ספר זכרון (ריק"ם)/שער ג
שער ג
[עריכה]שער בשבע אותיות הנותרות המשמשות בראש ובסוף, וסימנהון תכ"ן היו"ם.
ת
[עריכה]תי"ו משרתת בראש הפעלים לנוכח: "תַּעֲשֶׂה", "תִּשְׁמֹר", "תִּזְכֹּר", וכן לרבים: "תִּשְׁמְרוּ", "תַּעֲשׂוּ", "תִּזְכְּרוּ". ובמקום יו"ד לזכר תי"ו לנקבה. וכאשר יאמר ת' לזכר לנוכח, לנקבה יוסיף יו"ד באחרית המלה: "תִּשְׁמְרִי", "תִּזְכְּרִי", "תַּעֲשִׂי". ותשרת בסוף בלשון עבר לנוכח: "שָׁמַרְתָּ", "עָשִׂיתָ", "זָכַרְתָּ", הת"וין קמוצות לצורך ה"א או אל"ף. ופעמים לא יכתבו, והם בד' אותיות וסימנהון הכנ"ת. ה' – "עָלֶיהָ", "יָדֶיהָ", "רַגְלֶיהָ", הה"אין קמוצות בעבור האל"פין החסרות, ויש נכתבות, כמו "וְאַתִּיקֶיהָא" (יחזקאל מא טו). כ' – "עָלֶיךָ", "יָדֶיךָ", "רַגְלֶיךָ", הכפי"ן קמוצות בעבור חסרון הה"א, ויש כתובות: "וּבְכָה וּבְעַמְּךָ" (שמות ז כט), "הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה" (ש"א א כו). נ' – "וַתַּהֲרֶיןָ" (בראשית יט לו), "תִּהְיֶיןָ" (בראשית מא לו), "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְןָ" (רות א יג עי"ש), "וַתֹּאמַרְןָ" (שמות א יט), הנו"נין קמוצות בעבור חסרון הה"א, ורֻבם כתובים נָה. ת' – שָׁמַרְתָּ, עָשִׂיתָ, פָּנִיתָ, בָּנִיתָ, הת"וין קמוצות בעבור חסרון ה"א, ותמצאם בהרבה מקומות מלאים בה"א על פי המסרה. אבל שאר האותיות לעולם לא תהיינה בסוף קמוצות, אלא אחריהן א' או ה', כי לא תמצא אָ בָ גָ דָ, ותמצא הָ – "וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם" (בראשית מח ז), "וְאִם תַּחְתֶּיהָ" (ויקרא יג כג), ולא תמצא וָ זָ חָ טָ יָ כָ, ותמצא ךָ כמו שזכרנו, <עמ' 8> ולא תמצא לָ מָ נָ כי אם ןָ – "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א יז), ולא סָ עָ פָ ףָ צָ ץָ קָ רָ שָ, ותמצא תָ – "נָתַתָּ", "עָשִׂיתָ". ותהיה התי"ו נוספת בראש השמות ובסוף, כמו "תִּפְאֶרֶת", "תִּלְבֹּשֶׁת". והיא נוספת בשמות שהם מחלי הפ' מן הפעל: "תּוֹלָדוֹת", "תּוֹצָאוֹת", "תּוֹשָׁב", "וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה" (תהלים קלז ג) – אמר אבן גנאח (ספר השורשים ערך תלל) אפשר להיות מענין "יִלְלָתָהּ" (ישעיהו טו ח), והתי"ו אינה מן העקר, והשם המופרד תּוֹלָל, וכמוהו תּוֹשָׁב, ופתרונו: יללתנו ובכיתנו שמחה היא להם, ולכן אומרים לנו ושואלים ממנו שיר לשורר להם, לפי שבכיתנו ודאגתנו שמחה היא להם. וכאשר יסמכו "תּוֹלָדוֹת", "תּוֹצָאוֹת", יהיו בשבא: "תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם" (בראשית ב ד), "תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד כג). ולא יתכן בלשון עברי תי"ו ואחריו וי"ו אלא באותם שהם ממחלי הפ"א, על כן יטעה האומר "מְהֻלָל בַּתּוּשְׁבָּחוֹת" כי דינו ויׇשרוֹ "תִּשְׁבָּחוֹת", התי"ו בחירק, בשקל "תִּפְאֶרֶת". ואחד מחכמי התלמוד שאלני לפי תמו מה ענין כי ראיתי בתלמוד ירושלמי "תִּשְׁבָּחוֹת" חסר וי"ו וחרק תחת התי"ו. וכן בשמות ממחלי עי"ן הפעל: "תְּקוּמָה", "תְּרוּמָה", "תְּשׁוּבָה". וכן ממחלי הל' מן הפעל בראש ובסוף: "תַּכְלִית", "תַּבְנִית", "תַּרְמִית", "תׇּכְנִית". ותהיה נוספת במחלי הקצוות: "תּוֹרָה", "תּוֹדָה", "תּוּגָה", הו"וין פ"אי הפעלים, והה"אין שהן למ"די הפעלים חסרים, והה"אין הכתובות לנקבות. וכן בבעלי הכפל: "תְּחִנָּה", "תְּפִלָּה", "תְּהִלָּה". ויש ת' שורש, וכאשר תהיה הת' למ"ד הפעל ותוסיף עליה ת' הנוכח כמו ת' "שָׁמַרְתָּ", תבליע השרש בת' הנוכח או בת' המדבר: "וְכָרָתָּ" (דברים כ כ), "וְכָרַתִּי" (ירמיהו לא ל), "והִשְׁבַּתָּ" (תהלים פט מה), "וְהִשְׁבַּתִּי" (ויקרא כו ו), "וְהֵמַתָּה" (במדבר יד טו), "וְהֵמַתִּי" (ישעיהו יד ל), "אַתֶּם הֲמִתֶּם" (במדבר יז ו), ודינם וְכָרַתְתָּ, וְכָרַתְתִּי, וְהִשְׁבַּתְתָּ, וְהִשְׁבַּתְתִּי, וְהֵמַתְתָּ, וְהֵמַתְתִּי, הֲמִתְתֶּם. וכן "מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (ישעיהו סו כג) דינו בְּשַׁבַּתְתּוֹ, ויהיה המופרד ממנו שַׁבֶּתֶת, בשקל "דַּלֶּקֶת", "דַּלַּקְתּוֹ", שַׁבַּתְתּוֹ. ויתכן שיהיה הדגש בעבור הנח, כי אם היה שַׁבָּתוֹ היה הב' קמוצה והיה נח נעלם בין הב' ובין הת', ובעבור אותו נח הת' דגושה והב' פחותה.
כ
[עריכה]כ"ף תשמש בראש המקור והשם כמו הב' והל': "כִּשְׁמֹר", "כִּזְכֹּר", "כַּעֲלוֹת". ובראש השם: "כַּבַּיִת", "כַּשָּׂדֶה", ודרכה כדרך שזכרנו בידוע ושאינו ידוע, דרך אחת להנה. ותִקָּרֵא זאת הכ"ף 'כ"ף הדמיון', כמו "כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ" (ישעיהו כד ב), "כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם" (ויקרא כז כא). ויש כ' לשיעור: "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת" (ש"א יג טו), "כְּבַחֲצִי מַעֲנָה [צֶמֶד] שָׂדֶה" (ש"א יד יד), "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא ד), "כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה" (יהושע ג ד). ותשמש בסוף לנוכח: "יָדֶיךָ", "רַגְלֶיךָ". ויש כ"ף זו דגושה: "תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (משלי ב יא), "וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו כה), ודגשות זה בעבור נ' התוספת, כי דרך לשון הקדש להבליע נ' התוספת בכ' הנוכח, כאשר אפרש עתה בנו"ן. ותהיה הכ' לנוכח עם מ"ם הרבים: "יְדֵיכֶם", "רַגְלֵיכֶם".
נ
[עריכה]נו"ן תשמש בראש לרבים: "נַעֲשֶׂה", "נִשְׁמֹר", וזה בעתיד, ובו"ו פתוחה יהיה עבר: "וַנִּשְׁמֹר", "וַנַּעֲשֶׂה". וכן בכל אותיות אית"ן שהם לעתיד, בו"ו פתוחה יהיה עבר: "יַעֲשֶׂה" עתיד – "וַיַּעֲשֶׂה" עבר, "יַעֲשׂוּ" – "וַיַּעֲשׂוּ", "נַעֲשֶׂה" – "וַנַּעֲשֵׂה", "נַעֲבֹד" – "וַנַּעֲבֹד". ואותיות ית"ן שאחרי הו"וין דגושות, ועל הא' שאינה מקבלת דגש תהיה הו"ו קמוצה: "וָאֶעֱשֶׂה", <עמ' 9> "וָאֶרְאֶה", ולעתיד בתוספת הו"וין בשבא. וכשתהיה הו"ו על האל"ף שהיא בשבא ופתח תהיה הו"ו פתוחה, כמו "וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב" (תהלים נב יא), והוא עתיד, מפני שלא יכול לקרא שבא על שבא בתחלת התיבות. "וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן" (תהלים סט כא) עבר, "וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז לג) שניהם קמוצים והם עבר, "וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא ב) בפתח והוא עתיד, והו"ו מן "וְאַרְבֵּהוּ" שהיא בשבא תורה עליו, "וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה" (ש"ב א י), הו"וין קמוצין, זולתי ו"ו של "וַאֲמֹתְתֵהוּ" היא פתוחה, ופרשו בו כי לאשר היה כוזב כי לא המיתו, לכך פתוחה בלשון עתיד. ובסוף השמות תשמש הנ' לנקבות: "יְדֵיהֶן", "רַגְלֵיהֶן", "לָהֶן", "תִּשְׁמֹרְנָה", "תַּעֲשֶׂינָה". ונהגו בעלי הלשון להוסיף נ' עם ו"ו הרבים: "יִשְׁמְרוּן", "יִזְכְּרוּן", "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן" (שמות טו יד), "וְיִרָאוּן" (דברים יג יב), "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו טז) כמו צָקוּ, על דרך "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח טז). וכאשר ידביקו לנו"ן יו"ד שהוא כנוי יחיד המדבר לנפשו, אמרו "יְשַׁחֲרֻנְנִי", "יִמְצָאֻנְנִי" (משלי א כח). וכן נהגו להוסיף נו"ן תוספת בלא ו"ו ליחיד המדבר לעצמו: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ כג). "יְסֹבְבֶנְהוּ… יִצְּרֶנְהוּ" (דברים לב י), "כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב כד), הנ' תוספת, כי נ' השורש במלת "יִצְּרֶנְהוּ" וב"אֶתְּקֶנְךָּ" נבלעות בע' הפועל. "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת" (איכה ד י), "ואֵין רֹאָנִי" (ישעיהו מז י), "וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע יב ה), הנו"נין נוספות. וכאשר רצו להבליע נו"ן התוספת בנו"ן הכנוי, הדגישו נו"ן הכנוי ואמרו "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (בראשית ל ו), "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" (תהלים קיח יח), "וּמִי יֹעִידֶנִּי" (ירמיהו מט יט), וכן בכ"ף הנוכח: "יִשְׁמְרֶךָּ", "וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו כה), "תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (משלי ב יא), נו"ני התוספת נבלעות בדגש, ודינם יִשְׁמְרֶנְךָ, וִיחֻנֶּנְךָ, תִּנְצְרֶנְךָ, כמו "מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב כג) – הנו"ן הכתובה נו"ן התוספת, והנ' שהיא פ' הפעל מן נָתַק בלועה בת'. ואם תאמר, הנה "אֶתְּקֶנְךָּ" נו"ן התוספת כתובה והכ' דגושה, תדע כי אין זה דגש חזק כי אם קל, ודגש קל לא תתבלע בו אות, ודגש חזק לא יהיה אחרי אות נחה ולא בתחלת תיבה אם לא תהיה קודם אות חלקה והיא ה"א, ולא יהיה דגש לא קל ולא כבד אחרי התנועות הגדולות כמו קמץ וצרי כי אם במלת "בָּתִּים" בלבד, ואין לו דמיון בכל המקרא. ותאמר בכנוי היחיד שאינו נמצא: "יִשְׁמְרֶנּוּ", "יִזְכְּרֶנּוּ", הנו"ן דגושה בעבור נו"ן התוספת ליחיד, כמו שנוספה ליחיד המדבר לנפשו, כמו "יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ כג), ונבלעה בדגש במלות אחרות, כמו "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (בראשית ל ו), "תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז יט) ודומיהם, והיה דין "יִשְׁמְרֶנּוּ", "יִזְכְּרֶנּוּ" ליחיד – יִשְׁמְרֵהוּ, יִזְכְּרֵהוּ, ואם יוסיף נו"ן התוספת יאמר יִשְׁמְרֶנְהוּ, יִזְכְּרֶנְהוּ, "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב י), וכאשר רצו להבליעה לא יכלו להבליעה בה' כי אינה נראית בדגש אלא מפיק, על כן החליפוה בנו"ן והבליעו נ' התוספת בנ' הכינוי כמנהגם. ואם תאמר כי נו"ן "יִשְׁמְרֶנּוּ" נ' התוספת, והדגש בעבור ה' יִשְׁמְרֶנְהוּ, כבר הקדמנו כי אין דרך דגש להביא אות שלאחריו אלא אות שקדם. ותהיה נו"ן <עמ' 10> נוספת בראש השמות, כמו נו"ן של "נִמְרוֹד", "מֵי נֶפְתּוֹחַ" (יהושע טו ט), "הָיְתָה נְסִבָּה" (דה"ב י טו), דינו סִבָּה. ובסוף "זִכָּרוֹן", "שִׁבָּרוֹן", "דֵּרָאוֹן" – היה דינו בדגשות הר' על כן הד' בצרי, "רִאשׁוֹן", "אַחֲרוֹן", "הִגָּיוֹן", "עֶלְיוֹן", "פִּדְיוֹן", הו"וין והנו"נין נוספות, הו"וין למשך החולם, והנו"נין לתוספת אמתינ"ה שזכרנו. ויש מאלה השמות שישתנו בסמוך: "שִׁבְרוֹן מָתְנַיִם" (יחזקאל כא יא), "הֶגְיוֹן לִבִּי" (תהלים יט טו), "דִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל יב ב). ויש "זִכְרוֹן" בשבא שלא בסמוך: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים" (קהלת א יא). ויש מהם בשבא לעולם בסמוך ובמוכרת: "אֶבְיוֹן", "עֶלְיוֹן", "שִׁרְיוֹן", "יִתְרוֹן", "פִּתְרוֹן". ויש נו"ן שרש, כאשר תהיה פ"א הפעל תתבלע נו"ן בעי"נו, וזה בעתידים, כמו "יִסַּע", "יִדֹּר", "יִפֹּל", "יִתֵּן". ותפול בצווי: "תֵּן", "תְּנוּ", "סַע", "סְעוּ", "גַּשׁ", "גְּשׁוּ נָא אֵלַי" (בראשית מה ד), "שָׂא", "שְׂאוּ יְדֵכֶם" (תהלים קלד ב). וזה בבנין קל, כי בבנין חזק לא תחסר לעולם מראש הבנין עד סופו, ובבנין הפעיל לא תזכר ולא תפקד, כי בהבלעת דגש תבא, כמו "הִגִּיד", "הִפִּיל", "הִגִּישׁ", "הִבִּיט", "יַגִּיד", "יַגִּישׁ", "יַבִּיט", אין לה זכר לא בפעלים שעבר ולא באית"נים. וכשתהיה למ"ד הפעל נו"ן ותוסיף עליה נ' הרבים או נ' הנקבות, אז תתבלע נ' השרש בהן, כמו "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ" (בראשית לד טז), "וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה" (שופטים יט יג), דינם בשני נו"נין. וכמוהו "בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה" (יחזקאל יז כג), הנו"ן מן השרש בלועה בנ' הנקבות, "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי" (תהלים עא כג), דגשות הנו"ן הראשונה להראות בנין חזק, ודגשות הנו"ן האחרונה שהיא לנקבות שהם השפתים, להבליע נ' הכפל. אך "חׇכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א כ) משקלו תִּפְעֹלָה ולא תִּפְעֹלְנָה, מפני כי אם היה לנקבות רבות היה חסר ב' נו"נין, נ' הנקבות ונ' הכפל, ואין חוזק בדגש להביא ב' אותיות, ואין דרך הלשון לחסר נ' הנקבות; ואם הנ' לנקבות, הרי אינו לשון רִנָּה, כי אין שם משתי נו"ני הכפל אפילו אחת. וכן אומַר בנ' "עַל צַד תֵּאָמַנָה" (ישעיהו ס ד) כי אינה לנקבות, לפי שאין שם דגש, והיא בעבור נו"ן השורש כנו"ן "וַיְהִי אֹמֵן" (אסתר ב ז), "בְאָמְנָה אִתּוֹ" (אסתר ב כ), על כן משקלו תִּפָּעַלָה ולא תִּפָּעַלְנָה, ו"תָּרֹנָּה" ו"תֵּאָמַנָה" לשון יחידה נופלת על כל אחת ואחת מהחכמות ומהבנות, ואם היה "תָּרֹנָּה" לשון רבות היה תְּרַנֵּנָּה, או תְּרֻנֶּנָּה בשקל "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה" (בראשית לז ז), וה' "תָּרֹנָּה" וה' "תֵּאָמַנָה" אינה לנקבות כי אם תוספת, כי מצינו תוספת ה' בסימן אמתינ"ה: "אֶשְׁמְעָה", "אֶשְׁלְחָה", "אֶזְכְּרָה", כי הת' תורה על הנקבה.
ה
[עריכה]ה"א תשמש בראש השמות לידיעה: "הַבַּיִת", "הַשָּׂדֶה", "הַכֶּרֶם". ולעולם האות הסמוכה לה בדגש, לבד מאותיות אחהע"ר שאין דרכם לקבל דגש כי אם במעט מקומות, ועתה אומר לך מקצתם. אל"ף – "תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה" (ויקרא כג יז), "שֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ" דאיוב (לג כא) "וַיָּבִיאּוּ לָנוּ" דעזרא (ח יח). ח' ע' אין בם דגש. ה' נראית במפיק. רי"ש – "הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה" דגלית (ש"א יז כה), "הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח" דאלישע (מ"ב ו לב), "הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ" דשאול (ש"א י כד), "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" דשמואל (ש"א א ו), "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" דיחזקאל (טז ד), "הֲיֹאבֶה רֵּים עָבְדֶךָ" דאיוב (לט ט), "רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ" דאיוב (כד כד), "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי יד י), "אַל תֹּאמַר <עמ' 11> אֲשַׁלְּמָה רָע" (משלי כ כב). וכשתהיה ה' לידיעה על אות מן א"ח הע"ר תהיה קמוצה, ואינה נופלת בלשון עבר ובלשון עתיד, אלא בשתי מלות שהם במקום 'אשר': "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" דיהושע (י כד), "הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת" (עזרא י יז); ועל השם: "הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ" דשמואל (ש"א ט כד), פתרונו 'ואשר עליה'. ויש ה' לתמיהה: "הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי" (תהלים עז ח), "הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ" (שם פסוק ט), "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע" (תהלים צד ט), "הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ" (שם פסוק י). ולעולם הסמוכה לה רפויה שלא כדרך ה' לידיעה, זולתי מלה אחת: "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ" (ויקרא י יט), והיא זרה עד מאד, כי היא לתמיהה והיו"ד דגושה והה"א פתוחה. ואם הסמוכה לה מאותיות בג"ד כפ"ת והיא בשבא אז תִדָּגש, כמו "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג יט), "הַכְּמוֹת נָבָל" (ש"ב ג לג), "הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ" (ישעיהו כז ז), "הַבְּרָב כֹּחַ" (איוב כג ו). ועברו זרים בתוכם: "הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע" (איוב טו ח), "הַבְעַד עֲרָפֶל" (איוב כב יג), "הַבְרָכָה אַחַת" (בראשית כז לח), "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה" (בראשית לד לא), שהם על בג"ד כפ"ת והם רפויים. ויש ה' לאמתת הדבר, כמו "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ" (ש"א ב כז). ויש ה' לקריאה: "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת" (במדבר טו טו), "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח" (תהלים ט ז), "הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים יֹסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם" (תהלים קטו יג). ויש ה' נוספת לבנין הפעיל: "הִגְדִּיל", "הִשְׁלִיךְ". ויש ה' נוספת באית"נים: "אֶשְׁמְעָה", "אֶזְכְּרָה", "אֶשְׁלְחָה". ויש ה' נוספת בצווי הזכר: "שׇׁמְרָה", "שִׁמְעָה", "זׇכְרָה". ויש ה' נוספת בראש השמות: "הַצָּלָה", "הַצְלָחָה", "הֲבָנָה"; ובסוף: "לַיְלָה", כי ה' "לַיְלָה" אינה לנקבות כי לשון זכר הוא, ותמצא "לַיִל" בלא ה'. ויש ה' במקום אֶל: "מִצְרַיְמָה" (בראשית יב י), "יְרוּשָׁלַיְמָה" (מ"א י ב), "בָּבֶלָה" (מ"ב כ יז), "פַּדֶּנָה" (בראשית כח ב), "בֵּיתָה" (שם), "תִּמְנָתָה" (בראשית לח יב). וברוב מקומות ה' לידיעה על מ"ם רפויה: "הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב" (שמות כט יג), "הַמְלֵאָה הַזֶּרַע" (דברים כב ט), "הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר" (עמוס ב יג), "הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה" (ישעיהו מ כ). ועל היו"ד רובם רפים: "הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" (דברים יא ו), "לַייָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה" (תהלים ג ט), "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז ז). ודע כי כל "הַלְוִיִּם" שבתורה ובמקרא רפויי למ"ד ואין להם ענין ידוע, כמו כל "מִלְמַעְלָה" הל' רפויה וכל "מִלְּמַטָּה" דגושה הלמ"ד. ויש ה' שורש: הָרַג, הָרַס, הָפַךְ, ואינה נופלת לעולם, וכמו כן כאשר תהיה הה' ע' הפעל לא תחסר, אך כאשר היא ל' הפעל והיא חלקה תחסר, כמו ה' "עָשָׂה", "בָּנָה", "פָּנָה", "קָנָה", "עָשׂוּ", "בָּנוּ", "פָּנוּ", "קָנוּ". וכאשר תהיה למ"ד ודרכה במפיק לעולם לא תחסר, כמו "נָגַהּ", "גָּבַהּ", "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (תהלים סג ב), כי הם בדרך השלמים, נקודתם קמץ ופתח; אבל "עָשָׂה", "בָּנָה", "פָּנָה", "קָנָה", כולם קמוצים בעבור האות החלקה.
י
[עריכה]יו"ד תשמש לשאינו נמצא: "יַעֲשֶׂה", "יִשְׁמֹר", "יֹאכַל", "יָקוּם", "יֹאמַר". ובסוף ליחיד המדבר לנפשו: "עֵינִי", "רַגְלִי", "יָדִי", "רֹאשִׁי", ולרבים: "יָדַי", "עֲבָדַי", "רַגְלַי", "עֵינַי". וכאשר יכנו הרבים לשאינו נמצא תקרא יו"ד הרבים כמו אָיו: "עֲבָדָיו", "סוּסָיו", "יָדָיו", "רַגְלָיו", "עֵינָיו", והיא היו"ד שב"עֲבָדִים" ושב"סוּסִים". ויש לענין יחיד: "אֲדֹנָיו", "אֱלֹהָיו", "בְּעָלָיו", ולא נמצא בַּעֲלוֹ, אֲדוֹנוֹ, אך נמצא אֱלֹהוֹ – "זוּ כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ" (חבקוק א יא). ויתכן כי על זאת הסברה שיאמר מן "אֱלוֹהַ" – <עמ' 12> אֱלֹהוֹ, כן יאמר מן "בַּעַל" – בַּעֲלוֹ, ומן "אָדוֹן" – אֲדוֹנוֹ, אֲדוֹנִי, בַּעֲלִי. אך יו"ד "אַשְׁרֵי", "בִּלְעֲדֵי", לא תחסר, לא יאמר אַשְׁרוֹ, אַשְׁרִי, כי אם "אַשְׁרָיו", "אַשְׁרַי" ביו"ד, וכן "אַשְׁרֶיךָ" ביו"ד לא תחסר מן המכתב. ולא יאמר בִּלְעַד בלא יו"ד, ולא בִּלְעֲדוֹ, בִּלְעֲדִי בחירק, כי אם "בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה" (בראשית מא טז), "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים" (בראשית מא מד). ויש יו"ד שורש: יָרַד, יָשַׁב. ויש יו"ד נוספת בראש השמות: "יִדְלָף" (בראשית כב כב), "יִשְׁבָּק" (בראשית כה ב), "יָגְבֳּהָה" (במדבר לב לה), "יְקוּם" מלשון תְּקוּמָה, "יְבוּל" מן "בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ" (איוב מ כ). ובסוף יש יו"ד נוספת: "מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי" (ש"ב כג כח), "חֶצְרַי" (ש"ב כג לה), "פַּעֲרַי" (ש"ב כג לה), "נַעֲרַי" (דה"א יא לז), "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי" (משלי כח כג) הוא שם התואר – אדם שהוא נסוג אחור. ורבותינו מרגילים זאת היו"ד בתואר השמות: "זַכַּאי", "אַשְׁמַאי", "בַּנַּאי", וכן מרגילים הנו"ן: "שַׁכְחָן", "זַכְרָן".
ו
[עריכה]ו"ו תשמש בראש לתוספת שמות או פעולות: "רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן" (בראשית לה כג), "זָכוֹר וְשָׁמוֹר", "אָכַל וְשָׁתָה" (ירמיהו כב טו). ויש ו"ו שתשיב עבר לעתיד: "שָׁמְרוּ" – עבר, "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לא טז) – עתיד, "זָכְרוּ" – עבר, "וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם" (יחזקאל ו ט) – עתיד. "שָׁמַר" – עבר, "וְשָׁמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ" (דברים ז יב) – עתיד. ותשרת בסוף לרבים: "שָׁמְעוּ", "שָׁלְחוּ", "פָּקְדוּ", "אָכְלוּ". ויש ו' שורש: "אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית יא ל). ויש עי"ן הפעל: "הֵן גָּוַעְנוּ" (במדבר יז כז), "בִּגְוַע אַחֵינוּ" (במדבר כ ג). ויש ו' למ"ד הפעל: "שָׁלֵו הָיִיתִי" (איוב טז יב). "שַׁלְוָה", "עַלְוָה", "חֶדְוָה", אלו הו"וין במקום הה"אין, והה"אין הכתובות לנקבות.
מ
[עריכה]מ"ם תשרת בראש התיבות: "מִבַּיִת", "מִכֶּרֶם", "מִשְּׂדֵה הַחֵרֶם" (ראה ויקרא כז כא-כב). ולעולם האות הסמוכה לה דגושה, זולתי מאתיות אהחע"ר, אז תהיה המ"ם בצרי, כמו "מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו" (ויקרא יג יב), "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא יב), "מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ" (ירמיהו ב כ), "מֵהַמִּדְבָּר… וְעַד הַנָּהָר" (יהושע א ד), "מֵאִישׁ" (בראשית ב כג), "מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי" (ש"ב כב ג), והדגשות לחסרון נו"ן: מִן בַּיִת, מִן כֶּרֶם, מִן שָׂדֶה. ויש זרים מהם שאינם על אחהע"ר והם רפוים והמ"ם בחירק, כמו "מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר" (שופטים ח ב), "בְּחִתִּיתָם מִגְבוּרָתָם" דיחזקאל (לב ל). ותכנס מ"ם על מקור: "מִשְּׁמֹעַ", "מִבְּנוֹת", "מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים" (ש"א יז נג), "מִשְּׁמֹר", והדגש לנו"ן כמו שזכרנו למעלה. וכמו כן על אות אחהע"ר תהיה המ"ם בצרי: "מֵרְדֹף", "מֵהֲלֹךְ", כמו שאמרנו. ויש זרים כמו כן שהם על אות אחהע"ר והמ"ם בחירק: "מִרְדֹף אַחֲרֵי (פלשתים)" (ש"א כג כח), "מֵעׇצְבְּךָ וּמִרׇׇגְזֶךָ" (ישעיהו יד ג) בחירק. ותהיה המ"ם נוספת בראש השמות: "מִשְׁמָר", "מִשְׁכָּן", "מִקְדָּשׁ". ובסמוך יהיו פתוחות: "מִשְׁמַר יְיָ", "מִשְׁכַּן שִׁלוֹ" (תהלים עח ס), "מִקְדַּשׁ יְיָ" (במדבר יט כ). ובמחלי הפ"א: מוֹשָׁב, מוֹלָד, מוֹצָא. ובמחלי העי"ן: מָלוֹן, מָגוֹד, מָבוֹא, מָקוֹם; וכאשר יסמכו יהיו בשבא: "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט" (קהלת ג טז), "מְלוֹן אֹרְחִים" (ירמיהו ט א), "מְבוֹא הָעִיר" (שופטים א כד). ובאו מהם שלא כדרכן: "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג יא), "אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (ש"ב ג כה), דינם מְבוֹאָיו, מְבוֹאֲךָ, אך לפי שהיו מוֹצָאָיו, מוֹצָאֲךָ המ"ם בחולם, דִּמּוּ אליהם חבריהם לזַוְּגם. וככה "יְכַסְיֻמוּ" (שמות טו ה), בעבור הברת יו"ד בשורק שב להיות <עמ' 13> המ"ם בשורק. וכמוהו "הֹרוֹ וְהֹגוֹ" (ישעיהו נט יג), כי דינם היה הֹרוֹ והָגוֹ, לפי ש"הֹרוֹ" דינו הוֹרוֹת מענין וּלְהוֹרֹת [אֶת] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא), ו"הֹגוֹ" מן "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א ח), ודינם הָגוֹ כמו "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ" (מ"א ח יג), אך לזוגם הוציאום במבטא אחד. ויש מ"ם נוספת במחלי הלמ"ד: "מִשְׂרָה", "מִקְנָה", "מִרְבָּה לְהָכִיל" (יחזקאל כג לב), "נְמִבְזָה וְנָמֵס" (ש"א טו ט) – נתחברו בו נ׳ נפעל ומ׳ השם, כי דינו מִבְזָה או נִבְזָה. ועל דעתי מגזרה זאת "מִנְחָה", שרשו נָחָה מענין "לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם" (שמות לב לד), "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים" (שמות יג יז), לפי שנוהגים אותה, ואם כן אין הכלל ממנו מְנָחוֹת כמו שנהגו בתלמוד לקרא המ"ם בשבא, כי אם בחירק, כמו מן "מִקְנָה" – "מִקְנוֹת", ומן "מִשְׂרָה" – "מִשְׂרוֹת", כי לא יאמר מְקָנוֹת בשקל מְנָחוֹת המ"ם בשבא; כי אם יאמר מְנָחוֹת המ"ם בשבא אז תהיה שורש, כמו שי"ן מן "שִׂמְלָה" – "שְׂמָלוֹת", וכן "כִּבְשָׂה" – "כְּבָשׂוֹת", "שִׁפְחָה" – "שְׁפָחוֹת". ותהיה מ"ם נוספת בסוף השמות: "חִנָּם", "רֵיקָם", "פִּתְאוֹם", "שִׁלְשׁוֹם", פי' "חִנָּם" מלשון "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ" (בראשית לג ה), וכן "חִנָּם" נתון בלא מחיר, דגשות הנו"ן לנו"ן אחרת, ו"רֵיקָם" מן "רֵיק", ו"פִּתְאוֹם" מן "פֶּתִי", הוא מקרה שיקרה בלא ידיעה, כי פתי היה האדם באותו מקרה. ו"שִׁלְשׁוֹם" מן "שָׁלֹשׁ", תמול ויום שקדם שלישי, ויש מפרשים "שִׁלְשׁוֹם" – שָׁלֹשׁ יוֹם. ויש מ"ם בקבוץ הזכרים עם יו"ד: "אֲנָשִׁים", "שָׂרִים", "עֲבָדִים". ואף יש יו"ד ומ"ם בקבוץ הנקבות: "נָשִׁים", "פִּלַגְשִׁים", כי דרכם לנקבות "שְׂמָלוֹת", "שְׁפָחוֹת", "כְּבָשׂוֹת". ואף יש בקבוץ הזכרים ו"ו תי"ו: "אָבוֹת". ויש מ"ם עם ה"א: "יְדֵיהֶם", "רַגְלֵיהֶם", "עֵינֵיהֶם", "שְׁנֵיהֶם", וכמוהם "וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה" (יחזקאל כז לב), הה"א והמ"ם לרבים, ונשאר "בְּנִי", הב' שמוש ונשאר "נִי", ופירושו קינה, מן "וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם" (יחזקאל ז יא), שפירושו לשון בכי וקינה, מענין "וְנָהָה נְהִי נִהְיָה" (מיכה ב ד), אף על פי ששרשם איננו אחד ענינם אחד. ושקל "נִי" בשקל "אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (איוב לז יא), הב' שמוש, ו"רִי" מן "רְוָיָה", חסרה ל' הפעל, ודינו רָוֶה בשקל "נָוֶה". "כִּי תַחַת יֹפִי" (ישעיהו ג כד) מלשון "כְּוִיָּה", וכן "זֵר זָהָב" (שמות כה יא) מן "אׇרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ" (תהלים קלט ג). ואם היתה ה"א "בְּנִיהֶם" שורש היתה פתוחה, כמו "יָדָם", "רַגְלָם", "גׇּבְהָם", "נׇגְהָם". ויש מ"ם שורש: "מֶכֶר", "מֶרֶד". ומ"ם "וְנָתַתִּי מִכְרָם" (במדבר כ יט) איננה שורש כי אם מאמתינ"ה בשקל "מִקְנָם", ושרשיו וענינו מן "וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם" (דברים ב ו). וככה "וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ" (משלי לא י) בשקל "לְמִקְנָה" (בראשית כג יח), ומשפטו מִכְרָתָהּ, ותי"ו החסרה כתי"ו "פִּנָּהּ" (משלי ז ח), "מִדָּהּ" (איוב יא ט) "בִּזָּהּ" (יחזקאל כט יט). ויש מ"ם שורש נבלעת בחברתה, כמו "יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ" (שמות כו כד), כמו "תְּמִימִים". ויש "תָּמִים" בלא דגש לשון יחיד – "אִישׁ… תָּמִים" (בראשית ו ט), ורבים "תְּמִימִים", והחסרים: "תַּם" ליחיד, ולרבים "תַּמִּים" בדגש. וכן "עַמִּי", "עַמּוֹ", דינו עַמְמִי, עַמְמוֹ, בראית "אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ" (שופטים ה יד). וכן "עִמִּי", "עִמּוֹ", "עִמָּכֶם", "עִמָּהֶם", המ"מין דגושות למ"ם אחרת, ומענינו "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ" (יחזקאל לא ח), פי' לא היו עמו.