ספר זכרון (ריק"ם)/שער י

שער י

[מבוא לבנייני הפועל]

זה החלי לעשות קנין / ולבנות בנין / ולהודיע פשר ענין

פָּעַל – "שָׁמַר". תדע כי נסמכה דעת בעלי לשון הקדש חכמי הדקדוק לשקול כל הפעֻלות קלות וחמורות במאזני פָּעַל, וקראו לאות הראשונה מכל שרש ושרש 'פ"א פעל', ולשניה 'עי"ן פעל', ולשלישית 'למ"ד פעל'. כמו שָׁמַר – הש' פ' פעל, והמ' ע' פעל, והר' ל' פעל. וכאשר תחסר אות מן השורש, אם הראשונה תחסר יקרא 'מחסרי הפ"א', ואם השניה תחסר יקרא 'מחסרי העי"ן', ואם השלישית תחסר יקרא 'מחסרי הלמ"ד'. ואם תהיה האות החסרה מאותיות אהו"י, יקרא זה 'מנחי הפ"א' או 'מנחי העי"ן' או 'מנחי הלמ"ד'. ויש מי שקראם 'חֲלָקֵי הפ"א' והע' והל', אך אני כאשר ראיתי מן המורה הגדול ר' יהודה חיוג קרא אותם בלשון ערבי 'מעתלה', ופירושו מְחֻלּוֹת, שאין להם הרגשה בדבור כשאר אותיות, והם כמו חולים בחולי, שאינם נקראים בהרבה מקומות ונחסרים בהרבה מקומות מן המכתב, וימלאו חסרונם אחת מתנועות הגדולות כאשר אפרש במקומם, קראתי לאשר יחסר פ' השרש 'מְחֻלֶּה הפ"א', וכאשר יחסר הע' – 'מְחֻלֶּה העי"ן', וכשיחסר הל' – 'מחלה הלמ"ד'. וכאשר יחסרו הפ' והל' אז קראתי שמם 'מְחֻלֵּי הקצוות'. ולא יקרא 'מחֻלּה' בעבור חסרון אות אחרת כי אם בעבור אות אהו"י, לפי שארבעתם אלה תהיין נכתבות בהרבה מקומות ואינן נקראות, מה שאין כן בשאר אותיות. האל"ף יקרה לה חולי בראש התיבות ובסוף, כמו "אָמַר", "אָכַל", כאשר תאמר ממנו אית"ן שהם אותיות העתיד, תחסר הא' מן הקריאה באותיות ית"ן, אך הן נכתבות: "יֹאמַר", "תֹּאמַר", "נֹאמַר", ובא' תחסר מן המכתב, כמו "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי" (איוב י ב), "וְאֹכַל (את) פִּתִּי לְבַדִּי" (איוב לא יז), האל"פים אל"פי המדבר לעצמו כא' "אֶשְׁמֹר", "אֶעֱשֶׂה", ואל"פי השרש אינן נכתבות ולא נקראות אלא בהשמעת קול. וכן א' "יֹאמַר", "תֹּאמַר". ובא חסר עם הת': "וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ" (ש"ב יט יד) – החולם עומד במקום אל"ף. ובסוף, כמו "קָרָא", "נָשָׂא", "מָצָא". ובעתיד: "אֶמְצָא", "אֶקְרָא", "אֶשָּׂא". <עמ' 31> והיו"ד יקרה לה חולי בראש, כמו "אֵשֵׁב", "אֵרֵד", "יֵשֵׁב", "יֵרֵד", "יֵשְׁבוּ", "יֵרְדוּ", הי' מהעתיד לשאינו נמצא, ויו"די השורש נחסרין מהמכתב ונסתרים בנחים שבין אות האית"ן והע'. ואלה ד' אותיות של אהו"י הם הנקראים 'אותיות הנוח', כי ינוחו ויסתרו בראש ובאמצע ובסוף, זולתי הה' שלא תסתר לעולם לא בראש ולא באמצע, אך תחסר בסוף, כה' "עָשָׂה", "בָּנָה", "קָנָה", "פַָּנָה", במלת "עָשׂוּ", "בָּנוּ", "קָנוּ", "פָּנוּ". והשלש אותיות או"י הם אותיות המשך, כי תבאנה להמשך עם התנועות, כמו א' "צַוָּאר", י' "שָׂרִיד וּפָלִיט" (יהושע ח כב), ו' "שׁוֹמֵר". ודע כי הפעלים השלמים, "שָׁמַר", "זָכַר", "עָמַד", "פָּקַד", שאין בם אותיות אהו"י ולא אות כפל ולא נו"ן, לא יתכן לחסר משלש אותיות השרש, כי ישחת ענינו ויהרס בנינו; אם יחסר מן שָׁמַר ש' או מ' או ר' אינן לשון שמירה. ותדע כי בבנין פָּעַל הקל שלש גזרות: פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל. פָּעַל – "שָׁמַר", "זָכַר". פָּעֵל – "יָבֵשׁ חָצִיר" (ישעיהו טו ו), "כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה" (שמות ז יד), "כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב" (בראשית לד יט), הם לשון עבר. פָּעוֹל – "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף" (בראשית מה א), "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" (בראשית לב יא), "יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ" (ירמיהו נ כד), "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף" (דברים ט יט), הם לשון עבר. וג' גזרות אלה תמצאנה בשם התואר; פָּעָל – "חָכָם", "זָכָר", "רָשָׁע", אך השמות כולם קמוצים והפעולות קמץ ופתח. פָּעֵל – "חָמֵץ", "שָׁמֵן", "אָמֵן", "יָרֵךְ", "כָּתֵף". פָּעוֹל – "שָׁלוֹם", "אָמוֹן", "חָמוֹץ". וכאשר תאמר מן שָׁמַר – "שָׁמְרָה" לנקבה, כן תאמר מן "כָּבֵד" – "כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱלֹהִים" (ש"א ה יא), ומן "יָכוֹל" – "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות ב ג). ולרבים: "שָׁמְרוּ", "כָּבְדוּ", "זָכְרוּ","וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח" (במדבר ט ו). ובאתנח ובסוף פסוק איש אל משפחתו ישובו, כמו "אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ שָׁמָ֔רוּ" (במדבר ט כג), "וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵ֑דָה" (שופטים כ לד), "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹ֑לוּ" (שמות ח יד). ויש פעמים שתהיינה לאתנח או לסוף פסוק כשתי תפארות בתיבה אחת: "מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּֽוּ" (ישעיהו סג יט) בחולם ובדגש הל'; "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה ז) הד' בצרי והל' דגושה; "קָנֶה וָסוּף קָמֵֽלוּ" (ישעיהו יט ו) יש בו אחת, הצרי, והל' רפויה; "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא יז) בשתים, קמץ בש' ודגש בת', כי הוא מן "נָשְׁתָה גְבוּרָתָם" (ירמיהו נא ל); "הִיא הוּחַדָּה חֶרֶב וְהִיא מֹרָ֔טָּה" (יחזקאל כא טז) קמץ ודגש בט'.

ועתה אבאר סדר הבנין הקל

"שָׁמַר" לזכר, בין הש' והמ' נח כמו אל"ף, ואם היתה נכתבת א' המשך היה שָׁאמַר. לנקבה "שָׁמְרָה", לרבים ולרבות "שָׁמְרוּ", דרך אחד הוא לזכרים ולנקבות <עמ' 32> בכל הבנינים. "שְׁמַרְתִּיךָ" לזכר, "שְׁמַרְתִּיךְ" לנקבה; "שְׁמַרְתַּנִי" לזכר, "שְׁמַרְתִּינִי" לנקבה; "שְׁמָרַנִי" לזכר, "שְׁמָרַתְנִי" לנקבה; "שְׁמָרָהוּ" לזכר או "שְׁמָרוֹ", ולנקבה "שְׁמָרַתְהוּ", או "שְׁמָרַתּוּ" בדגשות בחלוף ה' בת' להבלעת ת' הנקבה בת' הנחלפת, בעבור כי הה' אין לה חוק דגש; "שְׁמָרוּנִי" אחד לזכרים ולנקבות; ולרבים "שְׁמַרְתִּיכֶם" ולנקבות "שְׁמַרְתִּיכֶן"; ורבים לאחד "שְׁמַרְנוּךָ", לנקבה "שְׁמַרְנוּךְ", "שְׁמַרְנוּכֶם", "שְׁמַרְנוּכֶן"; "שְׁמַרְתּוּנִי" "שְׁמַרְתּוּנוּ", אחד לזכרים ולנקבות. פועֵל: "שׁוֹמֵר", "זוֹכֵר" לזכר, "שׁוֹמֶרֶת" לנקבה, "שׁוֹמְרִים", "שׁוֹמְרוֹת". הפעוּל: "שָׁמוּר", "שְׁמוּרָה", "שְׁמוּרִים", "שְׁמוּרוֹת". הצווי: "שְׁמוֹר" לזכר, לנקבה "שִׁמְרִי", ויתכן בחטף קמץ: "שׇׁמְרִי", כמו "לְכִי אַתְּ מׇלְכִי עָלֵינוּ" (שופטים ט י); ולרבים "שִׁמְרוּ" בחירק, ויתכן בחטף קמץ: "שׇׁמְרוּ", כמו "מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ" (יחזקאל לב כ), ובחירק: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם" (שמות יב כא); ולנקבות "שְׁמֹרְנָה". ודע כי יתחבר בצווי הרבים לרבים: "שִׁמְרוּם", ולא יוכל לחבר הנקבות כי אם בשתי מלות: "שְׁמֹרְנָה אוֹתָם". ודע כי הצווים בזה הבנין ו' חלקים: "שְׁמֹר", "זְכֹר", "קְרַב", "לְבַשׁ", ולא יחליפם פְעֹל לפְעַל, לא יאמר זְכַר, שְׁמַר, ולא קְרֹב, לְבֹשׁ. ודע כי הצווי רודף אחר האית"ן, אם האית"ן "אֶשְׁמֹר" הצווי "שְׁמֹר", ואם האית"ן "אֶקְרַב", "אֶלְבַּשׁ", הצווי "קְרַב", "לְבַשׁ". ויש אשר נמצאו משתי גזרות אלו, כמו "וַיִּדַּר יַעֲקֹב" (בראשית כח כ) ו"יִדֹּר נֶדֶר" (במדבר ל ג), ויתכן הצווי "נְדַר" או "נְדֹר", וכן "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה יב), "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו ג), הצווי מהם "שְׁבֹת" או "שְׁבַת". ויש צווי בתוספת ה': "שׇׁמְרָה", "זׇכְרָה", וזה מן "שְׁמֹר", "זְכֹר", אך מן פְּעַל, "שְׁמַע", "שְׁלַח" בחירק – "שִׁמְעָה", "שִׁלְחָה (את) הַנַּעַר" (בראשית מג ח), ובא בינם זר: "קׇרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהלים סט יט), שהיה דינו בחירק. ויש שנים אחרים זרים מן פְּעֹל: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ" (במדבר יא טז), "עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה" (איוב לג ה), שהם מן "אֱסֹף", "עֲרֹךְ". וכן "נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי" (תהלים קמא ג), שהוא כמו "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ" (תהלים לד יד). ויש צווי פְּעָלָה, כמו "הַעְמֵק שְׁאָלָה" (ישעיהו ז יא), "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (דברים לג כג), "אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה" (דניאל ט יט). ויש אחד מלרע: "רְפָאָ֥ה נַפְשִׁי" (תהלים מא ה), גם הוא צווי. ויש צווי פָּעוֹל: "שָׁמוֹר", "זָכוֹר". ודע כי הצווי לנקבה, אם מגזרת פְּעֹל – פְּעֹלְנָה, כמו "שְׁמֹר" – "שְׁמֹרְנָה", ואם מפְּעַל – פְּעַלְנָה, "שְׁלַח" – "שְׁלַחְנָה". והמקור כמו הצווי: "שָׁמוֹר", "זָכוֹר", ויש בשבא: "כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה" (מ"ב ט כה), "עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל" (שופטים ד כ). ויש בשקל פׇּעְלָה: "שׇׁמְרָה", "וּלְדׇבְקָה בוֹ" (דברים יא כב). ויש פִּעְלָה: "לְיִרְאָה אֹתִי" (דברים ד י). ויש פְּעַל: "לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב" (בראשית לד ז), "שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן" (ישעיהו נח ט). ויש פְּעָלָה: "רְגָזָה בֹּטְחוֹת" (ישעיהו לב יא). הרי נמצאו הצווין והמקורות בשש גזרות. והצווי מן פְּעַל לנקבה כאשר יהיה באתנח או בסוף פסוק יהיה "שְׁלָחִי", "שְׁמָעִי", ולזכרים "שְׁמָעוּ", "שְׁלָחוּ", ומגזרת פְּעֹל: "שְׁמֹרוּ", "זְכֹרוּ", ולנקבה "שְׁמֹרִי", "זְכֹרִי". אית"ן: "אֶשְׁמֹר", "יִשְׁמֹר", "תִּשְׁמֹר", "נִשְׁמֹר", האל"ף בסגול, ית"ן לעולם בחירק. <עמ' 33> הא' היא המדבר בעבור נפשו, והי' לשאינו נמצא, והת' לנוכח, והנ' לרבים הנמצאים. והא' משמשת לעולם ליחיד והנ' לעולם לרבים, והי' והת' ליחיד ולרבים: "יִשְׁמֹר", "יִשְׁמְרוּ", "תִּשְׁמֹר", "תִּשְׁמְרוּ". ודע כי במקום י' לזכרים ת' לנקבות: "יִשְׁמֹר" האיש, "תִּשְׁמֹר" האשה, "יִשְׁמְרוּ" האנשים, "תִּשְׁמְרוּ" הנשים. ולא נהגו במקרא מנהג זה כי אם בשני מקומות בלבד: "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת" (יחזקאל לז ז), "וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ" (ירמיהו מט יא). אך בשאר מקומות אחדים לנוכח ושלא לנוכח: "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה" (רות א יג) לנוכח, ושלא לנוכח: "וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מ"א ג כב), "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד" (במדבר כז א). ויתכן להוסיף ה' בעתיד: "אֶשְׁמְעָה", "אֶשְׁמְרָה", "יִשְׁמְעָה", "יִשְׁמְרָה", ולרבים: "נִשְׁמְעָה", "נִשְׁמְרָה", "נִשְׁלְחָה". ובמוכרת מגזרת פעֹל: יִפְעֹלוּ – "יִשְׁמֹרוּ", ומגזרת פעַל: יִפְעֲלוּ – "יִשְׁלְחוּ", "יִשְׁמְעוּ". ומאשר דברנו כי אותיות ית"ן מבנין קל לעולם בחירק כאשר לא יהיו על אותיות אחה"ע, אבל עליהם יהיה פתוח ית"ן: "יַחֲמֹד", "יַעֲבֹר", "יַהֲלֹךְ", "יַהֲרֹג", "יַהֲרֹס". ועל א' יהיו כל אותיות אית"ן בסגול: "אֶאֱסֹף", "יֶאֱסֹף", "תֶּאֱסֹף", "נֶאֱסֹף", "יֶאֱרֹב", "תֶּאֱרֹב". ויש מלות שיש י' על ע' והע' פתוחה, ויש בשבא. זה הכלל: כל לשון עזיבה הי' והע' פתוחות, כמו "יַעַזְבֶךָּ", "יַעַזְבֶנּוּ", "יַעַזְבֵם", "אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים לח כב); וכל לשון עזרה לעולם הי' פתוחה והע' בשבא, כמו "יַעְזְרֶךָּ", "יַעְזְרֵנוּ", "יַעְזְרֵהוּ", "יַעְזְרֻכֶם". ועזיבה במוכרת בפתח או בשבא.

בנין פיעל

בנין חזק, בכל בנינו דגוש הע' תמורת הנח של א' המשך שהוא ב"שָׁמַר", כן י' בכאן למשך: "גִּדֵּל", "דִּבֵּר" – דגשות העי"ן בעבור י' המשך, ואם היו כותבים אותו כדרך כל חירק בי' אז היה דִּיבֵר גִּידֵל, הע' ברפי, וראו להבליע י' המשך בע', וצחצחו הקריאה שלא תהיה כולה רפויה ולא כולה דגושה. וכאשר אמר "מְדַבֵּר", "אֲדַבֵּר", "יְדַבֵּר", הבליעו בדגש א' המשך לתקנת הלשון, כי אם היו כותבים אותה, היו אומרים אֲדָאבֵר, יְדָאבֵר, הע' ברפי, ולא יהיה הלשון צח. הפועֵל בתוספת מ': "מְדַבֵּר", "מְדַבֶּרֶת", "מְדַבְּרִים", "מְדַבְּרוֹת". והפעוּל: "מְדֻבָּר", "מְדֻבֶּרֶת", "מְדֻבָּרִים", "מְדֻבָּרוֹת". והצווי: "דַּבֵּר", "דַּבְּרוּ", "דַּבְּרִי", "דַּבֵּרְנָה". והמקור: "דַּבֵּר", כמו הצווי, ובתוספת ה': "דַּבְּרָה". אית"ן: "אֲדַבֵּר", "תְּדַבֵּר", "יְדַבֵּר", "נְדַבֵּר", "יְדַבְּרוּ", "תְּדַבְּרוּ", "תְּדַבֵּרְנָה". ודע כי כל זה הבנין דגוש הע', זולתי אם תהיה מאותיות אחהע"ר תשוב הפ' לאיתנו קמץ: "מְבָרֵךְ", <עמ' 34> "אֲבָרֵךְ", "יְבָרֵךְ". והפעול בחולם: "מְבֹרָךְ", "מְבֹרֶכֶת", "מְבֹרָכִים", "מְבֹרָכוֹת". ובאה מלה אחת בבנין זה רפויה בכל שמושה: "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי" (בראשית לא ז), היה דינו "הִתֵּל" בשקל "גִּדֵּל", "אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ" (איוב יג ט), דגשות למ"ד "תְּהָתֵלּוּ" לסוף פסוק, כי "בוֹ" מלה זעירא אינה נחשבת כל כך. ודע כי כל בנין זה עובר לפעול, ובנין פעל קל מקצתם בודדים ומקצתם עוברים: "שָׁמַר", "זָכַר" – דבר אחר שמר וזכר, וכמוהו "עָשָׂה", "בָּנָה". והבודדים: "יָשַׁב", "עָמַד", "עָלָה", "שָׂמַח", "יָרַד", כי הוא הפועֵל והוא הפעוּל, הוא העומד הוא העמוד, הוא היושב הוא הישוב. ו"עוֹלֶה" ו"יוֹרֵד" יתכן היות להם פועל ופעול, אעפ"י כי הוא עצמו הכל, לפי שיש זמן ארוך בם, כי העולה או היורד יכול שיעלה הר גבוה או יורד ממנו. ותדע לך כי כל פעולה שימצאו בה שם התואר אין בה לא פועל ולא פעול, כמו "צַדִּיק" שהוא שם התואר, לא תאמר ממנו צוֹדֵק ולא צָדוּק, אעפ"י שנמצא בבנין "(אם) [וְ]צָדַקְתִּי לֹא אֶשָּׂא רֹאשִׁי" (איוב י טו), וכן "רָשָׁע" שהוא שם התואר אין בו לא רוֹשֵׁעַ ולא רָשׁוּעַ, אעפ"י שנמצא בבנין "אִם רָשַׁעְתִּי אַלְלַי לִי" (שם), כי רָשָׁע עומד במקומו. ו"חָכָם" נמי אין בו לא "חוֹכֵם" ולא "חָכוּם", אעפ"י שנמצא בבנין "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ" (משלי ט יב), כי חָכָם שהוא שם התואר עומד במקומו. וכן "כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (ש"א ב ט) אין בו לא גּוֹבֵר ולא גָּבוּר, כי גִּבוֹר עומד במקומו, אך נמצא בבנין התפעל: "עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר" (ישעיהו מב יג). וכן כל הבודדים שנמצא מהם שם התואר. וכן אמרו כי כאשר ימצא לשון נפעל בפעלים ולא ימצא פעוּל, שישמשו בנפעל, כמו "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהלים סח לו), לא יאמר יָראוּי ולא יָרוּא, כמו שאמר אחד מן הפייטים "יָראוּי וּמְאוּיָם", והלא היה לו טוב לומר "השם הַנּוֹרָא", ויהיה מקום הפעול. ומזה הבנין החזק הצווי: "דַּבֵּר", "גַּדֵּל", "דַּבְּרִי", "גַּדְּלִי", "דַּבֵּרְנָה", "גַּדֵּלְנָה". והמקור: "דַּבֵּר", או "דַּבְּרָה" בתוספת ה', כמו "כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ" (תהלים קמז א). ודע כי בבנין אותיות ית"ן בשבא והא' בשבא ופתח. ובא מקור מבנין זה בשני דרכים, כמו "דַּבֵּר יְדַבְּרוּ" (ש"ב כ יח), "שַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר" (שמות כג כד), והדרך השני: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" (תהלים קיח יח), "וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ" (יהושע כד י), וללא הר' היה דגוש כמו "יַסֹּר", וכן "שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל" (ש"ב כ יח), לולא הא' היה דגוש, וי' "יְשָׁאֲלוּ" יורה על בנין כבד. ויתכן היות "בָּרוֹךְ" ו"שָׁאֹל" מבנין קל, כי נמצאו "בָּרוּךְ", "בְּרוּכָה אַתְּ" (רות ג י), וכן "שָׁאַלְתִּי", אעפ"י כי מלת "וַיְבָרֶךְ" ומלת "יְשָׁאֲלוּ" מן הכבד. <עמ' 35>

בנין הפעיל

בנין כבד מה' אותיות, בכל פעולתו בתוספת יו"ד המשך, והפועל והפעול ממנו בתוספת מ' כדרך בנין פיעל החזק. "הִגְדִּיל", "הִשְׁלִיךְ" לזכר, ולנקבה "הִגְדִּילָה", "הִשְׁלִיכָה", לרבים ולרבות "הִגְדִּילוּ", "הִשְׁלִיכוּ". הפועֵל: "מַגְדִּיל", "מַגְדִּילִים", "מַגְדִּילָה", "מַגְדִּילוֹת", והיה דינם מְהַגְדִּיל, מְהַגְדִּילָה, מְהַגְדִּילִים, מְהַגְדִּילוֹת. והפעול: "מֻגְדָּל", "מֻגְדָּלָה", "מֻגְדָּלִים", "מֻגְדָּלוֹת", ודינם מְהֻגְדָּל, מְהֻגְדָּלָה, מְהֻגְדָּלִים, מְהֻגְדָּלוֹת, ובא ממנו תמים "מְהֻקְצָעוֹת" בספר יחזקאל (מו כב) במשכנה. והצווי: "הַגְדֵּל", "הַגְדִּילוּ", "הַגְדֵּלְנָה". והמקור: "הַגְדִּיל", כמו הצווי. ויש מקור בשקל אחר: "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף" (תהלים סח ג), "כְּהִנְדֹּף" הוא המקור ועובר הוא, ופירושו כהנדוף הרוח את העשן כן תנדוף את הרשעים. וכמוהו "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ" (יחזקאל כב כב), אעפ"י שהוא בשורק אחדים הם. ומקור בשקל אחר: "הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ" (תהלים ה ט), "כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק" (איוב יג כא), שניהם פתוחי העי"ן. אית"ן: "אַגְדִּיל", "יַגְדִּיל", "תַּגְדִּיל", "נַגְדִּיל", פתוחי אית"ן; ובזה האות נכרים הפעלים העתידים מבנין הפעיל, כי כלם פתוחי אית"ן, וזה בשלמים ובמחלי הל'. וכן הוא ניכר בנין פעל קל בחירק, כמו שזכרנו למעלה, זולתי אם יהיה על אחה"ע, וזה כמו כן בשלמים ובמחלי הל'. ובבנין פִעֵל החזק בכל השלמים וכל המחלים דרך אחד להם, לעולם אית"ן בשבא. ויש מלות שהם על אחה"ע, ולא נודע דרך פתחותם אם היא לענין אחה"ע או לענין שהם מבנין הפעיל, כמו "יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ" (ש"א יז כה), יכול לומר כי הוא מבנין הפעיל וחסר יו"ד המשך, ויכול לומר כי הוא מבנין קל, אך מה שהוא עובר יוכיח עליו כי הוא מבנין הפעיל והיה דינו יַעֲשִׁירֶנּוּ, ובא בחסרון י' המשך, כמו שחסרה מן "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם" (ירמיהו ט ב), "וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה" (ש"א יד כב), שהיה דינם וַיַּדְבִּיקוּ, וַיַּדְרִיכוּ; ואשר בא ממנו בבנין קל הוא בודד, כמו "לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ" (איוב טו כט), ו"יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ" עובר – יעשיר אותו המלך. ובבנין זה "הַגְדִּיל" ו"הַגְדֵּל" בצווי הזכר אחדים, כי הצרי שיש ב"הַגְדֵּל" חלוף הי' שהוא ב"הַגְדִּיל". וכן בעתיד: "אַגְדִּיל", "יַגְדִּיל", "אַגְדֵּל", "יַגְדֵּל". ויוסיף ה' בצווי הזכר ובאית"ן: "הַגְדִּיל" – "הַגְדִּילָה", "אַגְדִּיל" – "אַגְדִּילָה". ונמצא הצווי בבנין זה בחסרון י' המשך וחסרון הצרי שהוא בעבור הי': "הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ" (תהלים ה ט), "כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק" (איוב יג כא).

בנין נפעל

"נִשְׁמַר", "נִשְׁמְרָה", "נִשְׁמְרוּ" לזכרים ולנקבות. ויש שני חלקים בבנין נפעל: נפעל בעומד בו ונפעל שכבר עבר. העומד בו, כמו "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי" (בראשית מט כט), והוא קמוץ; בשכבר עבר, כמו "כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז יג), והוא פתוח. אך כאשר היה הפעל העבר באתנח או בסוף פסוק יהיה קמוץ, כמו "וּבְנָבִיא נִשְׁמָֽר" (הושע יב יד) <עמ' 36> שהוא קמוץ והוא לשון עבר, מפני שהוא סוף פסוק. וכאשר יהיה נפעל בעומד בו סמוך למלה אחרת אז יהיה פתוח, כמו "וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר" (משלי יא יג), שענינו 'נאמן של רוח', והמוכרת ממנו "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב ז) קמוץ. ולנקבה כאשר עבר יהיה הטעם בע', כמו "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּֽרָה" (תהלים לד כא), ואם הוא בעומד בו יהיה הטעם מלרע בל': "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה" (תהלים נא יט). ובבנין זה אין בו לא פועל ולא פעול, אך ימצא בו מקור מעין צווי, כמו "הִשָּׁמֵר", "תִּשָּׁמֵר". והצווי נמצא בו כמו כן: "הִשָּׁמֵר" לזכר, "הִשָּׁמְרִי" לנקבה, "הִשָּׁמְרוּ" לרבים, "הִשָּׁמֵרנָה" לרבות, כי הצווי הזה והמקור בתוספת ה' בעבור דגשות הפ' להביא נ' מן נפעל לא לדבר אחר, ובעבור קלותה להכנס על המלות בחרו בה. ויש מקור בלא ה': "וְנַעְתּוֹר לָהֶם" (דה"א ה כ), "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים" (אסתר ג יג), "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" (אסתר ט א). ולא נמצאת נ' נפעל שלא בהבלעה כי אם בלשון עבר ובשלש מקומות הללו ובאותן נפעלים העומדים בם. ובאית"ן לעולם תתבלע בפ': "אִשָּׁמֵר", "יִשָּׁמֵר", "תִּשָּׁמֵר", "נִשָּׁמֵר", הפ' דגושה להבלעת הנ'. וכאשר תהיה הפ' אחת מאותיות אחהע"ר שלא יקבלו דגש אז תהיה אות האית"ן בצרי, כי בתחלה היא בחירק כדרך בנין קל, כי בנין נפעל קל כמוהו, וזה כמו "יֵאָמֶן נָא דְּבָרְךָ" (מ"א ח כו), "יֵאָסֵף הַבַּיְתָה" (שמות ט יט), "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם" (במדבר לא ג), "יֵהָרֵס", "יֵעָשֶׂה", "הֵרָגְעִי וָדֹמִּי" (ירמיהו מז ו). ויש מלות שאמר הרב ר' יונה אבן גנאח המדקדק (ספר הרקמה שער כד והרקמה שער יד ובשורשים) שהם מבנין נפעל, והם "וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ" (ישעיהו סד ה), שהיה דינו וַנִּנָּבֶל בשני נו"נין, בנ' הרבים ונ' שהוא פ' הפעל, ונבלעת בה נ' נפעל, ואם היה שלם היה בשלש נו"נין – וַנִּנְנָבֶל, ודגשות נ' הרבים אינה לצורך נ' אחרת, כי כן הוא כל אות ית"ן שעליה ו' פתוחה, כמו "וַתֹּאמֶר", "וַיֹּאמֶר", "וַנֹּאמֶר", ובעבור התחברות הנו"נין במלת "וַנָּבֶל" הראויים להיות בה, חסרו השתים, נ' נפעל ונ' השרש, שלא כדרכו, והשאירו נ' הרבים, ואמרו "וַנָּבֶל". ואמר כמו כן במלת "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן" (תהלים סח ג), "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף" (יחזקאל כב כב), כי הם מבנין נפעל, ודינם "כְּהִנָּדֹף", "כְּהִנָּתֹךְ", וכבר בארתי אותם במה שקדמתי. אך דעתי במלת "וַנָּבֶל כֶּעָלֶה" כי הנ' הכתובה נ' הרבים וחסר נ' השרש, והיה דינו "וַנַּבֵּל" בדגש ונ' הרבים פתוחה, בשקל "וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה" (בראשית ב כא), והחליפו הדגש בנח, כאשר עשו במלת "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה כט), שהיא קמוצה והיה דינה להיות פתוחה והז' דגושה, ולפי שסר דגשות הז' שבה הי' לקדמותה, ושרש "וַיָּזֶד" – נָזַד. וכמוהו "וַיָּשַׂר בַּמְּגֵרָה" (דה"א כ ג), הי' קמוצה, והיה דינה להיות פתוחה, והשי"ן דגושה להבלעת נ', כי שרשו מענין "נְסָרִים" שבלשון תלמוד. ומענין זה "אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר" (ישעיהו י טו), השי"ן <עמ' 37> דגושה בעבור הנ', ובשקל "מַבּוּל", "מַבּוּעַ", אעפ"י כי "מַשּׂוֹר" בחולם ו"מַבּוּל" ו"מַבּוּעַ" בשורק, אחדים הם כאשר פירשתי. וכמו שאמרתי במלת "וַנָּבֶל" שדינו "וַנַּבֵּל" בדגשות הב' כמו "וַיַּפֵּל", מן "הִפִּיל", "הִבִּיל", שהיה דינם "הִנְפִּיל", "הִנְבִּיל", כך אמרתי במלת "וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ" ביחזקאל (כח טז), כי הוא מבנין הפעיל, שהם דגושי הע' בעבור חסרון הפ', שדינו "וָאַאֲבִידְךָ". ודע כי החירק והסגול שוין, כמו "פֶּן אֲכֶלְךָ" (שמות לג ג) שפירשנו בו שהוא כמו אֲכִילְךָ בחירק הכ', והוא מלשון כליון, וממחלי הע' מן "לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק" (יחזקאל כא לג), שהוא כמו לְכַלּוֹת. ויש מי שפירש "וָאַבֶּדְךָ" כי חסר א' המדבר לנפשו, כמו "בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר" (זכריה יא ה), וכמו כן "וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד" (מ"א יא לט); וזה לא יתכן, כי אלו ב' מלות נחסרו האל"פין מן הקריאה אבל נמצאות בכתיבה, והכתיבה תורה עליהן, וא' שנייה [של] "וָאַבֶּדְךָ" אינה נקראת ואינה נכתבת, וקמצות ו' לא באה להורות על א' נחסרת כי אם בעבור שהתיבה לשון עבר, כאשר הוריתיך במה שקדמתי. ואם יקשה אדם במלת "וַנָּבֶל" שאמרתי שהוא בנין הפעיל והוא בודד, אין לחוש על זה, כי הרבה יש בבנין הפעיל שהם בודדים, כמו "וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח יב), "עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ" (דה"ב כח ט). וכן אמרתי במלת "גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ" (נחום א ד) שדינו וַיַּבִּישֵׁהוּ, כמו "וַיַּצִּיבֵהוּ", "וַיַּפִּילֵהוּ".

בנין התפעל

"הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו ט), והצווי כמוהו: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז א), "הִתְהַלְּכָה" לנקבה, וכן צווי לזכר בתוספת ה', "הִתְהַלְּכוּ" לרבים ולרבות כאשר עבר, וכן צווי הזכרים. והפועֵל: "מִתְהַלֵּךְ" לזכר, ולנקבה "מִתְהַלֶּכֶת". ואין בבנין זה פעול, כי הפועל הוא הפעול, ואין בבנין נפעל שהקדמנו לא פועל ולא פעול, כי הנפעל אינו פועל אחרים והוא עצמו הפעול, על כן אין לו פועל ולא פעול, אך יש לו צווי ומקור ואית"ן. ובנין התפעל יש לו פועֵל, והוא מִתְפָּעֵל, אך אין שם פעול, כי הוא עצמו המתפעל. ויש הפרש בין הנפעל וההתפעל, כי הנפעל בין שהוא נפעל בעצמו או על ידי אחרים אחת היא, כמו "וּבְנָבִיא נִשְׁמָר" (הושע יב יד), זה על ידי הנביא, "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג י) זה על ידי עצמו, אך המתפעל על ידי עצמו הוא. ויתכן שיהיה לפעמים שקר, כמו "מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג ז), "מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל" (שם), "מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה יד). והצווי: "הִתְהַלֵּךְ", "הִתְהַלְּכִי", "הִתְהַלְּכוּ", "הִתְהַלֵּכְנָה". והמקור כמו הצווי. אית"ן: "אֶתְהַלֵּךְ", "יִתְהַלֵּךְ" – בצרי, "אֶתְגַּדַּל", "יִתְגַּדַּל" – בפתח. ודע לך כי ההפרש וההכרה שהם בין בנין זה לבנין נפעל הוא הדגש, כי בנין נפעל הוא בנין קל ובנין התפעל דגוש הע', כמו "הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק" דנחום האלקושי (נחום ג טו) דגוש העי"ן, "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ" דמלכים (מ"ב יד י) מבנין נפעל. ותמצא כבוד בבנין נפעל, כמו "וְהָאִישׁ נִכְבָּד" (ש"א ט ו), <עמ' 38> "וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו" (בראשית לד יט), ובבנין התפעל, כמו "מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם" (משלי יב ט), מבנין פעל הדגוש כמו "כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ" (במדבר כב יז), ומבנין פועל שלא נזכר פועלו, כמו "שֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד" (משלי כז יח), ולא ימצא לעולם לשון זה בבנין קל, אך לשון כְבֵדות ימצא בבנין קל, כמו "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה" (שמות ה ט). ויש תיבה אחת מזה הענין בבנין קל ורוב התלמידים טועים בה, והיא "לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ" (ישעיהו סו ה), ומפרשים לשון כָּבוֹד, ואינו כן כי אם לשון כֶּבֶד, כי לא נמצא מבנין קל לשון כבוד בכל המקרא, ופירוש "אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם", אמר הנביא ישעיהו, "אָמְרוּ" הרשעים שבישראל "שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם" המרחקים אתכם, אמרו "לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ", פירושו כובד משא הוא עלינו שם ה', ופירוש "לְמַעַן שְׁמִי" – בעבור שמי. ויש מלשון כבדות בנין חזק, כמו "וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם" (ש"א ו ו).

בנין פועל

"כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו" (איוב יח ח), "כֻּפַּר", "שֻׁלְּחוּ" לרבים, "שֻׁלְּחָה" לנקבה, כולם דגושי ע' חסרי ו'. ואין בבנין זה לא פועֵל ולא פעוּל ולא צווי, אך יש בו מקור: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי" (בראשית מ טו). אית"ן: "אֲשֻׁלַּח", "יְשֻׁלַּח", "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר" (במדבר לה לג). בנין זה בנין חזק, והוא משמש לבנין פיעל הדגוש, והוא יקרא 'בנין שלא נזכר פועלו', כמו "שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו", לא הזכיר מי המשלח, וכן כל בנין זה ובנין הׇפְעַל. וכאשר תהיה הע' מאותיות אחהע"ר שאין בהם דגש אז ישוב השורק לחולם, כמו "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית לז לג), "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם" (שמות יב לט), כי דינם היה כמו "שֻׁלְּחוּ". ואין "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת" (תהלים עז יח) מבנין זה כמו "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם", כי אם מבנין מרֻבע כאשר אפרש, כי לא יתכן פירושו זורמו המים שהיו עבות, אלא ה"עָבוֹת" שהם כענין "עָבִים", כי ה"עָב" לשון נקבה, כמו "הִנֵּה עָב קְטַנָּה" (מ"א יח מד) אותן עבות זורמו מים. ו"זֹרְמוּ" הוא עובר, כי העבות זורמו המים. ובבנין זה אחדים הם הקבוץ שפתים והחטף קמץ: "שָׁדְּדָה נִינְוֵה" (נחום ג ז) כמו שֻׁדְּדָה.

בנין הופעל

זה יקרא כמו כן 'בנין שלא נזכר פועלו', והוא משמש לבנין הפעיל, כי כל בנינו בתוספת ה': "הׇשְׁלַךְ", "הׇשְׁלְכָה", "הׇשְׁלְכוּ", וכן בכאן אחדים קבוץ שפתים וחטף קמץ: "וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ" (דניאל ח יא) בשורק, "אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ" (ויקרא ה כג) בחטף קמץ. ואין בבנין זה לא פועֵל ולא פעוּל ולא צווי, ויש מקור: "הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ" (יהושע ט כד). אית"ן: "אֻשְׁלַךְ", "יֻשְׁלַךְ", "תֻּשְׁלַךְ", דינו "אֲהֻשְׁלַךְ", "יְהֻשְׁלַךְ" "תְּהֻשְׁלַךְ". ודע כי כל <עמ' 39> בנין פֻעל שהקדמנו אות אית"ן שבאית והקבוץ בפ', אך בנין הׇפְעַל הֻפְעַל הקבוץ באות האית"ן: "אֻשְׁלַךְ", "יֻשְׁלַךְ", "אׇשְׁלַח", "תׇּשְׁלַח". וכאשר תהיה הפ' מאתיות אחה"ע שהם מן הגרון ואין דרכם לעמוד במקום צר כי ירחיב גבולם ויהיה הקבוץ בפ', כמו "יׇעֳמַד חַי" (ויקרא טז י), "יׇחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" (עזרא י ח), כי לולא אות הגרון היה הקבוץ ביו"ד. וכן תמצא דרך זה בפעולים שהם מבנין הפעיל: "הִשְׁלִיךְ", "הִגְדִּיל". "הָיָה מׇעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה" (מ"א כב לה), וכן יאמר מלשון חרם "מׇחֳרָם", ומלשון חזקה יאמר "מׇחֳזָק", והאומר מוּחֲזָק, מוּחֲרָם, מוּעֲבָר, טועה בהם, אלא מׇעֳבָר הגובר.

בנין מרובע

רוב בנין זה נמצא בבעלי הכפל ובמחלי העי"ן, כמו "כּוֹנֵן", "שׁוֹבֵב", "קוֹמֵם", שהוא ממחלי הע', "יְכוֹנֵן", "יְשׁוֹבֵב"; ומבעלי הכפל: "יְסוֹבֵב". וכל בנין זה אשר כבר עבר ובעתיד. וכל פעולתו על ארבע אותיות, על כן נקרא 'בנין מרֻבע'. ולעולם כל בנינו חלומי הפ', תחלימהו ותחייהו. ונמצאו מבנין זה מהשלמים מלות מעטות, כמו "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו), לא נוכל לדון אותו מבנין אחר משום פנים, כי אם היה מבנין קל היה לְשׁוֹפְטִי, ואם מבנין פעל החזק היה לִמְשַׁפְּטִי כמו "לִמְגַדְּלִי", ואם מבנין הפעיל היה לְמַשְׁפִּיטִי כמו "מַגְדִּילִי". על כן נאמר כי "מְשֹׁפְטִי" בשקל "מְכוֹנְנִי", "מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת" (תהלים ט יד). ומבנין זה "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת" (תהלים עז יח). "שֹׁפְטָה" לנקבה כאשר עבר, ויכול שיהיה כמוהו "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ד ד) דדבורה, כענין "שָׁפְטָה". ו"זֹרְמוּ" – פעלו. הפועֵל: "מְשׁוֹפֵט" לזכר, ולנקבה "מְשׁוֹפֶטֶת", לרבים ולרבות: "מְשׁוֹפְטִים", "מְשׁוֹפְטוֹת". והפעול: "מְשׁוֹפָט", "מְשׁוֹפָטָה", "מְשׁוֹפָטִים", "מְשׁוֹפָטוֹת". והצווי: "שׁוֹפֵט", כמו "כּוֹנֵן", "רוֹמֵם", ולנקבה "שׁוֹפְטִי" כמו "כּוֹנְנִי", "שׁוֹפְטוּ" כמו "כּוֹנְנוּ", "שׁוֹפֵטְנָה" כמו "כּוֹנֵנָּה", דגושה הנ' השנייה שהיא נ' הנקבות בעבור נ' הכפל. והמקור "שׁוֹפֵט" כמו עבר וכמו הצווי, כמו "כּוֹנֵן תְּכוֹנֵן". אית"ן: "אֲכוֹנֵן", "יְכוֹנֵן", "תְּכוֹנֵן", "נְכוֹנֵן". וכאשר תמצא ממנו בנין פוּעל שלא נזכר פועלו כך הוא כמו הצווי, הזכרים במוכרת "בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח יג), ולזכר האחד "כּוֹנַן" פתח, ולנקבה "כּוֹנָנָה", ולרבים "כּוֹנָנוּ" כמו שאמרתי. אית"ן: "אֲכוֹנַן", "יְכוֹנַן", "תְּכוֹנַן", "נְכוֹנַן", "אֲשׁוֹפַט", "יְשׁוֹפַט", "תְּשׁוֹפַט", "נְשׁוֹפַט". הפעלים האלה שלמים הם אתנו בכל שמושם, שאם תחסר אות אחת משלש אותיות הללו של שורש לא יהיה הענין קיים, כמו שָׁמַר, שאם תחסר הש' או המ' או הר' אינו לשון שמירה, מה שאין כן במחלים, על כן נקראו שלמים.