ספר זכרון (ריק"ם)/שער א
שער א
[עריכה]"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ (אל) [אֶת] רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב (ב)סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג טז). מי בכם מכל עמו, ויהי אלהיו עמו, ויעל במעלות החכמה, ויבוא במבואות המזמה, לברר וללבן שפת יתר ולגלות צפוניה, ותעלומות עניניה, בדברה דבורה אל אופניה, ולדעת אודותיה, ולהתבונן סודותיה, לבוא עד תכונתה, ולהניחה על מכונתה. הלא לנו לדעת את המשפט בראותנו בעלי לשון אחרת מקפידים על לשונם, ומישרים אורח הגיונם, שלא יטעו במדבריהם, <עמ' 2> ולא ישגו במשליהם, ומתפארים בחכמה הזאת יותר מכל שאר החכמות, ותקנו בה כמה ספרים, בכמה שערים, וחכמי הגוים קראו שמה 'גראמטיקה', וחכמי הישמעלים קראו אותה 'אלנחו', וזה פרושם צחות הלשון. ועל אחת כמה וכמה יש עלינו, לדקדק בלשוננו, ולצחצח הגיוני תורתנו, שהם דברי אלהים חיים, ושלא נטעה בתפלותינו, ולא נשגה בזמירותינו, לבלתי שום אור לחשך ומתוק למר, ומלעיל מלרע ומלרע מלעיל, ולהכיר בדבר פה, הֶחזק הוא הֲרפה, ושלא נחליף העתים והיָמִים, לנהרות ויַמִּים, והשפחה והאָמָה לזרוע ואַמָּה, ורבים כאלו אשר לא יספרו מרוב.
וידוע תדעו כי לשון הקדש נקראת עִבְרִית על שם עֵבֶר וכן אברם העברי. כי כאשר בלל יי שפת כל הארץ ונפרדו שבעים איש איש ללשונו היה עבר אחד מהם, ונשארה לו לשונו כאשר בתחלה. ותדע כי היא נכתבת ונקראת בעשרים ושתים אותיות זולתי חמש הכפולות. ויש מן הראשונים שפירשו לצורתם פירוש, ואמרו כי מה שהוא באורך שב לעומק להעמיד התיבה, כי לא תמצאנה באמצע תיבה. ומחלקות האותיות בחמש מוצאות, כאשר נודעו עקבותיהם בספר יצירה (פרק ב משנה ו); המוצא הראשון קְרָא בְגָרוֹן (ע"פ ישעיהו נח א), והוא מארבע אותיות וסימן שלו א"ח ה"ע; והשני הלא הוא כנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ (ע"פ משלי כד יג), והוא מארבע אותיות וסימן שלו גיכ"ק; והשלישי הוא לְשׁוֹן לִמּוּדִים (ע"פ ישעיהו נ ד), וסימן שלו דטלנ"ת; והרביעי לְבֶן שִׁנַּיִם (ע"פ בראשית מט יב), וסימן שלו זצשר"ס; והחמישי מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ (ע"פ דברים כג כד), וסימן שלו בומ"ף. ואלה ארבע אותיות נקראו אותיות השריקה, כי כאשר תבא וי"ו עליהם בין נעות בין נחות לעולם בשורק, כמו "וּבְנֵיהֶם" (בראשית לב טז), "וּבָנֶיךָ" (בראשית ו יח), "וּבְרִיתוֹ" (תהלים כה יד), "וּפְרִי הָאָרֶץ" (ישעיהו ד ב), "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר" (דברים טז ז), "וּפָנֶיךָ" (ש"ב יז יא), "וּמְלֹא חָפְנָיו" (ויקרא טז יב), "וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ" (שמות י ו). ולא נמצא וי"ו במקרא שתבא שבאית על וי"ו אחרת, ונמצא בדברי רבותינו שאמרו "הֶן וּוְלָדוֺתֵיהֶן" (בכורות יז א). ושאר האותיות, כאשר תבא וי"ו עליהן בשבא, אם תהיינה נעות לא תשתנה הוי"ו מן השבא, כמו "וְשָׁמַרְתָּ" (שמות יג י), "וְזָכַרְתָּ" (דברים ה טו), וכאשר תהיינה נחות תהיה הו"ו בנקודה אחת, כמו "וּשְׁמַרְתֶּם" (שמות יב יז), "וּזְכַרְתֶּם" (במדבר טו לט). ועל אותיות אחה"ע תהיה הוי"ו פתוחה כאשר תהיה האות נקודה בשבא ופתח, כמו "וַעֲבַדְתֶּם" (שמות כג כה), "וַאֲמַרְתֶּם" (בראשית לב כא), "וַאֲרֻחָתוֹ" (מ"ב כה ל), "וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי" (דה"א כו לב), "וַהֲלַכְתֶּם" (בראשית יט ב); וכשתהיינה נעות לא תשתנה מן השבא, כמו "וְעָבַדְתָּ" (שמות יג ה), "וְהָלָכְתָּ" (שמות יז ה). ועוד יש שתי אותיות שאף מוצאם מן האף, והם מ"ן, ותוכל לנסותם בסגירת החוטם באמרך 'אנאם נם'. ואמרו על הרי"ש כי היא אות כפל בהדגשות הלשון עם החיך.
ודע כי שנים ועשרים אותיות הללו, מחציתם שורש ומחציתם שמוש. ומסרו להם הראשונים סימן, המשרתות חברם מנחם שמלאכת"ו בינ"ה, ור' יונה <עמ' 3> אמר שלומ"י א"ך תבנ"ה, ור' יצחק לוי נתן סימן נבוא"ת המשכי"ל, והר"ר אברהם אבן עזרא: כשתי"ל א"ב המו"ן, ור' אברהם בן קמביל: הוכ"ן שבי"ל אמ"ת, והגדול ר' שלמה אבן גבירול: אנ"י שלמ"ה כות"ב, ואני אמרתי סימנם: אתכנ"ה משל"י ב"ו. ובאותיות השרש לא יכלו לחבר בהם סימנים נכונים במליצה, הראשון נתן סימן ג"ט ספ"ר גז"ע צד"ק, ור' שלמה אמר ק"ט צ"ח גז"ע ספר"ד. ואני חברתים: צ"ד ע"ט ק"ח גז"ר ס"ף.
ודע כי אל"ף בי"ת מחולק לאותיות השורש ואותיות השמוש: א"ב שמוש, ג"ד שורש, ה"ו שמוש, ז"ח שורש, ט' שורש, יו"ד שמוש, כ"ל מ"ן שמוש, סעפ"ץ שורש, ק"ר שורש, ש"ת שמוש. הנה החל באותיות השמוש ובהם כלה, לפי שהם כמו עמודים לתיבות וצורך גדול לדבור, כי אי אתה יכול לחבר תיבות מאותיות השמוש לבדנה בעבור אשר ישרתו בם בקודש, ופעמים יעשו שורש. ואותיות השרש לא ישרתו לעולם, כי אם שתים מהם שנכנסו בשמוש התפעל בלבד, והם ד"ט. ודע כי תי"ו התפעל לעולם מוקדמת לפ' הפעל, כמו "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח כג), "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט יח); וכאשר תהיה הפ"א מאותיות ז"ס ש"ץ לעולם תקדם הפ"א לתי"ו, כמו "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו טז), "וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר" (חגי א ו), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב ה), "אֶשְׁתַּעֲשָׁע" (תהלים קיט טז); וכאשר תהיה הפ"א צד"י תתחלף התי"ו לט', כמו "מַה נִּצְטַדָּק" (בראשית מד טז), "וַיִּצְטַיָּרוּ" (יהושע ט ד), "הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ" (יהושע ט יב). ורבותינו ז"ל מרגילים בלשונם כן: "נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת" (משנה תענית ד ו), "מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה" (סוכה כה ב), "מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ" (שבת לז ב), "מִצְטָרֵף לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל" (בבא בתרא ט ב). וכשתהיה הפ"א זי"ן תתחלף התי"ו בדל"ת, ולא נמצא מפורש במקרא כי אם בלשון ארמית: "הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי" (דניאל ב ט), ונמצא במקרא בהבלעת דגש: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (ישעיהו א טז), דגשות הזי"ן לחסרון תי"ו התפעל, ואם היה נכתב שלם היה הִזְדַּכּוּ, לפי שאין יכולת בלשון לחבר זי"ן עם תי"ו לאמר הִזְתַּכּוּ, כי היה מחליף הז' לסמ"ך והיה אומר הִסְתַּכּוּ, וזה ניכר לכל מבין. ואם תאמר יהיה מקדים התי"ו לזי"ן ויאמר הִתְזַכּוּ ולא יחליפנו, בינה שמעה זאת כי דרך הלשון להקדים ארבעה אותיות הללו קודם הת', וכבר הבאתי ראיה לשלש מן המקרא ולזי"ן מן התרגום, ועוד מדברי רבותינו ז"ל שאמרו "נִזְדַּמֵּן" (תענית כ ב), "נִזְדַּקֵּן הַדִּין" (סנהדרין מב א), "נִזְדַּעֲזְעָה" (סוטה מט ב). ודגשות כ"ף "הִזַּכּוּ" להורות על בנין התפעל, כי כל התפעל דגוש העי"ן להפריד בינו ובין בנין נפעל שהיה רפוי העי"ן, כאשר אפרש לך בעיניני הפעלים בעזרת המלמד לאדם דעת. ואם תאמר יהיה "הִזַּכּוּ" מבנין נפעל ויהיה דגשות הכ"ף לחסרון כ"ף אחרת שהיא אות הכפל, ויהיה שרשו זָכַךְ ומן "וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (איוב טו טו), "וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי" (איוב ט ל), "אִם זַךְ וְיָשָׁר" (איוב ח ו), שהם מבעלי הכפל; בין תבין כי אז היה טעמו לעיל כשקל "הִבָּ֕רוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְיָ" (ישעיהו נב יא) ששרשו בָּרַר. ואם תאמר הנה תי"ו התפעל קודמת לשי"ן, כמו "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת" (ירמיהו מט ג), זה ראוי <עמ' 4> לכל מבין וגלוי לכל משכיל, כי להתחברות שני טי"תין הרחיקו התי"ו מהם בעבור שהם ממוצא אחד, שלא יתבלבל הדבר ולא תשתבש קריאת המלה, כי היה לו לומר וְהִשְׁתּוֹטַטְנָה, והיה כבד על הלשון, לפי שהמלה מורכבת משני בנינים, מבנין התפעל ומבנין מרובע, וכל בנין מרובע חלוּם הפ"ה לעולם. כבר ביארתי על מה נכנסו בשמוש ד"ט, כי על ידי הדחק היה, לפי שהט' והד' ממוצא התי"ו ולהם משפט הגאולה.
ועוד יש סדר אחר באותיות אל"ף בי"ת, שלא תתחברנה ביחד שתי אותיות ממוצא אחד; א' ממוצא הגרון, ב' ממוצא השפתים, ג' ממוצא החיך, ד' ממוצא הלשון, ה' מהגרון, ו' ממוצא השפתים, ז' ממוצא השינים, ח' ממוצא הגרון, וכן כולם, הרחיקום בזוגות שלא תתחברנה ממוצא אחד, לצחות הלשון. ולא נמצא ח"ע ביחד כי אם בשם אחד לעבד מצרי "יַרְחָע" בדברי הימים (דה"א ב לד), כי אם היה עברי לא היה שמו כן.