' אחרי המ', ו"מֵיטִיב" יש בו י' שיורה עליו שהוא ממחלי הפ'. ועוד כי כאשר יאמר מן "מֵקִים", "מֵשִׁיב" לרבים, יחסר הנח מן המ', ויאמר "מְקִימִים", "מְשִׁיבִים", "מְשִׂימִים", כל המ"מין בשבא, בעבור כי לא יהיה הצרי במלת "מֵקִים" שרש כי אם בעבור אות המשך שחסר והיא יו"ד, והיה דינו מַקְיִים בשקל מַפְעִיל, "מַגְדִיל", וכאשר חסרו אות המשך ואמרו מֵקִים, שמו צרי במ"ם בעבור היותו במקום הנוסף, אך כאשר רִבּוּהוּ ואמרו "מְקִימִים" לא חששו לצרי שהוא בעבור המשך. והנה במלת "מֵיטִיב", כאשר רבוהו לא נפל הצרי מן המ', ואמרו "הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם" (שופטים יט כב), "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד" (משלי ל כט). ויש כאשר בא האית"ן מהם בתנועות שני יו"דין, י' אית"ן וי' השרש: "יְיֵלִיל מוֹאָב" (ישעיהו טז ז), "וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב" (איוב כד כא), "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח ו), משני שרשים. ויש כאשר יניחו האחת: "וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב" (במדבר י לב), ודע כי "טוֹב" ו"יֵיטִיב" משני שרשים. ויש מלה ממחלי הפ' בגזרה אחרת בחירק י' אית"ן: "אִירַשׁ", "תִּירַשׁ", "יִישַׁן", "תִּישַׁן", "יִירָא", "תִּירָא", ואלה מבנין קל, ובא מהם מבנין פִּעֵל החזק: <עמ' 45> "יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל" (דברים כח מב), הי' השבאית תורה עליו שהוא מבנין חזק, וכל כל אותיות אית"ן כלם בשבא, ומבנין הפעיל: "הוֹרִישׁ", "אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ" (שופטים יא כד).

בנין נפעל: "נוֹשָׁב", "נוֹשָׁע", "נוֹלָד", "נוֹשְׁבוּ", "נוֹשְׁעוּ", "נוֹלְדוּ". ובמוכרת: "לֹא נוֹשָׁ֑בוּ" (יחזקאל כו יט) בקמץ, "וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָֽעוּ" (תהלים עז כ). וכן לנקבה: "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת" (ויקרא ד יד), ובמוכרת "וְנוֹדָעָה" "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּייָ" (ישעיהו מה יז) פתוח והוא עבר, "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל" (תהלים לג טז) קמוץ ועומד בו. ולרבים: "נוֹשָׁעִים", "נוֹלָדִים" קמוצים, והווי׳׳ן בהם פא"י פעלים. ואין בו פועֵל ולא פעוּל. ויש צווי: "הִוָּדֵעַ", "הִוָּשֵׁעַ", ההאי"ן בחירק והווי"ן קמוצין. וכמוהם באית׳׳ן: "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל ד), "אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ" (דברים טו יט), הווי"ן דגושין להבלעת נ׳ נפעל, כי לא תֵרָאֶה לעולם בפועל עתיד, ונראתה במקור בלבד, כאשר זכרנו במלות "וְנַעְתּוֹר לָהֶם" (דה"א ה כ), "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" (אסתר ט א), "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים" (אסתר ג יג). המקור כמו הצווי: "הִוָּשֵׁב", "הִוָּדֵעַ". ויבא אית"נו בתוספת ה׳: "אִוָּדְעָה", "יִוָּדְעָה".

בנין התפעל: "הִתְיַלֵּד", "הִתְיָעֵץ" – בי', ובי׳: "הִתְוַּדֵעַ", "וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח" (מיכה ו ב) באית"ן. והפועֵל: "מִתְוַכֵּח", "מִתְיָעֵץ", אין לו פעול, כי הפועל הוא הפעול. והצווי: "הִתְוַכֵּח", "הִתְיָעֵץ", לנקבה "הִתְוַכְּחִי", ולרבים "הִתְוַכְּחוּ", "הִתְוַכַּחְנָה" לרבות, ובתוספת ה׳ לזכר: "הִתְוַכְּחָה". והמקור כמו הצווי. והאית"ן: "אֶתְוַכֵּח", "יִתְוַכֵּחַ", "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר א יח) רפוי הע׳ שלא כדת התפעל, וכן "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג ד). ודע כי בבנין התפעל תמצא הפ' פעמים י׳ ופעמים ו׳, אך בנין נפעל לעולם הפ' ו׳ אין זר אתם, וכאשר תסתר ת׳ התפעל כדרך בנין נפעל, דגשות הע׳ יורה על התפעל, ואם הע' מאותיות אחהע"ר אשר לא נמצא בהן דגש, אם הפ' ו׳ ולא נודע אם מנפעל או מהתפעל, יגיד עליו רעו, אם נמצא מהתפעל ולא נמצא מנפעל תדינהו בו, וכן אם נמצא מנפעל ולא מהתפעל. ואם נמצא משניהם תדינהו לרוב מאיזה בנין נמצא רבם. וטעה האומר כי "יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט יג) מבנין נפעל, כי אם היה כן היה יִוָּרֶה בו׳, כמו בלשון יִרְאָה "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל ד). וכן אומר כי "וַיִּיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח יב) מבנין התפעל, ודינו וַיִתְיָחֵל, והוא מלשון תוחלת, ולא בא תוחלת מבנין נפעל כי אם מבנין פִעֵל רֻבם: "כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" (תהלים לג כב) – פעלנו מבנין חזק, "וְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי" (איוב כט כג) כמו "וְדִבְּרוּ <עמ' 46> הַשֹּׁטְרִים" (דברים כ ה), "לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵ֑לּוּ" (איוב כט כא) כמו "הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּֽרוּ" (דברים יח יז) שהם במוכרת, ודגשות הל׳ בעבור שהוא באתנח, והוא בשתי תפארות. ובא מבנין הפעיל: "הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם" (איוב לב יא), "הוֹחִילִי לֵאלֹהִים" (תהלים מב ו), ומבנין נפעלה: "וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה" (יחזקאל יט ה), ומהתפעל: "וַיִּיָּחֶל עוֹד", דגשות הי׳ השנית בעבור ת׳ התפעל, ודגשות הי' הראשונה כדרכם לעולם אחרי ו׳ פתוחה דגש. והשם ממנו "תּוֹחֶלֶת" בשקל "תּוֹלֶדֶת". ובא ממנו ממחלי העי"ן "וַיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח י) כמו "וַיָּקֶם", וכן "וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ" (שופטים ג כה) כמו "וַיָּקִימוּ".

בנין הׇפְעַל שלא נזכר פועלו: "הֻלַּד", "הֻלְּדָה", "הֻלְּדוּ", "יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה" (בראשית מ כ) – מקור. אית"ן: "אֻלַּד", "יֻלַּד", "תֻּלַּד", "נֻלַּד", דינם בה׳ אֲהֻלַּד, יְהֻלַּד, תְּהֻלַּד, נְהֻלַּד. ומבנין זה "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה" (ישעיהו יד יא), דינו יְהֻצַּע בשקל יְהֻפְעַל. ואין כמוהו "יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר ד ג), כי זה פעל שעבר והי׳ שרש, וי׳ "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה" י' העתיד.

בנין פֻעַל שלא נזכר פועלו: "יֻלַּד", "יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ כג), "יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר ד ג), הי' שבו פ' פעל, והדגשות לחסרון ו׳ המשך. ודגשות צ׳ "יֻצַּע רִמָּה" (ישעיהו יד יא) לחסרון פ' פעל, כי הי' לעתיד.

בנין מְרֻבָּע: "יוֹשֵׁב", "יוֹשְׁבָה", "יוֹשְׁבוּ". נלמד בנין זה מן "יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב כג), אעפ"י שנאמר בו כי הוא נרכב מן "יָשַׁבְתְּ" ומן "יוֹשֶׁבֶת", כמו "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (שם) מן "קֻנַּנְתְּ" ומן "מְקֻנֶּנֶת". וכן נאמר במלת "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז יא). אך יתכן היותם שניהם מבנין מרבע, ויהיה כל שמושם כאשר זכרנו בשמוש "שׁוֹפֵט" ומן "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו).

חלק שלישי

באותם הפעלים חסירי י׳, ויתבלעו בדגש אפילו בנין קל, ודרכם כדרך מחסרי הנ׳. "כִּי אֶצָּק מַיִם" (ישעיהו מד ג) שרשו יָצַק, והפ' נבלעת בצ׳ שהיא העי"ן. וכן "וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו מד יב), ואינו כמו "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב י) ששרשו נָצַר. וכלם נבלעים בעתידים, הפ׳ נבלעת בע׳ כדרך מחסרי הנ׳. הפועל: "יוֹצֵק", "יוֹצֶקֶת", "יוֹצְקִים", "יוֹצְקוֹת". הפעול: "יָצוּק", "יְצוּקָה", "יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ" (מ"א ז כד), "יְצוּקוֹת". ב' "בִּיצֻקָתוֹ" בחירק והי׳ נעלמת, כי כן דרך כל י׳ שהוא בשבא כאשר יבא סימן בוכל"ם עליהם, אין <עמ' 47> להם הרגשה ויסתרו ויתעלמו, ותהיה חירק נקדה אחת באות בוכל"ם, כמו יְשׁוּעָה – "בִּישׁוּעָה", "וִישׁוּעָה", "כִּישׁוּעָה", "לִישׁוּעָה", "מִישׁוּעָה"; "יְשׁוּרוּן" – "בִּישׁוּרוּן", "וִישׁוּרוּן", "לִישׁוּרוּן", "מִישׁוּרוּן". ודרך זה לאותיות בוכ"ל חק לאֹנס ידוע, כי לא תתחברנה לעולם שני שבאים בתחילת התיבות, וכאשר תכנס אות בוכ"ל על שם שתחלתו שבא, ודין בוכ"ל להכנס בשבא שלא בידוע, על כן נשתנו, כמו "רְאוּבֵן" – "בִּרְאוּבֵן", "וּרְאוּבֵן", "כִּרְאוּבֵן", "לִרְאוּבֵן", "מֵרְאוּבֵן" המ׳ בצרי, וכן דינה על אותיות אחהע"ר, ועל שאר אותיות בחירק, כי אין דרכה לשמש בשבא כמו אותיות בוכ"ל. על כן נתברר כי לא נשתנה הי׳ שאחרי המ"ם לשום אֹנס, כי בעבור שהמ"ם מחברת בוכ"ל נתחברה עליהם ושמשה כמוהם, כי יתכן הנעת הי׳ אחרי המ' בשבא, שיאמר "מִיְּקָר", "מִיְּשׁוּעָה", "מִיְּשׁוּרוּן" – בהנעת היודי"ן, כי אין המ' בשבא כמו בוכ"ל, אבל נמשכה אחריהם לעשות כמעשיהם, והסתירו הי׳ השבאית אחריה להזדוג עם חברותיה, ואמרו "מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל" (הושע י ט), "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ" (דניאל יב ב), הי׳ נעלמת נחה, וקודם המ' היה "יְמֵי" הי׳ בשבא, ואם היה בא על הי' אות בוכ"ל יהיה דינו בשבא, וכאשר אינו על י׳ כמו כן, כמו "בְּאִישׁ", "וְאִישׁ", "כְּאִישׁ", "לְאִישׁ", אך המ׳ בצרי – "מֵאִישׁ", על כן היה דינם על הי׳ להשתנות מן השבא כשתבא על אות שבאית, והמ' לא היה צריך להסתיר הי׳ שאחריה, אם לא על הזווג והחבור שזכרנו. והתבונן כאשר תמצא דגש אחר אות אית"ן בע' הפעל, כי בעבור נ׳ או בעבור י׳ הוא לעולם, כמו הדגש שיש ב"יִסַּע", "יִדֹּר", "יִפֹּל", "יִגַּשׁ", כי הוא בעבור נ', כי מצאנו משרשם כתובי נ'. וכאשר תראה דגש כמו במלות "יִצֹּר", "וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ", "אֶצָּק מַיִם", שנמצא מהם "יָצַר", "יָצַק", יודע לך כי הדגש בעבור הי'. וכאשר תמצא דגש במלות שלא נמצא מהם לא נ׳ ולא י׳, תדינהו מחסרי נ׳ כי הם הרוב, כמו הִגִּיד, לא נמצא בפעולתו לא נ׳ ולא י׳, נדינהו בחסרי נ׳ ונאמר כי שרשו נָגַד. זולתי מלה אחת שהיא בדגש ולא מצאנו ראיה לא לנ' ולא לי׳, ונדינהו לי׳ ולא לנ', והיא "וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ" (בראשית לט טז), "וְהִנִּיחָם שָׁם" (ויקרא טז כג), ששרשם יָנַח, לפי שלא נמצא בשרשי הפעלים כפולי אות פ׳ וע', שנאמר ששרשו נָנַח בשתי נונ"ין. והצווי מן יָצַק: "יְצֹק בּוֹ מָיִם" (יחזקאל כד ג) בשקל שְׁמֹר. ויש חסר: "צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מ"ב ד מא), בשקל "גַּשׁ פְּגַע בּוֹ" (ש"ב א טו), שהוא מחסרי הנ׳. ולנקבה "יִצְקִי", ולרבים "יִצְקוּ", ולרבות "יְצֹקְנָה". והמקור: "יָצֹק", או <עמ' 48> "צֶקֶת" – "בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק" (איוב לח לח). אית"ן: "אֶצֹּק", "יִצֹּק", "תִּצֹּק", "נִצֹּק". ודע כי כל יִצֹק שתמצא בחומש כולם רפויים, כמו "וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח יח) וחבריו, והיה דינם דגש.

בנין פִעֵל החזק: "יִצֵּב", "יִצְּבָה", "יִצְּבוּ". הפועֵל: "מְיַצֵּב", "מְיַצֶּבֶת", "מְיַצְּבִים", "מְיַצְּבוֹת". והפעול: "מְיֻצָּב", "מְיֻצֶּבֶת", "מְיֻצָּבִים", "מְיֻצָּבוֹת". הצווי: "יַצֵּב", "יַצְּבוּ", "יַצְּבִי", "יַצֵּבְנָה". והמקור: "יַצֵּב" כמו הצווי – "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים" (דברים לב ח) הוא מקור, וממנו נלמוד הבנין. וי"א שהוא מבנין הפעיל, בשקל "יַפֵּל", "יַגֵּד", ואינו נופל בענין הראשון.

בנין הפעיל: "הִצִּיב", "הִצִּיבָה", "הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ" (ירמיהו ה כו). הפועֵל: "וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד" (ש"א טו יב), "מַצִּיבָה", "מַצִּיבִים", "מַצִּיבוֹת". הפעול: "הִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" (בראשית כח יב), "מֻצָּבָה", "מֻצָּבִים", "מֻצָּבוֹת". צווי: "הַצֵּב", "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא כ), "הַצִּיבוּ", "הַצֵּבְנָה", הה' פתוחה. מקור: "הַצֵּב", כמו הצווי. אית"ן: "אַצִּיב", "יַצִּיב", "תַּצִּיב", "נַצִּיב", או "אַצֵּב", "יַצֵּב", "תַּצֵּב", "נַצֵּב", הצרי לחסרון י' המשך, ויתכן בתוספת ה': "אַצִּיבָה", "יַצִּיבָה".

בנין נפעל: "נִצָּב לָרִיב יְיָ" (ישעיהו ג יג), "נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד" (שמות טו ח), "נִצְּבָה". צווי: "הִוָּצֵב", "הִוָּצְבִי", "הִוָּצְבוּ", "הִוָּצֵבְנָה", בתנועת הו"וין בקמץ, והם דגושות בעבור נ' נפעל. אית"ן: "אֶוָּצֵב", "יִוָּצֵב", ויתכן בתוספת ה', כמו "אִוָּצְבָה", "יִוָּצְבָה".

בנין התפעל: "הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ" (ירמיהו מו יד), "הִתְיַצְּבִי", "הִתְיַצְּבוּ", "הִתְיַצֵּבְנָה". הפועֵל: "מִתְיַצֵּב", "מִתְיַצֶּבֶת", "מִתְיַצְּבִים", "מִתְיַצְּבוֹת". מקור: "הִתְיַצֵּב", כמו הצווי. אית"ן: "אֶתְיַצֵּב", "תִּתְיַצֵּב", "יִתְיַצֵּב", "נִתְיַצֵּב". ויתכן בתוספת ה' כמו כן.

<עמ' 49> בנין פועַל: "יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר ד ג) אית"ן: "אֲיֻצַּע", "יְיֻצַּע".

בנין הֻפְעַל: "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה" (ישעיהו יד יא), כבר בארתי דין שניהם באשר קדמתי.

חלק רביעי

מחסרי הנו"ן. "נָסַע", "נָטַע", "נָדַר", "נָפַל", "נָטַשׁ". לעולם לא תחסר הנ' בפעל עבר ולא בפועֵל ולא בפעוּל. ובצווי נמצאו חסרי פ': "קוּמוּ סְּעוּ" (דברים ב כד) מן נָסַע, "(שאו) [שְׂאִי] אֵלָיו (כפים) [כַּפַּיִךְ]" (איכה ב יט) מן נָשָׂא, "גְּשׁוּ נָא אֵלַי" (בראשית מה ד) מן נָגַשׁ, וכן "תֵּן", "תְּנוּ", מן נָתַן. ובאו מן הצוויים בשני דרכים: "גַּשׁ פְּגַע בּוֹ" (ש"ב א טו) בפתח, "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה" (בראשית יט ט) בסגול. ויש במקור שלם: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" (דברים טו י), "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב ט), "כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם" (הושע א ו). ויש חסר: "תֵּת", "שְׂאֵת", "עֵת לָטַעַת" (קהלת ג ב) פתוח בעבור הע', "לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן" (שמות כה יד). אך האית"ן לעולם בהבלעת הנ': "אֶסַּע", "יִסַּע", "יִטַּע", "יִדֹּר", "וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" (יונה א טז), "וַיִּפְּלוּ" (בראשית ד ה), "יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ" (ישעיהו מא א), "וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת" (בראשית לג ו). ויתכן להוסיף ה': "אֶדְּרָה", "אֶגְּשָׁה".

בנין פִעֵל החזק כבנין השלמים: "נִתֵּק", "נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (ירמיהו ה ה), "מְנַתֵּק", "מְנֻתָּק", "אֲנַתֵּק", "יְנַתֵּק".

בנין הפעיל: "הִגִּיד", "הִגִּישׁ", "הִפִּיל", בכל בנינו מתחלתו ועד סופו תתבלע פ"יהו בעי"נו. הפועֵל: "מַגִּיד", "מַגִּישׁ", "מַפִּיל". פעול: "מֻגָּשׁ", "מֻגֶּשֶׁת", "מֻגָּשִׁים". צווי: "הַגֵּשׁ", "הַגִּישִׁי", "הַגִּישׁוּ", "הַגֵּשְׁנָה". מקור: "הַגֵּשׁ", כמו הצווי, "(כי) הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ" (ש"א י טז). אית"ן: "אַגִּיד", "אַגִּישׁ", "יַגִּיד", "יַגִּישׁ". ויש בצרי: "וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" (קהלת י כ), כלם חסרי נ', והיא בלועה בע'. ובא מקור בשקל אחר: "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן" (תהלים סח ג), "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף" (יחזקאל כב כב), וכבר פירשתיו בענין הפעיל בשלמים.

בנין נפעל: "הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם" (איוב ד כא), "אַף בַּל נִטָּעוּ" (ישעיהו מ כד), "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" (במדבר ה לא), "וְנִכָּה וָמֵת" (ש"ב יא טו), הנו"נין הנכתבות מהנפעל, ונו"ני השרש נבלעות בדגש. אך "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה" (שמות ט לא), "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ" (שם פסוק לב), הנו"נין שרש, והם מבנין <עמ' 50> פֻּעַל שלא נזכר פועלו. והצווי: "הִנָּטַע", "הִנָּסַע", "הִנָּטְעִי", "הִנָּסְעִי", "הִנָּטְעוּ", "הִנָּסְעוּ", "הִנָּטַעְנָה", "הִנָּסַעְנָה". המקור: "הִנָּטַע", כמו הצווי, "הִנְטוֹעַ" כמו "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן" (ירמיהו לח ג). אית"ן: "אֶנָּסַע", "אֶנָּטַע", "יִנָּסַע", "יִנָּטַע", "תִּנָּסַע", "תִּנָּטַע", "יִנָּסְעוּ", "יִנָּטְעוּ", "תִּנָּסַעְנָה", "תִּנָּטַעְנָה".

בנין התפעל: "הִתְנַפֵּל", "הִתְנַפְּלָה", "הִתְנַפְּלוּ". הפועֵל: "מִתְנַפֵּל", "מִתְנַפֶּלֶת", "מִתְנַפְּלִים", "מִתְנַפְּלוֹת". הצווי: "הִתְנַפֵּל", כמו עבר, "הִתְנַפְּלִי", "הִתְנַפְּלוּ", "הִתְנַפֵּלְנָה". ויתכן בתוספת ה': "הִתְנַפְּלָה". המקור כמו הצווי. אית"ן: "אֶתְנַפֵּל", "יִתְנַפֵּל" – בצרי, או בפתח: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְיָ" (דברים ט יח).

בנין פֻעל: "כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ" (ישעיהו לב יד), "נֻטְּשָׁה". אית"ן: "אֲנֻטַּשׁ", "יְנֻטַּשׁ". המקור כמו הצווי.

בנין הׇפְעַל: "הֻתַּץ", "הֻגַּד", "הֻגַּשׁ". והמקור: "הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ" (יהושע ט כד). אית"ן: "אֻגַּד", "יֻגַּד", "תֻּגַּד", "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם" (שמות יד ה), "תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ" (ויקרא יא לה), "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע" (ויקרא יא לח), דינם יְהֻנְגַּד, יְהֻנְתַּץ, יְהֻנְתַּן.

חלק חמישי

ממחלי העי"ן. "קָם", "שָׁב", "שָׂם", מהם עוברים ומהם בודדים: "קָם", "שָׁב" – בודדים; "שָׂם", "נָד" – עוברים. והם קמוצי פ' בעבור נח להביא הע'. לנקבה: "קָ֫מָה", "שָׁ֫בָה", "שָׂ֫מָה", הטעם בפ' מלעיל. ולרבים: "קָ֫מוּ", "שָׁ֫בוּ", "שָׂ֫מוּ", כמו כן מלעיל. אך "שָׁב֫וּ", "בָּנ֫וּ", "קָנ֫וּ", שהם ממחלי הל', טעמם מלרע, לבד אם תהיינה על מלה זעירה, כמו "בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּ֣נוּ לָ֔ךְ" (יחזקאל כז ה), שהוא מן "בָּנָה" והוא מלעיל, "וְלֹא־עָ֣שׂוּ חֶ֔סֶד" (שופטים ח לה עי"ש), הטעם בע' "עָשׂוּ" בעבור שהטעם בח' "חֶסֶד". ובאו מאלה מחלי הע' מלרע שלא כדרכם, והוא "כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּוֹר" (בראשית מ טו). ונמצאת מלה אחת מלשון בינה בבנין קל בשקל "קָם", "קַמְתָּ": "בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט ב), וישמש ממנו כל הבנין: "בָּן", "בָּ֫נָה" מלעיל כמו "קָ֥מָה אֲלֻמָּתִי" (בראשית לז ז), "בָּ֫נוּ" בשקל "קָ֫מוּ", "בָּן", "בָּנָ֫ה" מלרע כמו שם התואר "מְבִינָה", "בָּנִים" כמו "מְבִינִים", "בָּנוֹת" כמו "מְבִינוֹת", והם בשקל "קָם", "קָמִים", "קָמוֹת". והפעול יהיה "בּוּן", "בּוּנָה", "בּוּנִים", "בּוּנוֹת", כמו "עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה" (ש"ב יג לב), "מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב" (משלי יד יד), "שׁוּבֵי מִלְחָמָה" (מיכה ב ח), "נוּגֵי מִמּוֹעֵד" (צפניה ג יח), "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים" (במדבר לב יז), האחד "חוּשׁ". וכל הפועֵל והפעוּל בפעלים הבודדים הם שם התואר עצמם, כמו "עוֹמֵד", "יוֹשֵׁב", "עוֹלֶה", "יוֹרֵד", "קָם", "שָׁב", "חָשׁ", כמו "עָמוּד", "יָשׁוּב", "קוּם", "שׁוּב", "חוּשׁ". והצווי: "קוּם", "שׁוּב", "חוּשׁ". ולנקבה: "קוּמִי", "שׁוּבִי", "חוּשִׁי", <עמ' 51> ולרבים: "קוּמוּ", "שׁוּבוּ", "חוּשׁוּ". ולרבות: "קֹמְנָה", "שֹׁבְנָה", "חֹשְׁנָה". והמקור: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ" (בראשית יח י), "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז טו). אית"ן: "אָקוּם", "יָקוּם", "תָּקוּם", "נָקוּם". ומן "בַּנְתָּה לְרֵעִי": "אָבוּן", "יָבוּן", "תָּבוּן", "נָבוּן". וכן נמצאת מלה אחת מבנין קל: "וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא טו), השורק יורה עליו שהוא מבנין קל, ואם היה בחולם אז היינו דנים אותו מבנין מרובע מן "יְכוֹנֵן", "תְּכוֹנֵן", אך הוא בשורק, על כן נדין אותו כמו "יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת" (תהלים קמ יב), "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ" (בראשית מט יט). וכן יבנה ממנו בנין "כָּן", "כַּנְתָּ", "כַּנְתִּי", "כָּ֫נָה" לנקבה בשקל "שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּךְ" (רות א טו), כָּ֫נוּ לרבים ולרבות בשקל "קָ֫מוּ" מלעיל. וכן יאמר "כָּן", "כָּנָ֫ה" מלרע, כי זה הפרש לנקבה בין שעברה ובין שעומדת, כמו "וְרָחֵל בָּ֗אָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט ט), זה לשון עבר ותרגומו "אָתַת" שכבר באה, "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָ֖ה" (בראשית כט ו), באותה שעה היתה באה ובעומד בו, והתרגום "אַתְיָא". והצווי: "כּוּן", "כּוּנִי", "כּוּנוּ", "כֹּנָּה" בדגשות נ' הנקבות להבלעת נ' השרש. אית"ן: "אָכוּן", "יָכוּן", "תָּכוּן", בשקל "אָקוּם", "יָקוּם", "יָכוּנוּ", "תָּכוֹנָּה" בשקל "תָּקוּמְנָה", ודגשות נ' הנקבות לצורך נ' השרש. והמקור: "שׁוֹב" בחולם – "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ" (בראשית יח י), "קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי" (ירמיהו מד כט), "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז טו). ויש "שׁוֹב" שנתחבר ללשון ישיבה: "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו מב י). ונמצא מקור מלשון ישיבה שנתחבר ללשון תשובה: "אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְיָ יְרוּשָׁלִַם" (ש"ב טו ח) דאבשלום. ואם היה יָשֹׁב תֵּשְׁבוּ או שׁוֹב יְשִׁיבֵנִי אז היה נכון. ויש מפרשים כי הם הפוכים הפ' לע' והע' לפ': אם שָׁיוֹב יְשִׁיבֵנִי, אם יָשׁוֹב תֵּשְׁבוּ. ויתכן פירוש אחר, כי כאשר אמר ירמיהו לשארית הגולה כאשר נהרג גדליה בן אחיקם כי "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ", היה יודע כי על כל פנים ישובו למצרים ולא ישארו בארץ ישראל, על כן אמר להם "אִם שׁוֹב" כי ישובו, אך "תֵּשְׁבוּ" היה להם טוב. ואבשלום כאשר אמר "אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְיָ יְרוּשָׁלִַם", יושב היה בירושלם והלך לחברון שימלוך שם, ודעתו לשוב לירושלם, ורמז לשני ענינים בזה וגם בזה. ודע כי בבנין קל זה ג' גזרות, ושלשתם מבנין קל. הגזרה הראשונה רב הבנין שהוא "קָם", "שָׁב", "שָׂם", כאשר הקדמנו. והשנית "מֵת", "זֵד", "לֵץ", שהם שם התואר והם בלשון עבר, כי נמצא מֵת בעבר: "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת" (יהושע א ב), למה לא אמר מָת קמוץ, וכן שם התואר "לֵץ", "זֵד", למה לא אמר לָץ, זָד, כמו "קָם", "שָׁב", שהם שם התואר, כמו "הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקוֹב" (ירמיהו ל יח), "הִנְנִי קָם". והגזרה השלישית: "הַבֹּקֶר אוֹר" (בראשית מד ג), "כִּי טוֹב (לכם)" (שמות יד יב), ולא אמר אָר, טָב, כמו "קָם", "שָׁב", ולא אמר אֵר, טֵב, כמו "מֵת" בצרי.

<עמ' 52> עתה אבאר לך למה נחלקו ג' גזרות אלו בבנין קל, כי כאשר נחלקו בשלמים כן נחלקו במחלי הע'. יש בבנין קל בשלמים ג' גזרות: פָּעַל – "שָׁמַר", "זָכַר"; פָּעֵל – "חָפֵץ", "יָבֵשׁ", "כָּבֵד", "זָקֵן"; פָּעֹל – "יָכוֹל", "יָגוֹר", "יָקוֹשׁ". כן "קָם", "שָׁב", מגזרת פָעַל, "אָכַל", "שָׁמַר"; וכן "מֵת" "זֵד", "לֵץ", מגזרת פָּעֵל, "יָבֵשׁ", "כָּבֵד", "חָפֵץ"; וכמו כן "אוֹר", "טוֹב", מגזרת פָעֹל, "יָכוֹל", "יָגוֹר". והיה דינם קָאַם מן פָעַל, או קָיַם; מָיֵת מן פָעֵל, "כָּבֵד", "חָפֵץ"; טָאוֹב, אָאוֹר או אָיוֹר, מן פָעוֹל, "יָגוֹר", "יָקוֹשׁ", "יָכוֹל".

בנין פִעֵל החזק: "קִיַּם (את) דִּבְרֵי הַפֻּרִים" (אסתר ט לב), "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט כז). ראיתי בני אדם שכותבין ב' יו"דין במלת קִיֵּם, וטעות הוא בידם, וכן כאשר כותבים "נָכוֹן וְקַיָּם" (ברכות ק"ש), כי בנין זה דרך אחת לו בין בשלמים בין במחלים, כאשר תמצא בשמוש השלמים כן תשמש בזה.

בנין הפעיל: "הֵקִים", "הֵשִׁיב", היה דינם בתשלומים הִקְיִים, הִשְׁיִיב, בשקל "הִגְדִּיל", "הִשְׁלִיךְ", בי' השרש ובי' המשך, בתנועת י' השרש והנחת י' המשך כי' "הִגְדִּיל", וראו להניח י' השרש ולחסר י' המשך, ושמו במקומה צרי בה' הפעיל אשר היא ה' "הֵקִים" למלאות חסרון י' המשך, וכן עשו בכל מה שחסר י' המשך. ולנקבה "הֵקִימָה", "הֵשִׁיבָה", "הֵשִׂימָה", לרבים ולרבות "הֵקִימוּ", "הֵשִׁיבוּ". והפועֵל: "מֵשִׁיב", "מֵקִים", המ' בצרי למלאות חסרון י' המשך, והיה דינם מַשְׁיִיב, מַקְיִים, י' השרש בחירק וי' המשך נחה והמ' פתוחה. "מְקִימָה", "מְקִימִים", "מְקִימוֹת", וכולם דינם כאשר פירשתי. והפעול: "מוּקָם", "מוּשָׁב", והיה דינם מֻשְׁיָב, מֻקְיָם, בשקל "מֻשְׁלָךְ", "מֻגְדָּל". ו"מוּשָׁב" שהוא פעול והוא מלשון ישיבה היה דינו מֻיְשָׁב, הי' שהיא הפ' מוקדמת, ו"מוּשָׁב" שהוא מן שָׁב הי' מאֻחרת – מֻשְׁיָב, והשורק שבו בעבור המשך. והצווי: "הָשֵׁב", "הָקֵם", "הָרֵם". ויש צווי חסר ה' מבנין הפעיל: "שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ" (בראשית לא לז), "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ" (איוב יז ג). וכן יאמר "קִים", "שִׁיב", כמו "הָקֵם", "הָשֵׁב", וכן "שִׂים" במקום "הָשֵׂם", כי אם היה מן הקל היה אומר שׂוּם, כמו "קוּם", "שׁוּב". וכן נמצא "בִּין תָּבִין" (משלי כג א) בחסרון ה' הפעיל, "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט ב) דינו "הֲבִינוֹתִי", "מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ" (איוב לג יג) דינו "הֲרִיבוֹתָ". וכן מלשון עבר: "הֵבֵאתִי", "הֵרַמְתִּי", "הֵנַפְתִּי", דינם "הֲבִיאוֹתִי", "הֲרִמוֹתִי", "הֲנִיפוֹתִי", הו"וין למשך במקום הצרי שיש בה' למשך כמו כן. וכן בבנין קל בשני דרכים בעתיד הנקבות: "תָּבֹאנָה", "תְּבוֹאֶינָה", "תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן" (יחזקאל טז נה), "תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (יחזקאל טז נה), "וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים" (ש"א ז יד). והצווי: "הָקֵם", "הָקִימִי", "הָקֵמְנָה". והמקור: "הָקֵם" כמו הצווי – "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב ד). אית"ן: "אָקִים", "יָקִים", "תָּקִים", "נָקִים", "אָקֵם", "אָשִׁיב", "אָשֵׁב", וכן כולם. "יָשִׁיבוּ", "יָקִימוּ", ולנקבות בשני <עמ' 53> דרכים: "תָּקֵמְנָה", "תְּקִימֶינָה", "תָּרֵמְנָה", "תְּרִימֶינָה", "הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם" (ירמיהו מד כה), ודרך אחרת: "יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְיָ" (ויקרא ז ל). וכן בנין זה חסר ה' הפעיל בעתידים בכל בנינו.

בנין נַפְעוֹל: "נָבוֹן", "נָכוֹן", "כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז" (משלי ג לב), "וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן" (ש"ב יט י) מלשון דין, וכן אמרו רבותינו ז"ל "דיו לבא מן הדין להיות כַּנָּדוֹן" (משנה בבא קמא ב ה) בחולם, "וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר" (קהלת יב ו). צווי: "הִבּוֹן", "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד יב), ולנקבה "הִבּוֹנִי", "הִכּוֹנִי", ולרבים "הִבּוֹנוּ", "הִכּוֹנוּ", ולרבות "הִבּוֹנָה", "הִכּוֹנָּה" בדגשות נ' הנקבות לנ' השרש, וכולם דגושי הפ' לחסרון נ' נפעל, ודינם היה בתשלומים כמו השלמים – "הִשָּׁמֵר", כן הִבָּוֵן, הִכָּוֵן, הה"אין בחירק והכ' והב' בקמץ, ותנועת הע' בצרי שהם הו"וין. והמקור כמו הצווי: "הִכּוֹן", "הִבּוֹן". אית"ן: "אֶכּוֹן", "יִכּוֹן", "תִּכּוֹן", "נִכּוֹן". ואם הפ' אות אחהע"ר שאינם מקבלות דגש, אות האית"ן תהיה בצרי, כמו "בְּתׇפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ" (יחזקאל כט ז), "כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד א). ויש מי שאמר כי "נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (זכריה ב יז) הנ' נ' נפעל, ובעבור שנמנע דגשות הפ' על כן הנ' בצרי והוא מבנין נפעל, ונתחלפה תנועת הקמץ לצרי כדרך התחלפות התנועות, וזה בעבור הע'. וי"א כי הנ' של "נֵעוֹר" שרשו מן "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא לח), ומלשון רבותינו שאמרו "חמור נוֹעֵר" (ברכות ג א). ואם תאמר כי "נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" על הקדוש ברוך, אומר כן, נמצא לאריה בשתי לשונות: "שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא" (ישעיהו ה כט), ואמר "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא לח), וכן אמרו "יְיָ מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג" (עמוס א ב), ואמר "כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (זכריה ב יז), והוא מגזרת פָעֹל כמו "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף" (בראשית מה א), וכמו כן בעבור הע' נתחלפה התנועה.

בנין התפעל, בא ממנו בהתחלפות ת' התפעל בט': "וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ" (יהושע ט ד), מלשון "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח" (עובדיה א א), "צִיר אֱמוּנִים" (משלי יג יז); "הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ" (יהושע ט יב) מן "צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב לט), ששרשו צָיַד בשקל "שֵׂיבָה", וכאשר יתחברו "צֵדָה", "שֵׂבָה" לכנויים, יאמר "צֵדָתוֹ", "שֵׂבָתוֹ", "וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (מ"א ב ו). אך "שֵׁנָה", "דֵּעָה", "עֵצָה", <עמ' 54> כאשר יתחברו לכנויים יסור הנח שבין הע' והל', כי אינם שרש, ויאמרו "שְׁנָתִי", "שְׁנָתוֹ", "עֲצָתִי", "עֲצָתוֹ", ומן "דֵּעָה" – "דַּעְתִּי", "דַּעְתּוֹ", בעבור הע', אך "שֵׂיבָה", "צֵידָה", לא יסור בעבור כי הי' הוא הע'. "הִצְטַיֵּד", "הִצְטַיְּדָה", "הִצְטַיְּדוּ", "הִצְטַיֵּר", "הִצְטַיְּרָה". הפועֵל: "מִצְטַיֵּר", "מִצְטַיֶּרֶת", "מִצְטַיֵּד", "מִצְטַיֶּדֶת". הצווי: "הִצְטַיֵּר", "הִצְטַיְּרִי", "הִצְטַיְּרוּ", "הִצְטַיֵּרְנָה", "הִצְטַיֵּד", "הִצְטַיְּדִי", "הִצְטַיְּדוּ", "הִצְטַיֵּדְנָה". המקור: "הִצְטַיֵּר", כמו הצווי. אית"ן: "אֶצְטַיֵּד", "יִצְטַיֵּד", "אֶצְטַיֵּר", "יִצְטַיֵּר", אוֹ "אֶצְטַיְּרָה", "אֶצְטַיְּדָה", בתוספת ה'.

בנין הֻפְעַל: "הֻקַם עָל" (ש"ב כג א), "הוּשַׁב כַּסְפִּי" (בראשית מב כח), ובמשקלו מן יָרַד – "הוּרַד מִצְרָיְמָה" (בראשית לט א), אך הו' בהוּקַם למשך השורק, וק' הוא הפ', והו' ב"הוּרַד" היא הפ' בעבור י' יָרַד. ואם באו בתשלומים יהיו "הוּקַם", "הוּרַד" – הוּקְיַם, הוּיְרַד, בשקל "הֻשְׁלַךְ". ודע כי "הוּקַם", "הוּרַד" שניהם פתוחים, כי כן דרך "הוּרַד" פתוחה הר', כי אם היה בתשלומו כמו הוּפְעַל, היה הוּיְרַד הר' פתוחה, וכן כאשר יאמר הוּקְיַם הק' בשבא והי' פתוחה. ואם חזרה הק' מן השבא לפתח לא הפסידה כלום, לא ירדה כי עלתה. והמקור: "הֻקֵם הוּקַם", מסברת "הֻגֵּד הֻגַּד" (יהושע ט כד). אית"ן: "אוּקַם", "יוּקַם", "יוּקְמוּ", "תּוּקַמְנָה".

בנין מְרֻבָּע: "כּוֹנֵן" – "כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית" (ישעיהו נא יג), ולנקבה "כּוֹנְנָה", "כּוֹנְנוּ" לרבים ולרבות. והבנין הזה שלם בכל פעלתו ואין בודד במועדיו, כי כלם יש להם פעוּל ופועֵל. על כן טעו המפרשים "עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם" (איוב יז ד) כענין לא תְּרוֹמְמֵם, כי אינו כן, אלא "לֹא תְרֹמֵם… לְחֵלֶק יַגִּיד" (שם פסוק ה), לאותם שיגידו דברי חלקות לרעים. הפועֵל: "מְכוֹנֵן", "מְשׁוֹבֵב", "מְקוֹמֵם", אות הכפל אינו שרש בהם כי אם תוספת לעשותו מרבע, כי אין שרש "מְכוֹנֵן" כָּנַן, ולא שרש "מְקוֹמֵם" קָמַם, כי אם קוּם, כּוּן. ויש מבנין זה הרבה מבעלי הכפל, כמו "מְסוֹבֵב", "מְגוֹלֵל", הו' משך, ושרשם סָבַב, גָּלַל, ואינו כמו "מְקוֹמֵם" וחבריו, כי הו"וין שרש והם עי"ני הפעלים, והאות הכפולה תוספת. ויש מלות שלא נוכל לדין מאיזה הם, כמו "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו יז), יתכן מן "רָם וְנִשָּׂא" (ישעיהו ו א), "יָרוּמוּ סֶלָה" (תהלים קמ ט), כמו "יָקוּמוּ", ויתכן היותם מבעלי הכפל מן רָמַם, כי נמצאו מהם בדגשות המ' בעבור מ' אחרת, כמו "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר יז י), "רוֹמּוּ מְּעַט" (איוב כד כד), שהוא בשקל "וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ" (בראשית מט כג), ששרשו רָבַב. והפעוּל: "מְכוֹנָן", "מְרוֹמָם". והצווי: "כּוֹנֵן", כמו פעל עבר, "כּוֹנְנִי", "כּוֹנְנוּ" לרבים, "כּוֹנֵנָּה" לנקבות בדגשות נ' הרבות בעבור נ' שהיא תוספת הכפל. המקור: "כּוֹנֵן", "תְּכוֹנֵן", כמו עבר וצווי. אית"ן: "אֲכוֹנֵן", "יְכוֹנֵן", "תְּכוֹנֵן", "נְכוֹנֵן". ויש מורכבים מבנין זה ומן התפעל: "יִתְבּוֹנָן", "יִתְכּוֹנָן", "יִתְקוֹמֵם", וכל בנין זה אינם חסרי ו' וכולם חלומי פ'. ויש מזה פּוּעַל שלא נזכר פועלו: "כּוֹנַן" פתוח, "כּוֹנְנָה", "בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח יג), <עמ' 55> וכן "חוֹלַל", "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי" (תהלים נא ז), "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח כד). ומזה שלא נזכר פועלו: "שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד" (נחום ג יז), והוא מבעלי הכפל, אך "חוֹלָלְתִּי" מלשון חִיל, וכן "חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" (איוב לט א), "מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נא ט), הו"וין עי"ני הפעלים והלמ"דין האחרונות תוספת הכפל בבנין מְרֻבע.

חלק ששי

ממחלי ל' הפעל. "עָשָׂה", "קָנָה", "בָּנָה", "עָלָה", "פָּנָה" לזכר, ולנקבה "עָשְׂתָה", "בָּנְתָה", "פָּנְתָה", "קָנְתָה", הת"וין במקום הלמ"דין שהם ההאי"ן, והה' לנקבה, בשקל "שָׁמְרָה", "אָכְלָה". ויש מקומות שתבא י' במקום ה': "חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז ב), "דָּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ" (משלי כו ז עי"ש), בשקל "שָׁמְרוּ". וכן "עָשׂוּ", "בָּנוּ", "קָנוּ", דינים עָשְׂיוּ, בָּנְיוּ, קָנְיוּ, כי כבד עליהם לאמר עָשְׂהוּ, בָּנְהוּ, קָנְהוּ. וכן "עָשִׂיתִי", "בָּנִיתִי", "קָנִיתִי", "פָּנִיתִי", היו"דין שלאחרי הע' הם במקום ה' שהיא הל', ודינם בתנועת הי': עָשַׂיְתִּי, בָּנַיְתִּי, קָנַיְתִּי, בשקל "שָׁמַרְתִּי", פָּעַלְתִּי. וכן עָשַׂיְנוּ בשקל פָּעַלְנוּ. הפועֵל: "עוֹשֶׂה", "קוֹנֶה", "בּוֹנֶה", "עוֹלֶה" לזכר, ולנקבה "עוֹשָׂה", "בּוֹנָה", "קוֹנָה", "פּוֹנָה", בחסרון הל', כי הה"אין הנכתבות הם לנקבות. והיה דינם עוֹשְׂיָה, בּוֹנְיָה, פּוֹנְיָה, קוֹנְיָה, בשקל "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז), וכן "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה" (איכה א טז), "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת" (משלי ז יא), המ' והכ' בחירק, ואחדים הם. "עוֹשִׂים", "בּוֹנִים", "קוֹנִים", "עוֹלִים", לנקבות "עוֹשׂוֹת", "בּוֹנוֹת", "קוֹנוֹת", "עוֹלוֹת", דינם היה עוֹשְׂיִים, עוֹשְׂיוֹת, וכן כלם, בשקל "שׁוֹמְרִים", "שׁוֹמְרוֹת". והפעול: "עָשׂוּי", "בָּנוּי", "קָנוּי", "עֲשׂוּיָה", "בְּנוּיָה", "קְנוּיָה", "עֲשׂוּיִים", "בְּנוּיִים", "קְנוּיִים", "עֲשׂוּיוֹת", "בְּנוּיוֹת", "קְנוּיוֹת". והצווי: "בְּנֵה", "בְּנִי", "בְּנוּ", "בְּנֶינָה", ודינם בִּנְיִי, בִּנְיוּ, בשקל "שִׁמְרִי", "שִׁמְרוּ"; "בְּנֶינָה" דינו בְּנַיְנָה בשקל "קְרַבְנָה". והמקור: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ" (מ"א ח יג), וגזרה אחרת: "עֲשׂוֹת", "בְּנוֹת", "קְנוֹת", "עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט יב). וטועה האומר מן "וְעָדִית עֶדִי" (יחזקאל כג מ) – "לָעוּד נֶזֶם" (ראה בהקדמה לספר אותיות הנוח), כי היה לו לומר לַעֲדוֹת. ובא מהם בחלוף י' אית"ן: "וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי" (ירמיהו יח כג), כמו "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה יט). וכמוהו "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דברים לב יח), הי' הוא הל', ודינו תִּנְשֶׁה בתשלומו, כמו "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ" (דברים כב ח), אך חסרו הנ' שהיא הפ' ושמו <עמ' 56> תמורתה הדגש שהיה דינו כדין חסרי נ' נח, כמו שמפורש במלת "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה כט). וכן "תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב כִּי נָצֹא תֵּצֵא" (ירמיהו מח ט), צ' "תֵּצֵא" היה דינו דגש להבלעת הנ' ונחלף לנח, ו"נָצֹא תֵּצֵא" פירושו עֹף תָּעוּף מן "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ" (ויקרא א טז) ומן "נָצוּ גַּם נָעוּ" (איכה ד טו). ואם תאמר הרי ת' "תֶּ֑שִׁי" בסגול והיא תנועה קטנה ושמה פתח קטן ואינה מביאה נח, דע כי עמה טעם שמושכת ומארכת הת' לתנועה גדולה, והיא אתנחתא. אית"ן: "אֶבְנֶה", "יִבְנֶה", "תִּבְנֶה", "נִבְנֶה", "יַעֲשֶׂה", פתוחה הי' בעבור הע', וכן "יַעֲלֶה", "יַחֲנֶה". ויש כאשר יהיה "יַעֲלֶה" מן הקל יהיה בודד מן עָלָה, וכן כאשר יהיה עובר יהיה מן הפעיל, כמו "אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה" (מ"א ג ד), ונקודם אחד. וכן "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב" (דברים לד א), "וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח כ); "וַיַּעַל מֹשֶׁה" דינו היה בחירק – וַיִּעֶל, לולי העי"ן, בשקל "וַיִּבֶן", "וַיִּפֶן"; "וַיַּעַל עֹלֹת" היה דינו וַיֶּעֶל – הי' בסגול, כמו "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו ד) שהוא מן "הִפְנָה" אחרים, "וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ" (דה"ב לו יג) מן "הִקְשָׁה", "וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה" (איכה ב ה) מן "הִרְבָּה", "וַיֶּגֶל אֶת (שארית) יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז ו) מן "הִגְלָה". ובה' היה דינם: וַיַּפְנֶה, וַיַּקְשֶׁה, וַיַּרְבֶּה, היו"דין בפתח להורות על בנין הפעיל, כמו "יַגְדִּיל", "יַשְׁלִיךְ", וכאשר חסרה הה' חזר הפתח הגדול לפתח קטון שהוא סגול. אך בבנין קל כאשר חסרו הה' נקדו אות ית"ן בחירק געיא עמו להאריך התנועה למלאות החסרון, כי במלת "יִבְנֶה" שני נעים ושני נחים, וכן במלת "יִבֶן" ב' נעים וב' נחים, הי' שהיא בחירק נעה והגעיא שבה מביאה נח, והב' נעה והנ' נחה. והא' בבנין קל לעולם בצרי להורות על בנין קל, כמו "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר" (דברים ט טו), ות' "ותרף" כמו "וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ" (זכריה ט ג) שהוא בחירק וגעיא, וכן "וַיַּעַל" שהוא מן הקל דינו היה בצרי או בחירק וגעיא. והפעול כאשר יסמך יהיה בשבא, כמו "בְזוּי עָם" (תהלים כב ז), ובמוכרת: "בָּזוּי אַתָּה מְאֹד" (עובדיה א ב), שָׁתוּם – "שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד ג). ויש בלשון רָאָה: "וַיַּרְא" לשון ראייה, ובא מלשון כבד: "וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ" (מ"ב יא ד), כמו וַיַּרְאֶה הי' בפתח. ויש מהמדקדקים שאמרו כי "וַיַּרְא" שהוא מבנין קל כמו וַיִּרְאֶה היו"ד בחירק, ולא נמצא בשאר אותיות אית"ן זולתי בי' שנמצא "וַיַּרְא", ולא נמצא וָאַרְא, וַתַּרְא, וַנַּרְא, כי אם "וַתֵּרֶא", "וָאֵרֶא", "וַנֵּרֶא", כולם בסגול, ומה שלא נמצא לא יאמר, כי אם הנמצא בלבד. וכן אמרו כי נמצא "וַיִּשְׁתַּחוּ" ולא נמצא וָאֶשְׁתַּחוּ, <עמ' 57> וַתִּשְׁתַּחוּ לזכר לנוכח, וַנִּשְׁתַּחוּ, על כן לא נאמר אלא מה שנמצא, אלא אם יוסיף ה' יתקן הלשון, כמו "וָאֶשְׁתַּחֲוֶה", וכן כולם. ואין דעתי נוטה לזה, כי אם נמצא מאותיות אית"ן וגזרה אחת, אחריה רעותיה מובאות באותה גזרה. וכבר ביארתי לך היאך נשתוו "וַיַּרְא" שהוא מן רָאָה עם "וַיַּרְא" שהוא מן הֶרְאֶה באותיות ובנקוד, אך הענין יפריד ביניהם ויורה עליהם. וכן נשתוו באותיות "וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה" (ישעיהו נט יז) כמו "וַיָּעַט בָּהֶם" דנבל הכרמלי (ש"א כה יד), אך נקדתם איננה שוה, כי "וַיַּעַט כַּמְעִיל" פתוח כולו, כמו "וַיַּעַשׂ", "וַיַּעַן", ששרשם עָשָׂה, עָנָה, עָטָה, "וַיָּעַט בָּהֶם" ממחלי הע' והי' קמוצה, ולולי הע' היה כמו "וַיָּקׇם", "וַיָּשׇׁב", אך דרך חע"ר כך, כמו "וַתָּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי" (איוב לא ה עי"ש) שהת' קמוצה והח' פתוחה, ולולי הח' היה כולו קמוץ, כמו "וַתָּקׇם", "וַתָּשׇׁב". וכן "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ" (בראשית לח יד), "וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה" (בראשית ח יג), שהם עוברים ומבנין כבד, שוים עם "וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה" (שופטים ד יח), "וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה" (שופטים יד ח), שהם בודדים ומבנין קל, וכולן נִקוּדם אחד הוא העוברים והבודדים, והענין יורה עליהם. כי הבודדים מן "סָר", כמו "קָם", "שָׁב", והיה דינם "וַיָּסׇר" בקמצות, כמו "וַיָּשׇׁב", "וַיָּקׇם"; והעוברים מן "הֵסִיר", ודינם היה "וַיָּסֶר" בשקל "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ יח). ותדע ותשכיל ממוצא דבר כי מי אשר לא יבין מה יש בין בודד ובין עובר ואיזהו עובר ואיזהו בודד, לא נתקימה לשונו בידו ואפילו ידע כל הדקדוק, כי עליו כל כבודו תלוי, כי הרבה מלות תמצא שהם משרש אחד ומבנין אחד, והאחד בודד והאחד עובר, כמו נָטָה שנמצא ממנו בודד ונמצא ממנו עובר, הבודד "וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ" (בראשית לח טז), והעובר "וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן" (שופטים ד יא), הם בצרי ומבנין קל, אך מבנין כבד: "וַיַּט אֶת לְבַב (ישראל)" (ש"ב יט טו), "אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע" (תהלים קמא ד), "וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד" (עזרא ט ט), הם פתוחים כי הם מן הִטָּה, ועוברים. וכן בשלמים נמצא עובר ובודד, הבודד "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה" (בראשית יב יא), "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד י), והעובר: "וְהִקְרִיב אֶת (עולתו)" (במדבר ו יד). והרבה בני אדם טבעו במצולת הפתיות אשר לא הכירו דרך האמת ולא ידעו בחור בטוב בדברם בבודדים כמו בעוברים, כמו האומר בתפלתו בנשמת כל חי "מֵקִיץ רְדוּמִים", כי כל "הֵקִיץ", "מֵקִיץ" שבמקרא כולם בודדים, ומי יתן והיו מקיצים משנתם בראותם כי כולם בודדים: "לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר" (מ"ב ד לא), "וְאֵין רֹאֶה… וְאֵין מֵקִיץ" (ש"א כו יב), "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ" (דניאל יב ב), "עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא <עמ' 58> יָקִיצוּ" (איוב יד יב), וכן "הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי" (תהלים לה כג) – העירה אחרים והקיצה אתה, וכן הוא אומר "הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח" (תהלים מד כד), ואין הפרש בין "עוּרָה" ו"הָקִיצָה", כי שניהם בודדים, אך העובר מן "עוּרָה" – "יָעִיר לִי אֹזֶן" (ישעיהו נ ד), "מֵעִיר", "וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד א). ועוד נמצא מבנין קל מלשון הֵעִיר עובר: כמו "לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ" (איוב מא ב), עניניו 'יעור אותו' בשקל "יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת" (תהלים קמ יב). ואם תאמר למה לא נאמר מן "הֵקִיץ" הקיץ אחרים – פֵייט אַבְלֵייר ב"ל, הרי נתברר כי שתי לשונות הם במקרא, אחת שהוא עצמו הישן כמו "מֵקִיץ", ואחר במעיר אותו משנתו, כמו שנמצאו שתי לשונות בענין שתייה והשקאה, כי ה"שׁוֹתֶה" הוא השותה מים או יין, וה"מַשְׁקֶה" הוא הנותן לו לשתות, ולא תוכל להחליפם לאמר מלשון שתייה הַשְׁתֵּנִי אלא "הַשְׁקֵני", ולא יאמר מַשְׁתֶּה אלא "מַשְׁקֶה", ולא שָׁקִיתִי, שָׁקִיתָ, במקום "שָׁתִיתִי", "שָׁתִיתָ", הרי שתי לשונות מועדות בלשון עבר, אחת לשותה ואחת למשקה, וכן שתי לשונות, אחת ל"מֵקִיץ" שהוא הישן, ואחת ל"מֵעִיר" אותו משנתו. ועוד שנית טועים באמרם "רְדוּמִים", כמו שטועים ב"מֵקִיץ", כי "רְדוּמִים" אין בעִברי אלא "נִרְדַּמְתִּי עַל פָּנַי" (דניאל ח יח), "מַה לְּךָ נִרְדָּם" (יונה א ו), אין בזה הלשון לא רָדַם, רוֹדֵם, רָדוּם, רְדוּמָה, רְדוּמִים, רְדוּמוֹת, ולא "אֶרְדַּם", כמו שאמר אחד הפייטים ביוצר של חנוכה, יִרְדַּם, תִּרְדַּם, בשקל תִּפְעַל, ולא אֶרְדֹּם, תִּרְדֹּם, בשקל אֶפְעֹל, "אֶשְׁמֹר", "יִשְׁמֹר", כי אם מבנינו הנודע: "וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם" (יונה א ה), ולולי הרי"ש היה דגוש, כמו "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כא ח). והיה להם לומר 'מעורר ישנים ומעיר נרדמים'. ועוד שלישית טועים שאומרים "מֵשִׂיחַ אִלְּמִים", כי ה"מֵשִׂיחַ" הוא הדובר עצמו, כמו "מֵשִׂיח לפי תמו" (כתובות כו א), "יָשִׂיחוּ בִי" (תהלים סט יג), "אָשִׂיחָה (בפקודיך)" (תהלים קיט טו), כמו "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט מו). ויש אומרים "מַשִּׂיחַ" השי"ן בדגש, וזה רע ומר מכלם, כי אז לא יהיה מלשון שִׂיחָה כי אם משרש נָסַח, כמו "יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל" (תהלים נב ז), "בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ" (משלי טו כה), "וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה" (דברים כח סג), "מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת מַסָּח" (מ"ב יא ו), בשקל "מַטַּע יְיָ" (ישעיהו סא ג), "מַפַּל בַּר" (עמוס ח ו), שהם מן נָטַע ומן נָפַל. ועתה דע כי מה אשר הוסיפו בנשמת כל חי "סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְזוֹקֵף כְּפוּפִים פּוֹקֵחַ עִוְּרִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים", אין זה בסדר הגאונים, כי כבר ברכנו בברכות בתחלה אלה הברכות, ומה צורך לִשנותם.

<עמ' 59> בנין פִּעל: "כִּסָּה", "גִּלָּה", "עִנָּה", "צִוָּה". "בִּלָּה בְשָׂרִי" (איכה ג ד) לזכר, "בִּלְּתָה" לנקבה, "בִּלּוּ" לרבים ולרבות, דינם בִּלְּיוּ. הפועֵל: "מְבַלֶּה", "מְבַלָּה", "מְבַלִּים", "מְבַלּוֹת". פעוּל: "מְבֻלֶּה", "מְבֻלָּה", "מְבֻלִּים", "מְבֻלּוֹת", ודינו מְבֻלָּיָה. והצווי: "בַּלֵּה", "בַּלִּי", "בַּלּוּ", "בַּלֶּינָה", ויתכן חסר כאשר נכתֹב. והמקור כמו הצווי. לנקבה: "כִּסְּתָה", "צִוְּתָה", לרבים ולרבות: "כִּסּוּ", "גִּלּוּ", "עִנּוּ", חסרי למ"ד, ודינם כִּסְּיוּ, גִּלְּיוּ, עִנְּיוּ. והפועֵל: "מְכַסֶּה", "מְגַלֶּה", "מְעַנֶּה", "מְגַלָּה", "מְגַלִּים", "מְגַלּוֹת", "מְעַנָּה", "מְעַנִּים", "מְעַנּוֹת". הפעול: "מְעֻנֶּה", "מְעֻנָּה", "מְעֻנִּים", "מְעֻנּוֹת". הצווי: "עַנֵּה", "עַנִּי", "עַנּוּ", "עַנֶּינָה", "גַּלֵּה", "גַּלִּי", "גַּלּוּ", "גַּלֶּינָה". והמקור כמו הצווי. הפעול: "מְכֻסֶּה", "מְכֻסָּה", "מְכֻסִּים", "מְכֻסּוֹת", בחסרון הל' כי הה' לנקבות, ודינו מְכֻסָּיָה בשקל "מְגֻדָּלָה". והצווי "כַּסֵּה", "גַּלֵּה", "כַּלֵּה", "כַּסִּי", "כַּסֶּינָה", "כַּלִּי", "כַּלֶּינָה", "כַּסּוּ", "כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות ה יג). ויתכן חסר: "כַּס", "גַּל", "צַו", "כַּל", "בַּל". והמקור: "כַּסֵּה", "גַּלֵּה", כמו הצווי, "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (את בנותי)" (שמות כב כב). וגזרה אחרת: "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ" (ישעיהו נח ה), "הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל" (תהלים עז י), "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה" (במדבר ז א), "כַּסּוֹת", "צַוּוֹת". ואין "גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם" (יהושע ה ט) מלשון גִּלָּה, אעפ"י שנמצא "גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז" (תהלים קיט כב), כי אם היה ממנו היה אומר גִּלִּיתִי, כמו "כִּסִּיתִי", "צִוִּיתִי", אך "גַּלּוֹתִי", משרש גָּלַל בשקל "סַבּוֹתִי", "דַּלּוֹתִי", "קַלּוֹתִי"; ואם תאמר מקור הוא כמו "צַוּוֹתוֹ", "עַנּוֹתוֹ", "צַוּוֹתִי", "עַנּוֹתִי", אם היה כן היה הטעם בת', וזה הטעם בל': "הַיּוֹם גַּלּ֛וֹתִי". אית"ן: "אֲכַסֶּה", "יְכַסֶּה", "אֲצַוֶּה", "יְצַוֶּה". ובחסרון ה': "אֲכַס", "יְכַס", "אֲצַו", "יְצַו יְיָ אִתְּךָ" (דברים כח ח), "אֲגַל", "יְגַל", כמו "אֲגַלֶּה", "יְגַלֶּה"; "אַעַן", "יַעַן", כמו "אֶעֱנֶה", "יַעֲנֶה"; "אֲכַל", "יְכַל", כמו "אֲכַלֶּה", "יְכַלֶּה"; "אֲבַל", "יְבַל", כמו "אֲבַלֶּה", "יְבַלֶּה". ויאמר כמו כן "אֲבַךְ", "יְבַךְ", "תְּבַךְ", "נְבַךְ", כמו "אֲבַכֶּה" מן "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא יד), "נָּשִׁים… מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל ח יד). וכן "אֲפַךְ", "יְפַךְ", "תְּפַךְ", "נְפַךְ", מן "וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים" (יחזקאל מז ב). וכן "אֲרַץ", "יְרַץ", "תְּרַץ", "נְרַץ", מן "בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים" (איוב כ י). וכן בצווים: "בַּךְ", "פַּךְ", "רַץ", כמו "גַּל", "כַּס", "צַו". ולרבים: "כַּסּוּ", "גַּלּוּ", "בַּנּוּ", "פַּנּוּ", כלם חסרים, כי דינם כַּסְּיוּ, גַּלְּיוּ, בַּנְּיוּ, פַּנְּיוּ, בשקל "דַּבְּרוּ", "גַּדְּלוּ". ודע כי יש הפרש במחלי הל' האלה בין בעלי הה' ובין בעלי הא', בעלי הה': "סִלָּה כָל אַבִּירַי" (איכה א טו), "כִּלָּה", "כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ" (חבקוק ג ג), כולם קמוצי הע'; ובעלי הא': "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" (במדבר כה יג), "וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת" (ויקרא יד נב), כולם בצרי בשקל "דִּבֵּר" ו"שִׁבֵּר". והפעול מבעלי הה': "מְעֻנֶּה", "מְגֻלֶּה", "מְצֻוֶּה", "מְכֻסֶּה" בצרי; ומבעלי הע': "מְדֻכָּא <עמ' 60> מֵעֲוֹנֹתֵינוּ" (ישעיהו נג ה) בקמץ. וכן בבנין קל נפרדו בעלי הה' מבעלי הא': "אֶרְאֶה", "אֶבְנֶה", "אֶקְנֶה", ומן הא': "אֶקְרָא", "אֶמְצָא", "אֶשָּׂא". ובעבר לרבים: "עָשׂוּ", "בָּנוּ", "קָנוּ", "פָּנוּ", "מָצְאוּ", "קָרְאוּ", "נָשְׂאוּ". והפעול: "עָשׂוּי", "בָּנוּי", "קָרוּא", "מָצוּא", "אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ" (אסתר ה יב). ובאית"ן יש נכתבים בא' ואינם קמוצים: "יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב" (איכה ד א), כמו "יִבְנֶה", "יִקְרֶה", ומבעלי הא': "יִקְרָא", "יִמְצָא". וכן "נְסָה עָלֵינוּ" (תהלים ד ז) בה', ונקרא כמו בעלי הא': "קְרָא", "מְצָא". וכן "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה" (איוב ד ב) כתוב בה', ונקרא כדין בעלי הא', כמו "יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ" (במדבר ו כו), "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ" (איכה ג מא). ודין "הֲנִסָּה דָבָר" להיות כתוב בשי"ן, ופירושו: אם נשא דבר אליך, ידעתי כי תלאה, כי טורח יהיה לך, אך מי יוכל לשתוק ולעצור במליו. וכן בבנין הפעיל נפרדו בעלי הא' מבעלי הה', כי מבעלי הא' יאמר "הִמְצִיא", "הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ" (ויקרא ט יג), ומבעלי הה' יאמר "הִרְבָּה", "הִפְנָה".

בנין הפעיל: "הִרְבָּה", "הִפְנָה", "הֶרְאָה", בסגול ובחירק שוים. ולנקבה "הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל (אל) [לִפְנֵי] יְיָ" (ש"א א יב), "הִפְנְתָה לָנוּס" (ירמיהו מט כד). לרבים ולרבות: "הִרְבּוּ", "הִפְנוּ". והפועֵל: "מַרְבֶּה", "מַפְנֶה", "מַרְבִּים", "מַפְנִים". ומבעלי הא': "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם" (איוב יב כג), ולנקבה: "מַרְבָּה", "מַפְנָה", "מַרְבּוֹת", "מַפְנוֹת". והפועל: "מֻרְבֶּה", "מֻפְנֶה", או "מׇרְבֶּה" בחטף קמץ, כמו "מׇפְנֶה" דיחזקאל (ט ב). ולנקבה "מֻרְבָּה", "מֻפְנָה", הה' לנקבה והל' חסרה, דינו מֻרְבָּיָה, מֻפְנָיָה, בשקל "מֻגְדָּלָה", "מֻרְבִּים", "מֻרְבּוֹת", "מֻפְנִים", "מֻפְנוֹת". הצווי: "הַרְבֵּה", "הַרְבּוּ", "הַרְבִּי", "הַרְבֶּינָה", "הַפְנֵה", "הַפְנוּ", "הַפְנִי", "הַפְנֶינָה". והמקור: "הַרְבֵּה הָעֵצִים" (יחזקאל כד י), כמו הצווי, או "הַרְבָּה" בקמץ – "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ" (בראשית טז י), או "הַרְבּוֹת", "הַרְאוֹת", הת"וים למ"די הפעלים במקום הה"אין, והו"וין למשך. ויש צווי בחסרון הל': "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" (דברים ט יד), "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי" (תהלים נא ד); ויש מקור: "הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת (העיר)" (שופטים כ לח). וכאשר תבא האות בכל"ם על המקור יאמר "לְהַרְבּוֹת", "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יׇפְיָהּ" (אסתר א יא), "בְּהַרְאוֹת", "כְּהַרְאוֹת", "מֵהַרְאוֹת". ויש חסרי הה': "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות יג כא), "לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ" (דברים א לג), "לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (במדבר ה כב), "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג יא), "וְלַשְׁבִּית <עמ' 61> עֲנִיֵּי אָרֶץ" (עמוס ח ד). אך "לַחֲנֹתְכֶם" (דברים א לג) מבנין קל בשקל "לַעֲשׂוֹתְכֶם", והוא בודד, ונפחתה [נראה שצ"ל: ונפתחה] הל' בעבור הח'. אית"ן: "אַרְבֶּה", "יַרְבֶּה", "תַּרְבֶּה", "נַרְבֶּה", ודינם אֲהַרְבֶּה, יְהַרְבֶּה. וכן דין הפועֵל והפעוּל: מְהַרְבֶּה, מְהֻרְבֶּה ועוד בהשלמת הל': מְהַרְבְּיִים, מְהַרְבְּיוֹת. אית"ן חסרי ל': "אֶרֶב", "יֶרֶב", "תֶּרֶב", "נֶרֶב", "וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה" (איכה ב ה), "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו ד), "וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד" (תהלים קה כד), "וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ" (דה"ב לו יג), "וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז ו), כולם אות האית"ן בסגול ובמתג עבור חסרון הלמ"ד. ונמצאו מלות בבנין זה שהם חסרות הל' ובשתי שבאים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" (בראשית ט כז), "וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן" (בראשית כט י), דינם יַפְתֶּה – תרגום של "יַרְחִיב", יַשְׁקֶה. וכן נמצאו בבנין קל "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא א), "וַיִיף בְּגָדְלוֹ" (יחזקאל לא ז עי"ש), "וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר" (מ"ב ט לג), היו"דין בחירק להורות שהוא מבנין קל והם בודדים, "וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ח יא), "וַיַּךְ יְיָ בָּעָם" (במדבר יא לג), "וַיַּט אֶת לְבַב (ישראל)" (ש"ב יט טו), כולם פתוחים והם עוברין מבנין הפעיל, ודינם "וַיַּזֶּה", "וַיַּכֶּה", "וַיַּטֶּה".

בנין נִפְעַל: "נִרְאָה", "נִבְנָה", "נִפְנָה", "נִקְנָה" לזכר, ולנקבה "נִרְאֲתָה", "נִבְנְתָה", "נִקְנְתָה", "נִפְנְתָה", הת' במקום ה' שרש, והה' לנקבה. ולרבים ולרבות: "נִרְאוּ", "נִבְנוּ", "נִקְנוּ", חסרי ל', ודינם נִרְאֲיוּ, נִבְנְיוּ, נִקְנְיוּ, בשקל "נִשְׁמְרוּ". ויש נפעל בעומד בו: "נִרְאֶה", "נִבְנֶה", "נִקְנֶה", "וְנַעֲוֵה לֵב" (משלי יב ח) בסגול לזכר, אך לנקבה בקמץ: "נִרְאָה", "נִבְנָה", "נִקְנָה", בשקל "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף" (תהלים סח יד), "וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" (ישעיהו נח י), "אֵין אֶבֶן נִרְאָה" (מ"א ו יח). ויש מלה זרה: "כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט ד) בקמץ, היה דינו בסגול – "נִרְאֶה". ויש אומרים כי "נִרְאָה" לשון עבר במקום עתיד, ורבים כמוהם במקרא, והיה דינו 'כי היום ה' יֵרָאֶה אליכם'. ותדע כי מה שהוא לזכר בנפעל שעבר הוא לנקבה בנפעל שעומד, כמו "נִרְאָה" לזכר בלשון עבר ובעומד בו לנקבה. ודע כי "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (ש"א כ ל) נחלקו עליו, יש אומרים ששרשו עָוָה ממחלי הה', וכאשר נסמך נחלפה הה' לת', "נַעֲוֶה" לזכר כמו "וְנַעֲוֵה לֵב", <עמ' 62> ולנקבה "נַעֲוָה" בקמץ, ובסמוך "נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת". ויש אומרים כי שרשו עָוַת מן "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א טו), "כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (קהלת ז יג), שהוא בשקל "אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ" (אסתר ה יא) בבנין חזק, וכאשר אמרו ממנו נפעל לזכר אמרו "נַעֲוָת", הת' ל' נפעל, והו' עי"נו של נפעל, וקמוצה בעומד בו בשקל "נַעֲמָן", "נִטְעֵי נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז י), "נֶאֱמָן", וכאשר נסמך אמר "נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" הו' פתוחה – נַעֲוָת של המרדות. והצווי מבנין זה: "הִבָּנֵה", "הִבָּנִי", "הִבָּנוּ", "הִבָּנֶינָה". והמקור: "הִבָּנֵה" כמו צווי, או "הִבָּנוֹת", הפ' דגושה לנ' נפעל. ובאית"ן כאשר תהיה האות מן אחהע"ר תהיה בצרי, כמו "אֵרָאֶה", "יֵרָאֶה", "יֵעָשֶׂה", "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ" (ויקרא יג יד), "בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ" (יחזקאל מג יח), "(וביום) הֵעָלוֹת הֶעָנָן" (במדבר ט יז). ובחסרון הל': "אִבָּן", "אִקָּן", "יִגָּל", "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה כד), "אֵרָא", "יֵרָא", "אֵעָשׂ", "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (אסתר ה ו), "וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם" (דניאל יא ד), "וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה" (מ"ב ב ח).

בנין התפעל: "הִתְכַּסָּה", "הִתְגַּלָּה", ולנקבה: "הִתְכַסְּתָה", "הִתְגַּלְּתָה", וכן צווי לזכר בתוספת ה'. ולרבים ולרבות כאשר עבר: "הִתְכַּסּוּ", "הִתְגַּלּוּ", וכן בצווי. והפועֵל: "מִתְכַּסֶּה", "מִתְגַּלֶּה", ולנקבה "מִתְכַּסָּה", "מִתְגַּלָּה" בקמץ, ודינו בתשלום "מִתְכַּסְּיָה" בשקל "מִתְגַּדְּלָה" או מִתְכַּסֶּיֶת בשקל "מִתְגַּדֶּלֶת". והמקור: "לְבִלְתִּי הִכַּסּוֹת" (דמלאכי) חסר ת' והיא בלועה בפ', ודינו "הִתְכַּסּוֹת", והע' דגושה להכרת בנין התפעל. וכן "וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" (במדבר כד ז), הפ' והע' דגושות, ודינו וְתִתְנַשֵּׂא, כי אם היה מהנפעל לא היה דגוש הע'. אית"ן: "אֶתְכַּסֶּה", "יִתְכַּסֶּה", "אֶתְגַּלֶּה", "יִתְגַּלֶּה". ובחסרון הל': "אֶתְכַּס", "אֶתְגַּל", "יִתְכַּס", "יִתְגַּל", וכן בצווי החסר: "הִתְכַּס", "הִתְגַּל". ויש מלה מורכבת מנפעל ומהתפעל, כמו "אֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז טו) שהוא בנפעל עומד בו לנקבה, ולזכר היה בסגול: נִשְׁתַּוֶּה, והפסוק מחסר הל' – לדלף טורד ביום סגריר אשת מדינים נשתוה, והעי"ן בו רפויה, כי נמשכה המלה אחרי בנין נפעל.

<עמ' 63> בנין פֻעַל החזק: "צֻוָּה", "וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ" (בראשית מה יט), "כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי" (יחזקאל יב ז), "אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה" (שמות לד לד).

בנין הׇפְעַל: "הׇגְלָה" לזכר, ולנקבה "הׇגְלְתָה", "וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה" (נחום ב ח), "הׇגְלוּ", "הׇגְלֵיתָ", "הׇגְלֵיתִי", וכאשר תהיה הפ' מאותיות אחה"ע תהפך לחטף קמץ: "הׇחֳלֵיתִי" (מ"א כב לד). אית"ן: "אׇגְלֶה", "יׇגְלֶה", "תָּגְלֶה", "נׇגְלֶה", דינם אֲהׇגְלֶה, יְהׇגְלֶה, תְּהׇגְלֶה, נְהׇגְלֶה.

בנין מרֻבּע. נמצא בחלק זה מלה אחת: "וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹסֵתִי" (ישעיהו י יג), שלא נוכל לדון אותו לבנין אחר, שאם היה מן הקל היה שָׁסִיתִי כמו "עָשִׂיתִי", ואם מהחזק היה שִׁסִּיתִי כמו "כִּסִּיתִי", ואם מההפעיל היה הִשְׁסֵיתִי כמו "הִרְבֵּיתִי", ואם מהנפעל היה נִשְׁסֵיתִי כמו "נִבְנֵיתֵי", ואם מההתפעל היה הִשְׁתַּסֵּיתִי כמו "הִשְׁתַּחֲוֵיתִי", ואם מן פֻעל ומן הׇפעל שלא נזכר פועלם היה שֻׁסֵּיתִי כמו "צֻוֵּיתִי" או הׇשְׁסֵיתִי כמו "הׇפְנֵיתִי", "הׇרְאֵיתִי". על כן נדינהו בבנין מרבע, והיה דינו שׁוֹסַיְתִּי, כמו "כּוֹנַנְתִּי", אך נעלמה הל' בו כדרך מחלי הל', ונחלמה הפ' כדרך כל בנין מרבע שהם חלומי הפ' ואין זר אתם, ויהיה כל בנינו כאשר הקדמנו במלת "כּוֹנַנְתִּי".

חלק שביעי

במחלי הקצות. "יָרָה בַיָּם" (שמות טו ד) מבנין קל, "אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית לא נא), ולנסתרת "יָרְתָה", "יָרָת" כמו "עָשָׁת", "יָרוּ". והפועֵל: "אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹרֶה" (ראה ש"א כ לו), "יוֹרָה", "יוֹרִים", "יוֹרוֹת", ודינם בתשלומים: "יוֹרְיָה", "יוֹרְיִים", "יוֹרְיוֹת", כמו "יֹרְדָה מַּיִם" (איכה א טז), "יוֹרְדִים", "יוֹרְדוֹת". והפעוּל: "יָרוּי", "יְרוּיָה", "יְרוּיִים", "יְרוּיוֹת", בשקל "עָשׂוּי", "עֲשׂוּיָה", "עֲשׂוּיִים", "עֲשׂוּיוֹת". והצווי: "יְרֵה", "יְרִי", "יְרוּ", "יְרֶינָה", במשקל "עֲשֵׂה", "עֲשִׂי", "עֲשׂוּ", "עֲשֶׂינָה". ובא ממנו "יְרֵה וַיּוֹר" (מ"ב יג יז), "יְרֵה" צווי הוא ומן הקל, "וַיּוֹר" כמו וַיּוֹרֶה, והוא מן הפעיל, כמו הוֹרָה, כי אם היה מהקל היה יְרֵה וַיִּר, בשקל "וַיִיף בְּגָדְלוֹ" (יחזקאל לא ז עי"ש), "וַיִּז מִדָּמָהּ" (מ"ב ט לג). וכאשר יהיה הצווי מבעלי הא' יאמר "יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ" (משלי כד כא), בשקל "קְרָא אֵלַי" (ירמיהו לג ג), "מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים" (ש"א כ לו). והמקור: "יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט יג), או יְרוֹת בשקל קְנוֹת, "לִירוֹת בַּמִּסְתָּרִים" (תהלים סד ה) בהסתרת הי' שהיא פ' הפעל, כי כן דרך הי' עם אותיות בכל"ם כשהי' שבאית קודם, כמו "יְשׁוּעָה" – "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (שמות טו ב) וחבריו, "אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן" (קהלת ה יא), "לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא טז). אית"ן מבנין שהקדמנו: "אִירֶה", "יִירֶה", "תִּירֶה", "נִירֶה", בשקל "אֶבְנֶה", "יִבְנֶה", "תִּבְנֶה", "נִבְנֶה". אך הי' נחה נעלמת. ומבעלי <עמ' 64> הא': "אִירָא", "יִרָא", "תִּירָא", "נִירָא", בקמץ, כמו "אֶמְצָא", "יִקְרָא". וכן במחלי הקצות: "יָנָה", "יָנְתָה", "יָנוּ". הפועֵל "יוֹנֶה", "מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה" (ירמיהו מו טז) לנקבה, "יוֹנִים", "יוֹנוֹת". והפעול: "יָנוּי", "יְנוּיָה", "יְנוּיִים", "יְנוּיוֹת". אית"ן: "אִינֶה", "יִינֶה", "תִּינֶה", "נִינֶה", ומהם "אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד" (תהלים עד ח) – נִינֶה אותם, ומשקלו "וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא ל) – ונירה אותם. וכמוהם "וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב" (ישעיהו כח יז), והאית"ן ממנו: "אִיעֶה", "יִיעֶה", "תִּיעֶה", "נִיעֶה".

בנין פִעֵל החזק: יִדָּה, יִדְּתָה, "יַדּוּ גוֹרָל" (יואל ד ג). הפועֵל: מְיַדֶּה, מְיַדָּה, מְיַדִּים, מְיַדּוֹת. הפעול: מְיֻדֶּה, מְיֻדָּה, מְיֻדִּים, מְיֻדּוֹת. הצווי: "יַדֵּה", "יַדִּי", "יַדּוּ", "יַדֶּינָה". המקור: "יַדֵּה", כמו הצווי, או "יַדּוֹת" – "לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם" (זכריה ב ד). וא"ר יהודה בן חיוג (אותיות הנוח מאמר ג ערך ידה) כי "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" (איכה ג נג) מבנין זה ומשרש זה ומענין זה, והיה דינו וַיְיַדּוּ, ולפי שהוכבדו שני יו"דין לומר הראשונה בשבא נעה והשנית נעה בפתח, הבליעו י' האית"ן בי' השרש ואמרו "וַיַּדּוּ". וכן אמר (מאמר א ערך יבש) "גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ" (נחום א ד) כי דינו וַיְּיַבְּשֵׁהוּ. ואני אמרתי כי "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" מן הִדָּה, כמו "וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ" (במדבר כא לה) מן הִכָּה, וכמו "וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (ש"א ח ג) מן הִטָּה. וכן אמרתי במלת "וַיַּבְּשֵׁהוּ" דינו וַיַּבִּישֵׁהוּ, וחסרו י' המשך והבליעו הי' שהיא הפ' בע'.

בנין הפעיל: "הוֹדָה", "הוֹדְתָה", "הוֹדוּ", "הוֹנָה", "הוֹנְתָה", "הוֹנוּ", כמו "וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ" (יחזקאל כב כט). והפועֵל: "מוֹנֶה", "מוֹנָה", "מוֹנִים", "מוֹנוֹת", כמו "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח יג), "מוֹרֶה שֶּׁקֶר" (ישעיהו ט יד), "וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם" (ישעיהו מט כו), מענין "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה יז). והצווי: "הוֹדֶה", "הוֹדִי", "הוֹדוּ", "הוֹדֶינָה", "הוֹנֶה", "הוֹנִי", "הוֹנוּ", "הוֹנֶינָה". והמקור: "הוֹדֶה", או "הוֹדוֹת" בשקל "הֹרוֹ וְהֹגוֹ" (ישעיהו נט יג). אית"ן: "אוֹדֶה", "יוֹדֶה", "תּוֹדֶה", "נוֹדֶה". ובחסרון הל': "אוֹד", "יוֹד", "אוֹן", "יוֹן", כמו "יְרֵה וַיּוֹר" (מ"ב יג יז). האית"ן ממנו: "אוֹר", "יוֹר". ומענין זה "מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה" (איוב לו כב), הן ה' ישגיב בכח מי כמהו מורה, פירושו: כאשר ירצה הקב"ה להעלות בני האדם משגיבם בכחו, ומי כמוהו משליך ומשפיל כאשר ירצה להשליכם ולהשפילם. וכמוהו "הֹרָנִי לַחֹמֶר" (איוב ל יט). ומשורש זה "וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ" (ישעיהו נא כג), מן "אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ" (איכה א יב).

בנין נפעל: "נוּגָה", "נוּגֶה", "בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת" (איכה א ד), "נוּגֵי מִמּוֹעֵד" (צפניה ג יח), והם חסרי הל'. והצווי: "הִוָּגֵה", "הִוָּגִי", "הִוָּגוּ", "הִוָּגֶינָה", כולם דגושי ו' שהיא הפ' וקמוצים, והדגשות <עמ' 65> לנ' נפעל, כמו "אַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיהו לא יח). מקור: "הִוָּגֶה" או "הִוָּגוֹת". אית"ן: "אֶוָּגֶה", "יִוָּגֶה", "תִּוָּגֶה", "נִוָּגֶה". ומבעלי הא': "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל ד), "אִוָּרֵא", "יִוָּרֵא", "נִוָּרֵא".

בנין התפעל: "הִתְוַדָּה" – "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא ה ה) לזכר, ולנקבה "הִתְוַדְּתָה", "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויקרא כו מ). הפועֵל: "מִתְוַדֶּה", "מִתְוַדָּה", "מִתְוַדִּים", "מִתְוַדּוֹת". הצווי: "הִתְוַדֵּה", "הִתְוַדִּי", "הִתְוַדּוּ", "הִתְוַדֶּינָה". המקור: "הִתְוַדּוֹת". אית"ן: "אֶתְוַדֶּה", "יִתְוַדֶּה", "תִּתְוַדֶּה", "נִתְוַדֶּה".

חלק שמיני

בבעלי הכפל. "וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ" (יחזקאל כט יט), דגושה הז' בעבור ז' אחרת שהיא אות הכפל, ומשקלו "כִּי הָיְתָה סִבָּה" (מ"א יב טו), "(ותעבר) [וַיַּעֲבֹר] הָרִנָּה" (מ"א כב לו), "אִישׁ מִדָּה" (דה"א יא כג). הפועֵל: "סוֹבֵב", "סוֹבֶבֶת", "סוֹבְבִים", "סוֹבְבוֹת". הפעול: "סָבוּב", "סְבוּבָה", "סְבוּבִים", "סְבוּבוֹת". הצווי: "סְבֹב", "סִבְבִי", "סִבְבוּ", "סְבֹבְנָה", הפ"אין בחירק, זולת "סְבֹב" הפ' בשבא, אך במוכרת "סְבֹבוּ", כמו "עִמְדוּ עֲמֹדוּ" (נחום ב ט). והמקור "סָבוֹב", כמו "זָכוֹר", "שָׁמוֹר". אית"ן: "אֶסְבֹּב", "יִסְבֹּב", "תִּסְבֹּב", "נִסְבֹּב". ורֹב בנין זה בא בחסרון אות הכפל, כמו "אִם תַּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז יח) במקום תָּמַם, וכן "סַב" במקום סָבַב, ולנקבה "תַּ֫מָּה", "סַ֫בָּה" מלעיל, כמו "קָ֥מָה אֲלֻמָּתִי" (בראשית לז ז), "שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּךְ" (רות א טו). ולרבים ולרבות: "סַבּוּ", "תַּמּוּ נִכְרָתוּ" (יהושע ג טז), "בָּזַזְנוּ לָנוּ" (דברים ב לה), פָעַלנוּ, זה בשלמים, ובחסרים: "בַּזּוֹנוּ לָנוּ" (דברים ג ז) בדגשות הז', "בַּזּוֹתִי" בשקל "דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" (תהלים קטז ו), "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם" (יהושע ה ט), "הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ" (איוב מ ד), "וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי" (קהלת ב כ). ויש מהם מלרע: "זַ֝מֹּתִ֗י בַּל יַעֲבָר פִּי" (תהלים יז ג), "חַמּוֹתִ֖י רָאִיתִי אוּר" (ישעיהו מד טז), "וְחַקּוֹתָ֥ עָלֶיהָ עִיר" (יחזקאל ד א). והפועֵל ושם התואר: "סָב" כמו "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א א), לרבים "תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ" (שמות כו כד), לנקבה "תַּמָּה", כמו "בִּכְרָה קַלָּה" (ירמיהו ב כג), "תַּמּוֹת". והצווי: "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי" (שה"ש ב יז) לזכר, ולנקבה "קְחִי כִנּוֹר סֹבִּי עִיר" (ישעיהו כג טז), ולרבים "סֹבּוּ צִיּוֹן" (תהלים מח יג), ולרבות "סֹבְנָה" בשקל "שֹׁבְנָה (לכנה) אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ" (רות א ח). והמקור: "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה" (דברים ב ג), כמו הצווי. אית"ן: "אֶסֹּב", "יִסֹּב", "תִּסֹּב", "נִסֹּב". ודע כי אין בין מחלי הע' ובעלי הכפל כי אם הדגש והחולם: "קוּמִי לֵכִי" (ש"ב יג טו) בשורק <עמ' 66> ורפי, "סֹבִּי עִיר" בחולם ודגש; אית"ן: "יָסֹבּוּ" בחולם ודגש, "יָקוּמוּ" בשורק ורפי, "אֶסֹּב" בחולם ודגש, "אָקוּם" בשורק ורפי. ובתוכם יתערב זר מבעלי הכפל: "יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא ו), "וְלָבוּר אֶת כָּל זֶה" (קהלת ט א), בשורק ורפי. וכן ממחלי הע': "יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו יב א) בחולם ורפי.

בנין פִּעֵל החזק: "סִבֵּב", "גִּלֵּל", כמו "גִּדֵּל", "שִׁבֵּר", כלו שלאנן ושלו כשלמים נשלם זה הבנין וכל הענין.

בנין הִפְעִיל: "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם" (עזרא ו כב), "הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן" (ישעיהו ח כג), "הֵדַק לְעָפָר" (מ"ב כג טו), וזה בחסרים; ובשלמים: הִסְבִּיב, הִקְלִיל, הִדְקִיק. ולנקבה "הֵסֵבָּה" בצרי או "הֵסַבָּה" בפתח, כמו "אַחֲרֵי הֵסַבּוּ אֹתוֹ" (ש"א ה ט). והפועֵל: "מֵסֵב", "מֵקֵל"; ולנקבה "מְסִבָּה", "מְקִלָּה", בשקל השם "מְגִלָּה"; "מְסִבִּים", "מְקִלִּים", "מְסִבּוֹת", "מְקִלּוֹת". ויש "מְסִבּוֹת" שם: "וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ" (איוב לז יב). והפעוּל: "מוּסָב", "מוּסַבָּה", "מוּסַבִּים", "מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה" (במדבר לב לח). ויש הפרש עוד בין מחלי הע' ובין פעלי הכפל כאשר עבר וכן בעתיד – הצרי והחירק: "יָסֵבּוּ" בצרי מבעלי הכפל, "יָקִימוּ", "יָשִׁיבוּ" בחירק ממחלי הע', הֵסֵבּוּ עבר בצרי, "הֵקִימוּ", "הֵשִׁיבוּ" בחירק. ויש מלות במחלי הע' שיצאו ממלות הדבק, ואני רוצה להזכירם בכאן כדי להועילך, כי נסתרו מעיני הרבה מהמפרשים. "וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה" (דברים א מא) מלשון "הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים י יד), "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לא טז), וכמהו "הִנֵּה", דגשותו בעבור חסרון י', ובמלת הֵן יש צרי להביא נח, אמר להם משה "וַתָּהִינוּ" – אמרתם "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ" (במדבר יד מ). וכן מצאנו פעֻלה ממלת "פֶּן": "נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה" (תהלים פח טז), אמר כי בכל עניני ועסקי הייתי מתירא פן יגרום החטא, והייתי אומר 'פן, פן' בכל שעה, לא אשען בזכותי פן יגרום עלי החטא מקרה ופגע. ומה שאנו אומרים בהגדה של פסח "כֻּלָּנוּ מְסֻבִּים", אין אני יודע איך יתכן דבר זה מבעלי הכפל מלשון סָבַב, כי אם היה מבנין קל היה אומר סְבוּבִים בשקל פעולים, ומן החזק מְסֻבָּבִים, ומן הפעיל מוּסַבִּין כמו "מוּסַבֹּת שֵׁם" (במדבר לב לח); ואם מלשון מֵסֵב שהוא הפועֵל, לא יתכן מְסֻבִּים בשורק כי אם מְסִבִּים בחירק, כמו מן מֵקֵל – "מְקִלִּים". כי לא נאמר בשקל מְסֻבִּים כי אם ממחלי הל' מבנין פִעֵל החזק: "מְצֻוֶּה", "מְצֻוִּים", "מְעֻנֶּה", "מְעֻנִּים", "מְגֻלֶּה", "מְגֻלִּים", "מְכֻסֶּה", "מְכֻסִּים". ושמא היה דעתם כולנו מוּסַבִּים, וטעו המעתיקים לכתוב וכתבו מְסוּבִּים, ואשר באו בעקבותיהם לא נתנו את לבם לחקור ולדרוש דרך האמת אם הלשון מבעלי הכפל אם בפועלים או בפעולים, כי הפועלים "מְסִבִּים" הס' בחירק והפעולים "מוּסַבִּים". ואם לא היה דעתם לאמר מבעלי הכפל, הרי לא נמצא בלשון המקרא ולא בלשון התלמוד <עמ' 67> "סִבָּה" עבר בשקל "גִּלָּה", "כִּסָּה", "צִוָּה", שהם לשון עבר מבנין חזק, עד שיאמר ממנו "מְסֻבִּים" כמו "מְצֻוִּים", "מְכֻסִּים", "מְעֻנִּים". ויש מלה אחת מבעלי הכפל בחירק במקום צרי, כי בהרבה מקומות החירק והצרי שוים, כמו "יָקִים" – "יָקֵם", "יָשִׁיב" – "יָשֵׁב", "יָסִיר" – "יָסֵר", "אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו" (שופטים ג כד), כמו "מֵסֵךְ" בצרי שהוא הפועֵל, כי הצרי יורה על בעלי הכפל, והחירק לא יורה עליהם בפועֵל, ומלת "מֵסִיךְ" כמו "מֵסֵךְ", ולשונו מלשון סִכּוּךְ וסכך, שהוא לשון צניעות, כמו שאמר "וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו" (ש"א כד ג), בשקל "לְהָסֵב (את המלוכה)" (דה"א יב כד) מלשון סָבַב. ואם נאמר כי דינו של "מֵסִיךְ" היה כן בחירק, אז נדון אותו מלשון סיכה ומשיחה מן "אָסוּךְ שָׁמֶן" (מ"ב ד ב), "וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי" (דניאל י ג), "וַיַּסֵּךְ (דוד)" (ש"ב יב כ), "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ" (רות ג ג). והמפרש "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי" (תהלים ב ו) מהם טועה, כי איננו כן אלא לשון שררה ומלכות מן "נְסִיכֵי (מואב) [סִיחוֹן]" (יהושע יג כא), "וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" (מיכה ה ד). והצווי מבנין זה שהקדמנו: "הָסֵב", "הָסֵבּוּ", "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ" (שה"ש ו ה), "הֲסִבֶּינָה", הפ' בחירק והע' דגושה ובצרי. והמקור "הָסֵב" כמו הצווי. אית"ן: "אַסֵּב", "יַסֵּב", "תַּסֵּב", "נַסֵּב", הס' בכולם בדגש. ואותיות אית"ן קמוצות, או פתוחות והפ' דגושה, כמו "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם" (שמות יג יח). ויתכן שנאמר כי "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים" ממחסרי הנ' ששרשו נָסַב, כי הרבה מלות נשתוו בענין ומקצתם מבעלי הכפל ומקצתם מחסרי הנ', כאשר פירשנו במה שקדם. ומבנין זה "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כט י), "וַיָּדֶק לְעָפָר" (מ"ב כג ו), "וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים" (מ"א ו לב) – שרשו רָדַד וענינו בענין וירַקּע, כי כן תרגומו של "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב" (שמות לט ג) – "וְרַדִּידוּ יָת טַסֵּי". וכולם מן "הֵסֵב", "הֵגֵל", "הֵרֵד", "הֵדַק", ובתשלומם יאמר הִרְדִּיד, וכן כולם.

בנין נִפְעַל: "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל" (במדבר לד ד), ויורה עליו "וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים" (ירמיהו ו יב) בשקל "וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" (ויקרא כו כב), "וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם" (ירמיהו כה לז); ואלו היה מן נָסַב היה "וְנָסְבוּ" בלא דגש, כמו "וְנָפְלוּ". אך "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל (זפרנה)" (במדבר לד ד) יתכן משרש נָסַב כמו "וְתָאַר", "וְיָצָא". ודע כי בבנין זה בלשון עבר ג' גזרות: קמץ וצרי וחולם, קמץ: "נָסַב", "נָשַׁם", "נָדַם", "נָסַבּוּ", "נָשַׁמּוּ", "נָדַמּוּ", ודע כי אין לעולם אחרי קמץ דגש. ואם תאמר הרי "נָשַׁמּוּ", "נָסַבּוּ", "נָדַמּוּ", "לָמָּה", "שָׁמָּה", "יָמָּה", כולם קמוצים ודגש אחריהם, אין זה אחרי הקמץ, כי הטעם באות שבה הקמץ וכבר נפסק. אך אם היה טעמם מלרע, כמו שָׁמָ֫ה, יָמָ֫ה, <עמ' 68> לָמָ֫ה, אז היו רפויים, וכן כל "לָמָה" שבמקרא, כאשר הוא מלעיל יהיה דגוש וכאשר הוא מלרע יהיה רפה, ושניהם קמוצים, ולא יתכן שיהיה מלרע וקמץ ודגש. הצרי: "נָמֵס (לבי) בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים כב טו), "נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת" (מ"ב כ י). החולם: "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (ישעיהו לד ד). ושלש גזרות אלו כנגד ג' גזרות שזכרנו בבנין קל בשלמים וכן במחלי הע' בשעבר. ודין כולם נִסְבַּב, נִקְלַל, נִגְלַל, נִסְבְּבוּ, נִקְלְלוּ, נִגְלְלוּ. וכן "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (ישעיהו לד ד), "וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם" (זכריה ז יד), "וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם" (ירמיהו כה לז), דינם וְנִמְקְקוּ, נִשְׁמְמָה, וְנִדְמְמוּ. והצווי: "הִסַּבּוּ", "הִדַּמּוּ", "הִמַּקּוּ", או "הִסֹּבוּ", "הִדֹּמוּ", "הִמֹּקוּ", בחולם בשקל "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר יז י), הה' בצרי בעבור שהר' אינה מקבלת דגש. והמקור: "הִבּוֹז תִּבּוֹז (הארץ)" (ישעיהו כד ג), "הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ" (שם), שהם מן בָּזַז, בָּקַק, ובהשלמם הִבָּזֵז תִּבּוֹז, וכן הִבָּקֵק תִּבּוֹק, או הִבָּזֹז, הִבָּקֹק, בשקל "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר" (ירמיהו לח ג). והאית"ן בשני דרכים: "אֶסֹּב", "יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד י), או "אִסַּב", "יִסַּב", בפתח ובדגשות הס', בשקל "וַיִּשַּׁח (רום אנשים)" (ישעיהו ב ט), "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב א), ששרשם שָׁחַח, מָדַד, "אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם (ממעל)" (ירמיהו לא לו), "וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר" (קהלת יב ד), לולי הח' היה דגוש. וכן "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב" (ישעיהו יז ד), "יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" (קהלת י יח), דינם יִדָּלֵל, יִמָּכֵךְ, או יִנְדָּלֵל, יִנְמָכֵךְ.

בנין התפעל: "הִתְפַּלֵּל", "הִתְפַּלַּלְתִּי", "וְהִֽתְפַּֽלֲל֣וּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם" (מ"א ח מח) רפוי העי"ן אשר לא כדת, אך בעלי הכפל דינם כך במלת "הִתְפַּלְלוּ" והדומים לו כאשר תהיה ה' מעמדת במתג ואות הכפל הראשונה בשבא ובפתח, כמו התבה שזכרנו. הצווי: "הִתְפַּלֵּל", "הִתְפַּלְּלִי", "הִתְפַּלְּלוּ", "הִתְפַּלֵּלְנָה". המקור כמו הצווי: "לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ" (ש"ב ז כז). אית"ן: "אֶתְפַּלֵּל", "יִתְפַּלֵּל", "תִּתְפַּלֵּל", "נִתְפַּלֵּל", "יִתְפַּלְּלוּ", "תִּתְפַּלֵּלְנָה". ויש מלה מורכבת מבנין התפעל ומבנין מרבע: "מִתְגֹּלֵל בַּדָּם" (ש"ב כ יב), "בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז ח), "עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי" (שמות ט יז). והמקור: "לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת" (תהלים קמא ד), "לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ" (בראשית מג יח).

בנין פֻּעַל: "קֻלַּל", "קֻלְּלָה", "קֻלְּלוּ". האית"ן: "אֲקֻלַּל", "יְקֻלַּל", "תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם" דאיוב (כד יח), "וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" (תהלים עח סג), "הָעִיר הַהֻלָּלָה" (יחזקאל כו יז) – הה' במקום 'אשר', ופתרונו 'אשר הללה', כה' "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" דיהושע (י כד), "אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ" דשמואל (ש"א ט כד), "הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת" דעזרא (י יד), שהם במקום 'אשר'.

<עמ' 69> בנין הֻפְעַל: "הֻסַּב", "הֻסַּבָּה", "הֻסַּבּוּ", דינם הֻסְבַּב, הֻסְבְּבָה, הֻסְבְּבוּ, כמו "הֻשְׁלַךְ", "הֻשְׁלְכָה", "הֻשְׁלְכוּ". אית"ן: "אֻסַּב", "יֻסַּב", כמו "עַל כַּמֹּן יוּסָּב" (ישעיהו כח כז), דגשות הס' בעבור ו' המשך, ודינו יֻסְבַּב, כמו יֻשְׁלַךְ.

בנין מרבע: "סוֹבֵב", "סוֹבְבָה", "סוֹבְבוּ". והפועֵל: "מְסוֹבֵב", "מְסוֹבֶבֶת", "מְסוֹבְבִים", "מְסוֹבְבוֹת". והפעול: "מְסוֹבָב", "מְסוֹבָבָה", "מְסוֹבָבִים", "מְסוֹבָבוֹת", כל הפעולים והפעולות בקמץ, והפועלים והפועלות בשוא. והצווי: "סוֹבֵב" בשקל "כּוֹנֵן", "סוֹבֵב" צווי ועבר אחדים הם, "סוֹבְבִי", "סוֹבֵבְנָה". והמקור: "סוֹבֵב יְסוֹבֵב". אית"ן: "אֲסוֹבֵב", "יְסוֹבֵב", "תְּסוֹבֵב", "נְסוֹבֵב", "יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ" (תהלים נה יא), "תְּסוֹבְבוּ", לעולם בנין זה חָלוּם. וכן מה שבא ממנו שלא נזכר שם פועלו, כמו דנחום האלקושי "שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד" (ג יז), ולרבים "נוֹדְדוּ" כמו "כּוֹנְנוּ", ובמוכרת "נוֹדָדוּ" כמו "בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח יג).

קְרָא וּשְׁנֵה וְשַׁלֵּש סִפְרְךָ זֶה / וְרַבֵּעַ וְחַמֵּשׁ בּוֹ וְשַׁשֵּׁה
וְיַגַּע אֶת בְּשָׁרֶךָ וְתוֹעִיל / וְאַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וְיִקְשֶׁה
וְשִׂימֵהוּ כְּחוֹתָם עַל לְבָבָךְ / וְלֹא תִשְׁכַּח דְּבַר סוֹדוֹ וְתִנְשֶׁה
וּבִמְצוּלוֹת תְּבוּן תָּבֹא, וְלִשְׁמֵי / יְקָר תִּמְשֹׁךְ לְךָ מִשָּׁם וְתִמְשֶׁה
וְיוֹם וָלֵיל תְּהִי הוֹגֶה סְתָרָיו / בְּשִׂמְחַת לֵב וְאַל תִּדֹּם וְתֶחְשֶׁה
וְאָז תָּבִין יְסוֹד עִבְרִי כְּדָתוֹ / אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהֵינוּ לְמֹשֶׁה