ספר זכרון (ריק"ם)/שער ב

שער ב

שער בפרוש האותיות המשרתות אתכנ"ה משל"י ב"ו. ד' מהם שמושם בראש התיבות אבל לא בסוף, וסימנהון אלב"ש.

א

אל"ף ליחיד המדבר לנפשו, אחד לזכר ואחד לנקבה, כגון "אֶעֱשֶׂה", "אֶשְׁמֹר". ויש אל"ף נוספת בראש השמות וכן בסוף, כאל"ף "אֶזְרוֹעַ", "אֶקְדָּח", "אֶשְׁכָּר", "אֶתְמוֹל". וסימן האותיות הנוספות בראש השמות: אמתינ"ה. והא' שהיא בסוף השמות, כמו "אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא" בתרי עשר (יואל ד יט), "שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן" דמלכים (מ"א א יט), כי יכולים להיות בלא אל"ף, כמו "גְּדִי", "צְבִי". ויש אל"ף נוספת בסוף הפעולות עם ו' הקבוץ, כמו "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" דיהושע (י כד), "וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ" (ישעיהו כח יב), והם על מנהג לשון ערבי שכותבים עם ו' הקבוץ לעולם א' בכל דבריהם: אכלוא, פעלוא. ויש אל"ף שורש, כמו אָמַר, אָכַל, אָהַב, ובעתיד נעלמת מן הקריאה אך נשמעת בקול, כמו "תֹּאמַר", "יֹאמַר", "נֹאמַר". ויש כשהיא נעלמת מן הקריאה ומן הכתיבה אך נשמעת בקול, כמו "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ" (איוב י ב) – האל"ף הנכתבת היא למדבר והחולם מקום אל"ף השורש, "וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי" (איוב לא יז), "וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ" (ש"ב יט יד), "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א ב) – החולם מקום פ"א הפעל, "אַל תֹּבֵא" (משלי א י) – החולם במקום פ"א הפעל, והאל"ף אשר בסוף במקום ה"א. "אוֹבִידָה" (ירמיהו מו ח) – נהפכה אל"ף לו"ו, ודינו "אַאֲבִידָה" בשקל "וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (איוב לג לג). "וַיָּרֶב בַּנָּחַל" (ש"א טו ה) דינו וַיֵּאָרֶב, והוטלה תנועת האל"ף תחת היו"ד. וכן "הָבֵרוּ הַחִצִּים" (ירמיהו נא יא) חסר אל"ף, ודינו הַאֲבִירוּ מלשון אֵבֶר. "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב" (משלי ח יז) דינו אֶאֱהָב בשני אל"פין, וכן אֶאֱמֹר, אֶאֱסֹף, אַאֲמִין, אַאֲזִין. וכמוהו "וָאֵחַר <עמ' 5> עַד עָתָּה" (בראשית לב ה) דינו וָאַאֲחֵר, והצרי שבאל"ף מביא נח נעלם הכרת האל"ף הנעלמת פ"א הפעל נשמעת בקול ואינה נכתבת, ואינו כמו "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר" (בראשית לד יט) שהוא לשון עבר והאל"ף פ"א הפעל והוא מבנין חזק, והאל"ף שהיא בשתי נקודות בעבור החי"ת שאינה מקבלת דגש, כי היה דינו כמו "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ" (איכה ב ט). וכאשר תהיה אל"ף עי"ן הפעל, כאל"ף "וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ" (הושע י יד) שהיא בעבור יו"ד השרש שהיא במלת יָקִים ובעבור וי"ו יָקוּם, וכמו אל"ף "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ" (זכריה יד י) שהיא בשבא ופתח והיא בעבור יו"ד השרש שהיא במלת יָרִים ובגלל וי"ו יָרוּם, היא תחסר מן המכתב, כמו "רָם וְנִשָּׂא" (ישעיהו ו א), "קָמְתִּי" (מיכה ז ח), כי זאת האל"ף תחסר מן המכתב ותראה בקריאתה במשמעת קול כאלו היא נכתבת. אך כאשר תהיה האל"ף עי"ן הפעל, כמו שָׁאָה, שָׁאַג, שָׁאַל, אינה נופלת מן המכתב, כי אז היה משנה הענין. ובא מלשון שְׁאֵלָה חסר אל"ף: "יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ" בשמואל (ש"א א יז), "כָּל שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל" (דה"א יב לט), והנח שבשי"ן מביא אל"ף. ויש מפרשין מלשון שִׁלְיָה, כמו "וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת" (דברים כח נז). ויש מלה מזו הלשון שנשתנו תנועותיה: "מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי" (איוב ו ח). וכאשר תהיה למ"ד הפעל אל"ף, כמו קָרָא, מָצָא, נָשָׂא, לא תחסר מן הכתיבה ומן הקריאה כאשר תהיה על התיבה אות אחרת, כמו "קָרְאוּ", "מָצְאוּ", "נָשְׂאוּ", "קָרְאָה", "מָצְאָה", "נָשְׂאָה". ועברו זרים בתוכם והמה שנים: "קֹרִאים אֶל יְיָ וְהוּא יַעֲנֵם" (תהלים צט ו), "חֹטִאים לַייָ לֶאֱכֹל עַל הַדָּם" (ש"א יד לג), האל"פים נכתבות ואינם נקראות, כי החירק בעי"ן, והם נקראים כמו "עוֹנִים", "בּוֹנִים", והיה דינם להקרא בשקל "שׁוֹמְרִים", כי בעלי האל"ף דרכם כדרך השלמים והפרש יש בינם ובין בעלי הה"א, כאשר אפרש בבניני הפעלים.

ל

למ"ד משרתת בראש התיבות במקורות ובשמות, במקור: "לִשְׁמֹר", "לִבְנוֹת", "לִקְנוֹת", הלמ"ד בחירק כאשר לא תבא על א"ח ה"ע; כי דרכה להפתח בבואה עליהם, כמו "לַעֲשׂוֹת", "לַעֲמֹד", "לַחֲמֹל", "לַהֲרֹג", ועל האל"ף בסגול, כמו "לֶאֱסֹף" "לֶאֱהֹב", וזה בבנין קל. אך בבנין חזק לעולם בשבא על כל האותיות, כמו "לְדַבֵּר", "לְחַבֵּר", "לְאַבֵּד", "לְהַלֵּךְ", ובבנין הִפְעִיל כמו כן בשבא: "לְהַגְדִּיל", "לְהַשְׁלִיךְ". ואם תחסר הה"א אז תפתח הלמ"ד, כמו "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג יא), "וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ" (עמוס ח ד). ותכנס על השמות, כמו "לַבָּיִת", "לַשָּׂדֶה", "לַמֶּלֶךְ", כאשר יהיה ידוע הלמ"ד פתוחה, כי דינם היה לְהַבַּיִת, לְהַשָּׂדֶה, לְהַמֶּלֶךְ, וכאשר חסרה הה"א נפתחה הלמ"ד ונדגשה אות שלאחריה כאילו היתה בה"א. ואם אינו ידוע הלמ"ד בשבא, כמו "לְמֶלֶךְ", "לְאִישׁ", "לְשָׂדֶה". ובידוע כאשר תהיה על א"ח ה"ע תהיה בסגול או קמוצה, כמו "לָאִישׁ", "לָעֶבֶד", "לֶחָכָם", ["לֶעָשִׁיר",] הלמ"דין בנקוד הה"אין שחסרו, כי היה דינם לְהָאִישׁ, לְהָעֶבֶד, לְהֶחָכָם, לְהֶעָשִׁיר. ויש למ"ד משמשת כמו 'בעבור': "לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ" (אסתר ז ד), "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי" (תהלים קי א), פירושו: בעבור דוד שר המשורר מזמור זה, וענין המזמור <עמ' 6> יורה עליו. ויש לשון שבועה: "לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה" (ישעיהו ח כ), "וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ" (ש"ב ג יב). ויש למ"ד נחלפת בנו"ן: "אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם" (ש"א כז י), כמו אַן פשטתם. וכן יש נו"ן מקום למ"ד: "נֶגֶד נִשְׁכָּתוֹ" (נחמיה ג ל) כמו לִשְׁכָּתוֹ, "חֶרֶב נְטוּשָׁה" (ישעיהו כא טו) כמו לְטוּשָׁה, "אָבֵל הַגְּדוֹלָה" כמו אֶבֶן גדולה בספר שמואל (ש"א ו יח). ויש למ"ד שרש ותחסר ותתבלע בדגש במלת "יִקַּח", "תִּקַּח", שרשם לָקַח. ואין ל' מובלעת בדגש כי אם בשרש לָקַח שלא בחברתה, או בחברתה במלות אחרות, כמו "גֹּלּוּ אֵלַי" (ש"א יד לג), "שֹׁל תָּשֹׁלּוּ" (רות ב טז), "סֹלּוּ לָרֹכֵב" (תהלים סח ה). ויש אומרים כי יש מלה אחרת שתתבלע בה למ"ד שלא בחברתה: "וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד י), שהיה דינו נִלְתָּעוּ, כמו "מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים" (תהלים נח ז), ופירושו נעקרו המלתעות. ויתכן פירושו מלשון "תָּעָה לְבָבִי" (ישעיהו כא ד) ומן "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד" (תהלים קיט קעו), והיה דינו נִתְעוּ בשקל "נִבְנוּ", "נִקְנוּ", מן "יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל" דאיוב (לח מא), ודגשות התי"ו לענין סוף פסוק. ופתרונו היה טוב, לולי כי הוא נופל על השִנים ולא על הכפירים. ונמצאו במקרא דגושים לתפארת סוף פסוק ואתנח: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה ז), וכמוהו "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא יז), שהוא מן "נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים" (ירמיהו נא ל). ויש בלשון לְקִיחָה מלות חסרות למ"ד ואין להם תשלומי דגש, כמו "יִקְחוּ", "תִּקְחוּ", וזה להקל, וכן במלת נָסַע – "יִסְעוּ", "תִּסְעוּ", ומשרש נָשָׂא – "יִשְׂאוּ", "תִּשְׂאוּ". והשם ממנו: "מִקַּח שֹׁחַד" (דה"ב יט ז), המ"ם בחירק, והקו"ף דגושה בעבור הלמ"ד, ודינו מִלְקָח בפלס "מִשְׁכָּן", "מִקְדָּשׁ". ויתכן לומר מַקַּח, המ"ם פתוחה והקו"ף בדגש, בשקל "מַפַּל בַּר" (עמוס ח ו), "מַטַּע יְיָ" (ישעיהו סא ג), דינם מַנְפַּל, מַנְטַע. והאומר מֶקַח המ"ם בסגול, מקח טעות הוא בידו, לפי שישקלנו בשקל "מֶכֶר" שהמ"ם בו שורש, ומ"ם מקח תוספת באותיות אמתינ"ה. וכאשר תתבלע אות בחברתה בבעלי הכפל, העי"ן תתבלע בלמ"ד, וכן כל דגש שבמקרא בעבור אות שקדם, מה שאין כן בנחים, כמו יֵרֵד, יֵשֵׁב, יֵדְעוּ, אוֹמַר, אוֹכַל.

ב

בי"ת שמושה כשמוש הלמ"ד על המקור ועל השם: "בִּשְׁמֹר", "בַּעְשׂוֹת", "בִּבְנוֹת", ובשמות: "בַּבַּיִת", "בַּשָּׂדֶה", בידוע נפתח, וכשאין ידוע בשבא או בחירק כאשר תהיה שבא באות שאחריה, ככל אשר זכרנו בלמ"ד. אך יש הפרש בין הב' ובין הל', כי הב' משמשת עם הפועֵל והל' עם הפעוּל: "בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם" (ש"א כב יג) הוא הנותן, "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן" (דברים כו יט) הוא הנתון; וכן "בַּעֲשׂוֹתְךָ שְׁפָטִים" (ראה יחזקאל כח כו) הוא העושה, "לַעֲשׂוֹתְךָ" הוא העשוי; "בִּשְׁמׇרְךָ" הוא שומֵר, "לִשְׁמׇרְךָ" הוא שמוּר. ועוד כי הב' משמשת לשון עבר ועתיד, כמו "בְּאׇמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א יז), "בִּשְׁלֹחַ… יְיָ אֹתִי" (יהושע יד ז) זה עבר, "בְּדַבְּרִי עִמָּךְ" (שמות יט ט), "בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא יא) זה עתיד. והלמ"ד לעולם בעתיד: "לְהוֹדוֹת", "לַעֲשׂוֹת", "לַהֲלֹךְ". <עמ' 7>

ש

שי"ן משרתת בראשי התיבות: "שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ" (שה"ש ה ט), ואות השנייה בדגש, חוץ אם תהיה מאותיות אחה"ע. ויש מהם מקצתם בפתח: "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז), "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה" (שופטים ה ז), "לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן" (איוב יט כט), דינם היה בסגול כמו חבריהם. ו"דּוּן" הוא פעוּל אומר דין זה, "דּוּן" כמו שָׁפוּט הוא, וכל הפעלים ממחלי העי"ן כן הם: "נֵחָלֵץ חֻשִׁים" (במדבר לב יז). ויש בקמץ: "שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי" (שופטים ו יז). ויש שי"ן שורש, וכאשר תהיה עי"ן הפעל ופ"ה הפעל תהיה נו"ן, תתבלע בשי"ן, כמו "תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה" (דברים כד י), השי"ן דגושה להבלעת הנו"ן, כי דינם תַּנְשֶׁה, מַנְשַׁאת, ומשקלו "תַּטֶּה", "תַּכֶּה", ששרשם נָטָה, נָכָה, כי דינם היה תַּנְטֶה, תַּנְכֶּה. וכאשר יהיה מבעלי הכפל תתבלע השי"ן אחת בחברתה, כמו "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (ויקרא א ט), ששרשו אָשַׁשׁ, בשקל "צִחֵה צָמָא" (ישעיהו ה יג), שהוא מן "צְחִיחַ סֶלַע" (יחזקאל כד ז). וכן "וַיְמֻשֵּׁהוּ" (בראשית כז כב), "יְמֻשֵּׁנִי אָבִי" (בראשית כז יב), השי"ן דגושה מענין "כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי" (בראשית לא לז), "וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן" (בראשית לא לד), אך אינם מבנין אחד. וזה הכלל, אין דגשות שי"ן לעולם אלא בעבור נ' או בעבור שי"ן אחרת; וזה בע' או בל' הפעל, כי כאשר תהיה שי"ן בראש התיבה תתבלע בה ה' שבמלה אשר לפניה, כמו "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ" (משלי ל ד), דגשות השי"נים להבלעת קריאת הה"אין, כמו שנבלעה כתיבתם במלת "מַזֶּה בְיָדֶךָ" (שמות ד ב), "מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי" דישעיה (ג טו).