ספר הפליאה/רפא
ד"ה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם[עריכה]
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אחר שסיפר סדר הבריאה והמעשה שב ואמר כי השלמת מעשה בראשית הוא שם וה"ו. א"ל ר' ויכלו מה מורה, א"ל מלא הו' הוא אחד נשלם היחוד, א"ל ר' היחוד מהו, א"ל קחנו בכללו הוא אהי"ה שכלל הו' עולה אהי"ה, ועוד תחליף הו' והוא פ"ו ו"פ בא"ת ב"ש ופ"ו הוא אלהים, מאהי"ה ועד האלהים הוא היחוד עד ועד בכלל, א"ל ר' יש אלהים לאלהים הוא שנאמר אלהי האלהים איזה אלהים הוא משלים היחוד. א"ל בני תמלא פ"ו פ"ה ו"ו הנעלמים עולה ה"ו ועולים א"י ר"ל מא' ועד הי' הוא היחוד ועד בכלל, א"ל ר' מה מורה הי', א"ל קח כללה הוא נ"ה הוא הבינה יוצר העולם, ואם תמלאהו יו"ד הוא כ"ף וכ"ף הוא קוף והק' הוא יהו"ה ויהו"ה הוא אדם שזהו הבינה האצילה האדם. ושמעתי בני ענין אחד שהתנא מהפך הקו"ף בלשון פו"ק והיה אומר פו"ק, ואמור ליה לאבא מאחר שעשיתו קודש תעשה חול והיה מרמז לו שהוא סוף יהו"ה ברבוע והוא קדש ושבת הוא ואין להקל עליו, וכדי להעלימו אמר בלשון רפה כלומר צא ואמור לו והוא יבין שהקודש הוא פו"ק הוא קו"ף ויבין ולא יקל. ראה והבן עד היכן העמיקו לדבר ברמיזה ואתה אינך משים דעת ונפש לדעת בדבור ראשון וברמז א"ל ר' השם חננך ולי לא חנני. א"ל ר' והכ' מה מורה, א"ל בני חבר הכ' בא"ת ב"ש והוא ל' וזהו כי כל בשמים ובארץ הקב"ה הוא הבינה שמו סמוך לארץ להאיר עליה זהו המאיר לארץ. ועוד כ' פנים ואחור שלו הרי נ' צרף הכ' עמהם והם ע' שבעים שרים המתפרנסין מאור הארץ שכל הוא היסוד מאיר עליה. א"ל רבי והל' מה מורה, א"ל בני ראיתי שעל כל פנים הל' פונה גם הוא פנים ואחור ולקח הכ' מצד אחד ומ' מצד אחד ונתחבר עמם ועלו בצ' היא הבינה אם הבנים, הראית בני שכולם נסרכים אחרי אמם. א"ל רבי הו' מה מורה א"ל בני הו' משך הו' הנמשך אחר הל'. א"ל ר' ולמה נחסר הו' ובא בג' נקודות מעוקמים הנקרא שור"ק א"ל ג' ווי"ן במלה אחת מה צורך, א"ל ר' אמצא לך תיבה עם ג' ווי"ן א"ל בני לכשיבקע הנוד. ודע והבן ויכלו בגימטריא ע"ב הרי כאן ע"ב שמות הקודש של "ויסע "ויבא "ויט שכל פסוק מהם יש לו ע"ב אותיות ומצטרפים ויוצאים ע"ב שמות כל שם בג' אותיות ובמקומם אבארם בעזרת השם. א"ל ר' מהו לשון ויכלו א"ל בני לשון כלה הכלולה מן הכל והנה גם הבינה נקראת כלה כי כל"ה עולה ה"ן, וה"ן רומז בבינה הכל על שם הכלה כי כלה והחתן עמהם ע"כ בואו ונצא לקראת כלה מלכתא על שניהם אומר, ועוד בני לא ידעתי ויכלו הו' בו' קצוות ונרמזו בלשון ויכולו לשון כלים כי הם כלים אל הבינה יוצר בראשית. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה א"ל ר' קודם כל דבר אמור זה מהו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו בר מינן ומכל עמו ישראל ביום השביעי כלה מלאכתו ח"ו ואל תשיב לי שהקב"ה בין השמשות השלים ויודע ואין ספק לפניו א"כ למה קרא בין השמשות שביעי, יקראהו ששי ונוכל לומר יאמר בפירוש ויכל אלהים בבין השמשות מלאכתו. א"ל בני העוד לך דברים, אמר לו עתה התחלתי ודעהו, אמר לו אם כן תשלים דברך. א"ל ר' קמא קמא דמטא קמייהו אייתי אמור לי זה ועוד כי שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. אמר לו בני דע לך שמלת ויכל אינו מלשון השלמה רק הוא לשון חמדה ותרגום ירושלמי וחמיד, והכוונה וחמיד אלהים הוא הבינה את יום השביעי, א"ל יישר כחך ר' וכי לא ידע הקב"ה לכתוב וחמיד במקום ויכל ותרגום ירושלמי הוא יונתן בן עוזיאל אשר נזדעזע א"י ת' פרסה על ת' פרסה מפני שרצה לגלות את הקץ, הקץ ידע וא"א שלא ידע מלת וחמיד למה אמרו בלשון ויכל וזה אמור לי מנ"ל כל זה למה שינה, א"ל בני נבהלתי מדברך ואל תבהילני כי אין הדבר רק הבינה זימנה חמש קרואים כענין ויקרא אלהים לאור יום וזימנה החתן עמהם מה חסר משם כלה הוי אומר ויכל אלהים ביום השביעי ור"ל השביעי זימנה אלהים כלה. א"ל ר' כמדומה לך שמהרה אתפייס בדברי דיחוי, הנהיה כדבר הגדול הזה הקב"ה זימן לחתן את יום השביעי לקרוא כלה א"כ דהכי הוא יאמר ויכל אלהים יום השביעי אבל עתה שומע אני שכלה מלאכתו ביום ממש, א"ל בני ויכל קרי ביה כלל ור"ל כלל אלהים ביום שהוא קו האמצעי כל הז' ימים עליונים. א"ל שומו שמים על זאת יאמר כלל אלהים ביום השביעי מהו לשון ויכל ומאי ביום השביעי. א"ל בני פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגעתי בזקן אחד והוא אליהו ז"ל ואמרתי לו במאי קא עסיק קב"ה ואמר דין ומשפט אירע במתיבתא דרקיע בפסוק ויכל אלהים, א"ל אדוני ומה אמרו שם, א"ל מקוים תשובתך ואמרתי לו מה אני להשיב במתיבתא דרקיע ולא רציתי והפציר בי ואמרתי ויהי ערב ויהי בקר יום הששי זהו שתא אלפי שני הוי עלמא, ויכל אלהים את אלף השביעי מלאכתו אשר עשה העולם העליון מתנהג שלא נהג באלף השביעי כי כל אותו אלף השביעי אין שטן ואין פגע רע וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ואמר לי כך הוא, א"ל ברוך טעמך. מ"מ מהו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, א"ל וישבות השביעי שהיא הכלה ביום להיות שובתת ביום שהוא החתן מכל מלאכתו שהיא היתה מוציא מלאכת הכלה מכח אל הפועל, אשר עשה להיותה עושה מלאכתו וביום השביעי שובתת. א"ל למען קדוש ישראל אמור לי השבת מה מורה מנוחה, א"כ ינוחו הכל בכל שבת ושבת היכן שימצא השמש בליל שבת ינוח וכן הירח וכן עופות השמים ודגי הים וכל הנמצא ביבשה וכן ישראל היכן שימצא בבין השמשות ינוחו ולא יזוזו ממקומם. א"ל אע"פ שהכלה עם הכל וכל הפגעים תמו משם ביום השבת מ"מ השמיטה קשה שאין לה מנוחה פועלת כי היא השמטה של עכשיו, ובין השמשות של שתא אלפי שני הוי עלמא ינוחו כולם כאשר אמרת, מ"מ ישראל הקדושים מחוייבים לעשות כמשפט הד"ו פרצופים ואפי' הכי עמהם היצר, א"ל ר' עתה נתיישבה דעתי. א"ל מלת מלאכתו למה נכנס הא' באמצע והוא נעלם והת' בדגש, א"ל בני אלולי הת' של מלאכתו שהוא רומז בגבורה והיא בדגש ורוצה לשלוח אש בכלה ללחוך המים וא' גוזר ומתיש כחו וזה מל"א, והכ' ברפה והגבורה שהוא הת' בדגש כי לא תהו בראה לשבת יצרה, א"ל ר' ומה תעשה בו' של אחריו, א"ל בני ולכן סמוך לו אשר. וראה והבן שבכל מקום שאומר מלאכתו אחריו אשר, א"ל ולמה נכנס הו' באמצע, א"ל שלא יהיה הדין לבדו ויחרב העולם. א"ל הנה אשר סמוך לת' ויחסר הו' א"ל א"כ לא יפעול כלל. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות אלהים שהיא הבינה ברכה את העטרה שהיא יום השביעי ועשאה ברכה כי היא מקבלת מהברכה העליונה וקראוהו ברכת ה' וזהו ברכת ה' היא תעשיר כי היא השופעת לעולם כענין הרוצה שיעשיר יצפין שנאמר מצפון זהב יאתה וכתיב בשמאלה עושר וכבוד. א"ל מהו יום השביעי א"ל הוא אלף השביעי ממש, זהו ויקדש אותו כי כל אותו אלף השביעי שהוא קצה השביעי יהיה קודש ואין שטן ואין פגע רע ואין יצר הרע וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם שהעטרות להם סביב מן האור הבהיר, זהו יתמו חטאים מן הארץ שיתבטל היצר הרע זהו ויברך ויקדש. א"ל ר' אחרי שברכו פשיטא דקדוש הוא שכל דבר מבורך מקודש הוא ומאי ויקדש אותו, א"ל במאי ברכה בקדוש ויקדש אותו שקדש יום השביעי וזימנו לת"ת ישראל וכל כוחות החיצונים אין להם יניקה ממנו וזהו האיש מקדש מזמן לעצמו, וזהו שהאשה אסורה לכל וכן ההקדש. א"ל אם היא הקדש והיא לבעלה לבד אל יהנה ממנה אדם כלל לא מפתה ולא משום המלאכה הבאה מכחה, א"ל במה קדשה בביאה בביאה נאסרה, הלא תראה המקדש עבדו אסור בהנאה והמקדש ידי עבדו אסור בהנאה. א"ל ר' במה קדשה בכסף ומהו כסף ברכה וזהו ויברך אותו, א"ל למה התירו ב"ה לקדש בפרוטה בשלמא התנא דקתני בכסף שפיר היינו ברכה וב"ש לא שנו אלא בכסף ובשוה כסף ובדבריהם לא הזכירו הפך הכסף הוא הפרוטה, וכתיב שמיכם כברזל וארצכם כנחושה ואין הנחושת ברכה, א"ל תשלים דבריך כי לא אענה לך עד שתשלים, א"ל ואם ב"ש חריפים וב"ה רבים והחריפים אומרים האמת משום אחרי רבים להטות נניח את האמת ונבא אל השקר, וגם הקב"ה האיך גזר אחרי רבים להטות אם המעוטים אומרים האמת אטה לדבריהם, וא"ת לא אפשר זה יוכיח ב"ש נראים דבריהם וב"ה כל דבריהם סתירה והריסה, בעי האיש לברכה בכסף שהוא ברכה והם אומרים אף בפרוטה שהיא מצד קללה, ולדבריהם כשם שהפרוטה אין לו לעשות לדברי התנא שאומר כסף ג"כ חליפין יקנו השתא עיר אחד ועולם אחד תקנה, אשה אחת לא תקנה. א"ל השלמת א"ל השלמתי פה ובמקומו אאריך בע"ה, א"ל דיה לצרה בשעתה, א"ל הכלה היא פרוטה והפרוטה היא כלולה בכח יהו"ה המתחלף בא"ת ב"ש מצפ"ץ ומצפ"ץ עולה פרוטה, ראה עתה בני שהפרוטה שהיא אדום נכנס בפועל יהו"ה להתלבן מאדמימותו וע"כ הדבר שהיא רומז בדוגמה נקנית, וקב"ה אינו מביא תקלה וטעות ברבים נגד המיעוטים שהשכינה עם רבים ואפילו כי המעוטים הם חריפים יותר מקלקלים במדתם שכל חריף אין לו מנוחה, וע"כ יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל, ועל שאינו נקנית בחליפין כי הוא דין כי הפרוטה נקנית למצפ"ץ ואז החליפין מתבטלים כי אתנהו בפחות משוה פרוטה שבני אדם נמסרים לדומה ומחליפין לפחות משוה פרוטה הם השקצים והרמשים הנדרסים באשפה ואין להם שוה פרוטה ר"ל אין להם רחמים כלל, ובזמן שהיא נקנית לבעלה ר"ל זה הדין מתבטל וא"כ איך תקנה בחליפין ואם קונין בעלמא כבר יש להם דין קנין בעלמא ג"כ, והשמר לך שלא תפרכס כי אין נופל דבר ודעהו, ועוד במקומו אבאר די בעז"ה. א"ל אף אם תזהירני אין לי פה לדבר ולא מצח להרים ראשי ועל שהזיווג בשבת בני ע"כ עונות ת"ח מערב שבת לערב שבת, וגם ת"ח העוסק בתורה כבן עזאי זה הוא עונה שלו ואין צריך לעונה אחרת ולא כעמי הארצות שנמסרו ביד היצר בשלשלאות של ברזל ואינם זזים מרצונם אך שומעים בקולו ונמצאים אצל נשותיהן כתרנגולים ומטמאים עצמם ורואים באותו מקום וגם נושקים תמק לשונם בפיהם ועיניהם בחוריהם. א"ל ר' מהו אשר ברא אלהים לעשות א"ל אשר האציל, אלהים היא הבינה, לעשות העולם העליון ולגזור על התחתון. א"ל ר' מהו אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל תהא בת זוגך. איזה שבת, א"ל בני ח"ת ט"ת שרומזים ביסוד שהח' והט' רומזים אליו, וכשראהו שהנעלם שלו הוא ת' ות' העולים שנים שנים כענין שנאמר שנים שנים באו אל נח אל התיבה הוא היסוד הוא השבת, אמרה לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, א"ל הקב"ה היא הבינה כנסת ישראל תהא בת זוגך היא העטרה והיתה מלאה במלואו היסוד ברחמים, א"ל הקב"ה לכי ומעטי את עצמך לקבל מן היסוד, א"ל והלא אמרת שבת הוא לשון נקבה, א"ל גם היסוד נקרא שבת שהיא יסוד הנפשות וקודם מיעוט הלבנה שהיו משתמשים בכתר א' ולא היה בת זוג לשבת הוא היסוד לקבל הויותו כשאר הויות עד שנתמעטה הירח ואז נתן כ"י לבת זוג היא העטרה כענין איש באחיו ידובקו כמער איש ולויות כאיש המעורה בלויה שלו, אז אמרה העטרה לכולם נתת זוג ולי לא נתת לקבל ממני, ואז אמר הקב"ה כנסת ישראל הגשמי תהא בת זוגך ותהיה שר ונגיד עליהם, וכשעמדו ישראל בהר סיני א"ל הב"ה הוו זכורים לאותו דבור שאמרתי ליסוד כ"י תהא בת זוגך ותהיה שר ונגיד עליהם ולכנסת ישראל אמרתי כ"י הגשמי תהא בת זוגך לכן זכור את יום השבת לקדשו הוא היסוד שהוא זכר וכנסת ישראל היא נקבה ובעבור כי השבת יסוד הנפשות ע"כ ארז"ל נפש יתירה בשבת זהו שבת וינפש, מהו וינפש מלמד שיום השביעי מקום כל הנפשות כולם שנאמר שבת וינפש. ודע כי ששת ימי בראשית פעלו ששה מדות הנזכרים כל פעולותיהם והוציאו מן הכח אל הפועל עד בין השמשות של הכנסת יום השביעי ומשנכנס יום השביעי שבתו כולם, וזו היא שביתת העולם ממלאכה ונתן לו מנוחה לכן נקרא יום השביעי שבת: