ספר הפיות הכחול/הנסיכה על גבעת הזכוכית
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-14.02.2026. מן העיבוד של מרגרט ריין האנט לסיפורים בנורבגית של אסביירנסן ומו.
הנסיכה על גבעת הזכוכית
[עריכה]פעם, לפני שנים רבות היה איש ולו אחו שהיה פרוש לצידו של הר, ובאחו היה אסם בו איחסן תבואה. אך בשנתיים האחרונות לא היה הרבה מספוא באסם, כי בכל פעם שהגיע ערב יוחנן הקדוש[1], כשהעשב בשיא אונו, הוא היה נאכל לחלוטין כאילו עדר של כבשים לעס אותו עד דק במהלך הלילה. הדבר קרה פעם אחת , ואז פעם שניה, ואז התרגז האיש מאובדן המבפוא וקרא לבניו, שהיו שלושה במספר ולצעיר בהם קראו סינדרלד, ואמר להם שאחד מהם צריך ללכת ולישון באסם בליל יוחנן הקדוש כי יהיה טפשי לתת שוב למספוא להיאכל על עליו וגבעוליו, כפי שקרה בשנתיים האחרונות. "ומי שילך לשמור צריך להשגיח היטב" כך אמר האיש.
הבן הגדול שמח ללכת לאחו. הוא אמר שהוא ישקיף על העשב ושהוא יעשה זאת כל כך טוב שאף אדם ואף בהמה ואפילו לא השטן עצמו יוכל לקחת ממנו. וכשהגיע הערב הוא הלך לאסם ושכב לישון, אך כשירד הלילה היתה כזו מהומה וכזו רעידת אדמה שהקירות והגג רעדו והבחור קפץ וברח מהר ככל שיכל, ולא הסתכל עוד אחורה, והאסם נותר ריק באותה שנה בדיוק כפי שהיה בשנתיים הקודמות.
בפעם הבאה שהגיע ערב יוחנן הקדוש שוב אמר האיש שהדבר לא יכול להימשך ואי אפשר לאבד את כל העשב שנה אחר שנה ושאחד מבניו חייב ללכת ולשמור עליו. אז הבן השני הסכים להראות מה ביכולתו לעשות. הוא נכנס לאסם ושכב לישון, כפי שעשה אחיו. אך כשירד הלילה היתה כזו מהומה ואז רעידת אדמה שהיתה אפילו נוראית יותר מזו של ליל יוחנן הקדוש הקודם, וכשהבחור שמע זאת הוא נחרד וברח כאילו התערב עם מישהו.
בשנה שלאחר מכן הגיע תורו של סינדרלד לשמור, אך כשהוא התכונן ללכת צחקו עליו האחים ולעגו לו. "אתה בדיוק הבנאדם המתאים לשמור על העשבים, אתה שלא למדת אף פעם כלום חוץ מלשבת באפר ולאפות את עצמך!" אמרו לו. סינדרלד לא הטריד עצמו במה שהם אמרו לו, וכשהתקרב הערב הלך לו אל האחו הרחוק. כשהגיע לשם נכנס לאסם ונשכב. כעבור שעה החלו הרעידות והסדקים שהשמיעו קולות מפחידים. "טוב, אם זה כל הסיפור, אני יכול להתמודד עם זה." חשב סינדרלד. בתוך זמן קצר החלו שוב קולות ההיסדקות והאדמה רעדה כל כך שכל הקש עף על הבחור. "הו! אם זה כל הסיפור, אני יכול להתמודד עם זה." חשב סינדרלד. ואז הגיע טלטול שלישי ורעידת אדמה שלישית, חזקה כל כך שהבחור חשב שהקירות והגג נופלים, אך כשהסתיימה היה שוב הכל בדממת מוות סביבו. "נראה לי שזה יקרה שוב," חשב סינדרלד, אבל כלום לא קרה. הכל היה שקט והכל נשאר שקט, וכשהוא שכב בשקט לזמן מה הוא שמע משהו שנשמע כמו סוס שעומד ולועס ממש מחוץ לדלת האסם. הוא התגנב אל הדלת, שהיתה פתוחה מעט, כדי לראות מה יש שם, ואכן ראה סוס עומד ואוכל.
זה היה סוס כל כך גדול וכל כך שמן וטוב. סינדרלד מעולם לא ראה סוס שכזה מימיו. והיו עליו אוכף ורסן וחליפת שריון מלאה לאביר, כולה עשויה נחושת ומבריקה כל כך שהיא שיקפה את עצמה. "הא הא! אתה הוא שאוכל את המספוא שלנו אם כן?" חשב הבחור. "אני אשים לזה סוף." והוא מיהר, לקח את פיסת המתכת ששימשה אותו להדליק אש וזרק אותה על הסוס[2]. הסוס איבד את הכוח לנוע ממקומו ונעשה כל כך כנוע שהבחור יכל לעשות איתו כל שרצה. וכך הוא עלה על הסוס ורכב עליו למקום שרק הוא ידע עליו, שם קשר אותו. כששב הביתה אחיו צחקו ושאלו איך הוא הסתדר.
"לא שכבת זמן רב באסם, או שבכלל אפילו לא הגעת עד לשדה?" אמרו.
"שכבתי באסם עד שזרחה בשמש, אבל אני? אני לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום" אמר הבחור, "אלוהים יודע מה הפחיד אתכם כל כך."
"טוב, בקרוב נראה אם השגחת על האחו או לא," ענו האחים, אך כשהגיעו אליו העשב באמת עמד שם ארוך ועבה כמו בלילה שלפני כן.
בפעם הבאה שהגיע ערב יוחנן הקדוש קרה שוב אותו הדבר: אף אחד משני האחים לא העז ללכת לאחו הרחוק כדי להשגיח על היבול, וכך הלך סינדרלד, והכל קרה בדיוק כפי שקרה בליל יוחנן הקדוש הקודם: בתחילה היו טלטולים ורעידת אדמה, ואז עוד אחת, ואז שלישית, וכל רעידות האדמה היו ממש ממש חזקות יותר מבשנה הקודמת. ואז שוב היתה דממת מוות והבחור שמע משהו לועס מחוץ לדלת האסם. הוא התגנב אל הדלת, שהיתה פתוחה מעט, בשקט ככל שיכל, ושוב עמד שם סוס קרוב לדלת המבנה, אוכל ולועס. הסוס הזה היה הרבה יותר שמן וגדול מן הסוס הראשון ,וגם לו היה אוכף על גבו ורסן בפיו, וחליפת שריון מלאה לאביר מכסף בוהק, מרהיבה ביופיה. "הו, הו!" חשב הבחור, "זה אתה שאכלת את המספוא שלנו בלילה. אני אשים לזה סוף." הוא הוציא את פלדת הדלקת האש שלו וזרק אותה על רעמת הסוס. הסוס עמד שם שקט כמו טלה, והבחור רכב גם עליו עד למקום בו שמר את הסוס הקודם, ואז שב לביתו.
"בטח תספר לנו שגם הפעם שמרת היטב." אמרו האחים.
"כן, נכון," אמר סינדרלד. והם שוב הלכו לשם, והעשב עדיין עמד שם גבוה ועבה, אך זה לא גרם להם להיות נחמדים יותר כלפי סינדרלד.
עם בוא ערב יוחנן הקדוש בפעם השלישית לא העז אף אחד מן האחים הגדולים לשכב באסם הרחוק ולהשגיח על העשב, כי הם כל כך פחדו בפעם בה היו שם שהם לא הצליחו להתגבר על הפחד. אך סינדרלד לא חשש ללכת והכל קרה בדיוק כפי שקרה בשתי הפעמים הקודמות. היו שלוש רעידות אדמה, כל אחת נוראית מן השניה, והאחרונה שבהן העיפה את הבחור מקיר אחד של האבם אל הקיר השני, ואז היתה שוב דממת מוות. לאחר ששכב בשקט זמן מה שמע משהו לועס מחוץ לדלת האסם, והוא שוב התגנב אל הדלת שהיתה פתוחה מעט, והנה עמד שם סוס ממש בחוץ שהיה גדול ושמן יותר משני האחרים שהוא תפס. "הו, הו! אז אתה הוא זה האוכל את המספוא שלנו הפעם" חשב הבחור, והוא הוציא את פלדת הדלקת האש שלו וזרק אותה על הסוס. והסוס נעמד שם ללא ניע כאילו היה ממוסמר לאחו, והבחור יכל לעשות איתו כל שרצה. אז הוא טיפס עלי ורכב עד למקום בו שמר את שני הסוסים הקודמים, ואז שב לביתו. שני האחים לעגו לו כפי שעשו קודם ואמרו לו שהם רואים שהוא שמר היטב על העשב באותו לילה, כי הוא נראה כאילו הוא הולך מתוך שינה, אך סינדרלד לא הטריח עצמו בדבריהם, ופשוט הציע להם שילכו לשדה ויראו בעצמם. והם אכן הלכו, וגם הפעם העשב עמד יפה ועבה כתמיד.
למלך של הארץ בה התגורר אביו של סינדרלד היתה בת שהוא סירב לתת למי שלא יוכל לרכב במעלה גבעת הזכוכית: גבעה גבוהה מאוד מזכוכית וחלקה כקרח שעמדה בקרבת מקום לארמון המלך. ובראשה של גבעה זו נדרשה בת המלך לשבת עם שלושה תפוחים מוזהבים בחיקה, והאיש שיצליח לרכב ולקחת את שלושת התפוחים המוזהבים יתחתן איתה ויקבל את חצי המלכות. המלך הכריז על כך בכל כנסיה ברחבי הממלכה, וגם בממלכות רבות אחרות. הנסיכה היתה יפהפיה וכל מי שראה אותה התאהב בה מיד בין אם רצה בכך או לא. ולכן ברור שכל הנסיכים והאבירים חשקו בה ובחצי המלכות, ובשל כך הם הגיעו בדהרה מקצוות העולם, לבושים בכזה הידור שבגדיהם נצצו באור השמש, ורכובים על סוסים שנדמו כרוקדים בהילוכם, וכל אחד מהנסיכים הללו חשב שמובטח לו כי יזכה בנסיכה.
כשהגיע היום שקבע המלך היו כל כך הרבה אבירים ונסיכים לרגלי גבעת הזכוכית שהם נראו כמו נחיל, וכל מי שיכל ללכת או אפילו לצלוע הגיע לשם כדי לראות מי יזכה בבת המלך. גם שני האחים של סינדרלד היו שם, אך הם לא הרשו לו ללכת איתם כי הוא היה כל כך מלוכלך ושחור משינה ומחפירה באפר שהם טענו שכולם יצחקו עליהם אם הם יהיו בחברת גולם שכזה.
"טוב, אז אלך לבדי," אמר סינדרלד.
בזמן שהגיעו שני האחים לגבעת הזכוכית, ניסו כל הנסיכים והאבירים לעלות עליה עם סוסיהם שכבר העלו קצף בפיהם. אך לשווא, כי כשהסוסים רק דרכו על הגבעה הם מיד החליקו ואף אחד לא הצליח לעלות אפילו מטרים בודדים במעלה הגבעה. ואין בכך כל פלא כי הגבעה היתה חלקה כמו שמשת חלון ותלולה כמו קיר בית. אך הם כולם היו להוטים לזכות בבת המלך ובחצי המלכות, אז הם רכבו והחליקו ללא הפסקה. לבסוף הסוסים היו כל כך עייפים שכוח לא עמד להם עוד, והיה להם כל כך חם שכבר נזל להם הקצף והרוכבים נאלצו לוותר. המלך כבר חשב להורות שיכריזו כי הרכיבה תתחדש מחר, אולי אז תהיה הצלחה רבה יותר, אך לפתע הופיע אביר רוכב על סוס נאה להפליא שלא נראה כמוהו מעולם. לאביר היה שריון נחושת וגם הרסן שלו היה מנחושת, וכל האביזרים היו בוהקים כל כך שהם השתקפו זה בזה. האבירים האחרים קראו כולם לעברו שיחסוך לעצמו את הטרחה ושאין טעם שינסה לרכב על גבעת הזכוכית, אך הוא לא הקשיב להם, דהר ישר אל הגבעה ועלה עליה כאילו היה זה דבר קל שבקלים. כך רכב מרחק רב, אולי שליש מהדרך, אך אז סובב את סוסו ורכב שוב למטה. הנסיכה חשבה לעצמה שמעולם לא ראתה אביר נאה כל כך, ובזמן שרכב היא ישבה וחשבה: "הו! כמה הייתי רוצה שיגיע לפסגה!" וכשראתה שסובב את סוסו היא זרקה לכיוונו את אחד מהתפוחים המוזהבים, שהתגלגל אל תוך הנעל שלו. וכשהוא ירד מן הגבעה הוא רכב הלאה משם, מהר כל כך שאף אחד לא ידע מה עלה בגורלו.
באותו הלילה נדרשו כל הנסיכים והאבירים להציג את עצמם בפני המלך, כך שמי שהצליח לרכב כל כך רחוק במעלה גבעת הזכוכית יראה את התפוח המוזהב שבת המלך השליכה. אך אף אחד לא הראה אותו. האבירים הציגו עצמם בזה אחר זה, אך התפוח לא היה ברשותו של מי מהם.
בלילה באו אחיו של סינדרלד הביתה וסיפרו באריכות על הדהירה במעלה גבעת הזכוכית. בתחילה, כך אמרו, אף אחד לא הצליח להתקדם עליה אפילו צעד אחד, אך אז הגיע אביר בשריון נחושת ורסן נחושת, והשריון וקישוטיו בהקו כל כך שהם נראו למרחקים והיה זה ממש חזיון לראות אותו רוכב. הוא התקדם שליש מהדרך במעלה גבעת הזכוכית, ובקלות יכל לרכב את כל הדרך אם רק היה רוצה. אך הוא הסתובב וחזר כי הוא החליט שזה היה מספיק לפעם אחת. "הו! הייתי רוצה לראות אותו גם אני." אמר סינדרלד שישב כרגיל בתוך האפר ליד הארובה. "אתה?!" אמרו האחים, "אתה היית מסתובב שם בין אדונים אדירים? תמשיך לשבת שם בהמה שכמוך!"
למחרת התכוננו שוב האחים לצאת, וגם הפעם סינדרלד ביקש מהם שיתנו לו ללכת איתם ולראות מי רכב שם. אך הם סירבו ואמרו שזה לא בשבילו כי הוא יותר מדי מכוער ומלוכלך. "טוב, אז אלך לבדי," אמר סינדרלד. והאחים הלכו לגבעת הזכוכית, שם כל הנסיכים והאבירים החלו שוב לרכב, והפעם הם דאגו לחספס את פרסות סוסיהם, אך לשווא: הם רכבו והחליקו כפי שקרה ביום הקודם. אף אחד מהם לא הצליח להתקדם אפילו מטר במעלה הגבעה. כשהסוסים התעייפו ולא יכלו להמשיך עוד הם שוב נאלצו לעתור. אך בדיוק כשהמלך חשב שעדיף להכריז כי הרכיבה תחדש למחרת היום בפעם האחרונה, כדי לתת הזדמנות אחרונה, לפתע עלה בראשו שעדיף לחכות עוד קצת כדי לראות אם האביר בשריון הנחושת יבוא גם היום. אך הוא לא נראה באופק. אך בזמן שהם השקיפו לראות אם הוא בא, הגיע אביר רוכב על סוס שהיה יפה בהרבה מזה שעליו רכב האביר בשריון הנחושת. לאביר הזה היה שריון כסף ואוכף ורסן מכסף, והם היו כל כך בוהקים שהם זהרו ונצצו למרחקים. ושוב קראו לו האבירים האחרים ואמרו שעדיף לו לוותר ושאין טעם לרכב על גבעת הזכוכית. אך האביר התעלם מהם ודהר רחוק יותר ממה שדהר האביר בשריון הנחושת. אך לאחר שרכב שני שלישים מן הדרך הוא סובב את סוסו וירד ברכיבה מגבעת הזכוכית. האביר הז מצא חן בעיני הנסיכה אפילו יותר מהקודם, והיא ישבה שם וקיוותה שהוא יצליח להגיע עד למעלה, וכשראתה שהוא הסתובב, השליכה את התפוח השני לעברו, והוא התגלגל אל תוך הנעל שלו, ומרגע שהגיע למרגלות הגבעה הוא דהר משם כל כך מהר שאף אחד לא ידע מה עלה בגורלו.
בערב כשהופיעו כולם בפני המלך והנסיכה, כדי שמי שבידו התפוח יוכל להציג אותו, עברו שם האבירים בזה אחר זה, אך לאף אחד מהם לא היה תפוח מוזהב שיוכל להציג.
בלילה שבו שני האחים הביתה כפי שעשו בלילה הקודם וסיפרו על שהתרחש ועל הרוכבים שרכבו מבלי שאף אחד מהם יצליח לעלות על הגבעה. "אך לבסוף," אמרו האחים," הגיע אחד בשריון כסף ואוכף כסף, והוא היה רוכב כל כך מדהים! הוא דירבן את סוסו שני שליש מן הדרך ואז שב על עקביו. איזה בחור! והנסיכה השליכה אליו את התפוח המוזהב השני!"
"כל כך הייתי שמח לראות אותו!" אמר סינדרלד.
"לגמרי! הוא היה נוצץ קצת יותר מהאפר שאתה יושב וגורף, יצור שחור ומלוכלך שכמוך!" אמרו האחים.
היום השלישי התנהל בדיוק כמו שלושת הימים הקודמים. סינדרלד רצה ללכת עם האחים לראות את הרוכבים, אך שני האחים לא הסכימו שיתלווה אליהם, וכשהגיעו לגבעת הזכוכית אף אחד שם לא הצליח לעלות עליה אפילו מטר. כולם חיכו לאביר בשריון הכסף אך לא הגיע שום סימן ממנו. לבסוף, לאחר זמן רב, הגיע אביר רוכב על סוס נפלא כל כך שלא נראה כמוהו מעולם. האביר עטה שריון מוזהב ולסוס היו אוכף ורסן מזהב והם כולם בהקו כל כך שהם היממו את כל הצופים אפילו כשהאביר היה עדיין רחוק. הנסיכים והאבירים האחרים לא הצליחו אפילו לקרוא לו כדי להגיד שאין טעם לרכב על הגבעה, כי הם היו המומים מדי למראהו הנפלא. הוא רכב ישר אל גבעת הזכוכית וזינק עליה כאילו לא היתה זו גבעה בכלל. לנסיכה לא היה אפילו זמן לקוות שהוא יגיע כל הדרך עד אליה: הוא רכב עד לפסגה, לקח את התפוח השלישי מחיקה של הנסיכה, ואז סובב את סוסו וירד מהגבעה בדהרה ונעלם לפני שמישהו הספיק להגיד לו מילה.
כששבו שני האחים לביתם בלילה הם סיפרו רבות על מהלך הרכיבה באותו יום, ולבסוף הם סיפרו גם על האביר בשריון המוזהב. "הוא היה בחור נהדר! אין אביר נפלא כמוהו בכל העולם!" אמרו האחים.
"כמה הייתי רוצה לראות אותו!" אמר סינדרלד.
"טוב, הוא זהר כמעט כמו ערימות הפחם שאתה תמיד שוכב בהן וגורף, יצור מלוכלך ושחור שכמוך!" אמרו האחים.
למחרת התכוננו כל האבירים והנסיכים להופיע לפני המלך והנסיכה כדי שמי שברשותו התפוח המוזהב יוכל להציג אותו, כי ביום האתמול השעה היתה כבר מאוחרת מדי לאירוע שכזה. הם עלו בזה אחר זה, בתחילה הנסיכים ואז האבירים, אך התפוח המוזהב לא היה בידיו של אף אחד מהם.
"אבל הוא אצל מישהו," אמר המלך "ראינו במו עינינו את האיש רוכב ולוקח אותו." והוא ציווה שכל אדם בממלכה יבוא לארמון ויציג את התפוח אם הוא ברשותו. והם באו, בזה אחר זה, אך לאף אחד מהם לא היה התפוח המוזהב. לאחר זמן רב מאוד הגיעו גם אחיו של סינדרלד. הם היו האחרונים, אז המלך שאל אותם אם לא נשאר אף אחד בממלכה שעדיין לא בא.
"אה, כן! יש לנו אח," אמרו שניהם, "אבל התפוח המוזהב לא אצלו! הוא מעולם לא עזב את ערימת האפר במהלך שלושת הימים."
"ועדיין," אמר המלך, "כמו שכל האחרים באו לארמון, שיבוא גם הוא."
וכך הכריחו את סינדרלד ללכת לארמון המלך.
"האם תפוח הזהב בידיך?" שאל המלך.
כן, הנה הראשון, והנה השני, והנה גם השלישי, " אמר סינדרלד, והוציא את שלושת התפוחים מכיסו, ועם הדברים הללו קרע מעליו את בגדי הסחבות המפוייחים והופיע מולם בשריון מוזהב בוהק, שניצנץ בעודו עומד שם.
"אתה תקבל את בתי, ואת חצי המלכות, הרווחת אותן ביושר!" אמר המלך. וערכו חתונה בה סינדרלד נישא לבת המלך, וכולם שמחו בחתונה למרות שלא הצליחו לרכב במעלה גבעת הזכוכית, ואם הם לא הלכו הביתה הרי שהם שמחים וחוגגים עד עצם היום הזה.