ספר הפיות הכחול/הכבש המופלא
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-16.05.2025[1] מתוך התרגום של מיני רייט (Minnie Wright) לסיפור הצרפתי.
הכבש המופלא
[עריכה]פעם לפני שנים רבות, בימים בהם חיו פיות, היה היה מלך ולו שלוש בנות שהיו כולן צעירות, חכמות ויפות. אך הצעירה מכולן, ששמה היה מירנדה, היתה היפה מכולן וגם האהובה מכולן.
המלך, אביה, נתן לה יותר שמלות ותכשיטים בחודש ממה שהוא נתן לאחרות בשנה, אך היא היתה כל כך נדיבה שחלקה הכל עם אחיותיה, והן היו כולן שמחות ואהבו זו את זו ככל שניתן.
לאותו המלך היו כמה שכנים חובבי מדון, שנמאס להם לתת לו לחיות בשלוה, והם החלו לתקוף אותו בצורה נוראה כל כך שהוא חשש שיובס לחלוטין אם לא יעשה מאמץ להתגונן. לפיכך כינס את צבאו הגדול ויצא להילחם עמם, ואת הנסיכות השאיר עם האומנת שלהן בטירה אליה הגיעו מדי יום חדשות לגבי המלחמה. לעיתים היו החדשות על כך שהמלך כבש עיירה או ניצח בקרב, ולבסוף הגיעה הידיעה שהוא התגבר לחלוטין על אויביו, הבריח אותם מממלכתו, והוא חוזר לטירה בהקדם האפשרי לפגוש את מירנדה הקטנה שאהב כל כך.
שלושת הנסיכות לבשו שמלות סאטן, אותן הכינו במיוחד לכבוד המאורע, אחת ירוקה, השניה כחולה והשלישית לבנה, ובהן אבני חן באותו הצבע. הבכורה השתמשה באבני ברקת, השניה באבני נופך והשלישית ביהלומים. וכך הן הלכו מקושטות לפגוש את המלך, שרות שירים שהן חיברו על נצחונותיו.
כשראה אותן כל כך יפות ועליזות הוא בירך אותן ברוך, אך למירנדה נתן יותר נשיקות מאשר לאחרות.
הם ערכו משתה מפואר בו ישבו המלך ובנותיו, ומאחר שהמלך תמיד ראה משמעות מיוחדת בכל דבר, אמר לבתו הבכורה:
"אמרי לי מדוע בחרת שמלה ירוקה."
"אדוני," השיבה הבת, "כששמעתי על נצחונותיך חשבתי שהירוק יסמל את שמחתי ואת התקווה לחזרתך במהרה."
"זו תשובה מצוינת," אמר המלך, "ואת, בתי," המשיך, "למה לקחת לך שמלה כחולה?"
"אדוני, " השיבה הנסיכה, "רציתי להראות שאנו תמיד מקוות להצלחתך, ושמראה פניך טוב בעיני כמו השמיים עם כוכביהם היפים ביותר."
"אני נפעם למשמע תשובותיכן החכמות." אמר המלך, "ואת מירנדה, מדוע בחרת ללבוש שמלה לבנה?"
"בגלל שלבן מתאים לי יותר מכל צבע אחר." ענתה מירנדה.
"מה?!" קרא המלך בכעס, "רק על זה הצלחת לחשוב, ילדה שחצנית שכמוך?"
"חשבתי שתהיה מרוצה ממני," אמרה הנסיכה, "זה הכל."
המלך, שאהב אותה, התרצה ואפילו העמיד פנים שהוא מרוצה מכך שלא סיפקה את ההסבר המלא מיד.
"ועכשיו," אמר, "מאחר שאכלת לשובע ועוד לא הגיע הזמן לישון, ספרו לי מה חלמתן אתמול בלילה."
הבכורה אמרה שחלמה שהוא הביא לה שמלה שהאבנים היקרות ורקמת הזהב עליה היו בוהקות יותר מן השמש.
חלומה של השניה היה שהמלך הביא לה גלגל טוויה וכישור כך שתוכל לארוג לו חולצות.
אך השלישית סיפרה: "חלמתי שאחותי השניה מתחתנת, וביום חתונתה אתה, אבא, החזקת קערת זהב ואמרת: 'בואי, מירנדה, אחזיק לך את המים כדי שתוכלי לטבול בהם את ידייך.'"
המלך כעס כששמע על החלום, וזעף כולו. פרצופו כל כך התכער שלכולם היה ברור כמה הוא כועס, והוא קם והלך למיטתו בחופזה, אך לא הצליח לשכוח את חלומה של בתו. "האם הנערה הגאוותנית רוצה להפוך אותה לעבד שלה?" אמר לעצמו. "לא מפתיע שבחרה ללבוש סאטן לבן מבלי לחשוב עלי. היא לא חושבת שאניראוי שתתחשב בי! אבל אני הולך לשים סוף ליומרותיה!"
הוא קם בזעם, ולמרות שעדיין לא האיר היום, הוא שלח לקרוא למפקד המשמר שלו, ואמר לו:
"שמעת את חלומה של הנסיכה מירנדה? לדעתי הוא כולל דברים מוזרים שהופנו נגדי, לכן אני מצווה עליך לקחת אותה רחוק אל היער ושם להרוג אותה, וכדי שאהיה בטוח שהדבר נעשה, עליך להביא אלי את הלב ואת הלשון שלה. ואם תנסה לרמות אותי אוציא אותך להורג!"
מפקד המשמר היה המום כששמע צו אכזרי שכזה, אך הוא לא העז להתנגד למלך מפחד שהדבר ירגיז אותו אף יותר, או יגרום לו לשלוח מישהו אחר, אז הוא השיב שימצא את הנסיכה ויעשה כדברי המלך. כשהגיע לחדרה לא רצו לתת לו להיכנס, כי היה כל כך מוקדם, אך הוא אמר שהמלך קורא למירנדה, והיא קמה במהירות ויצאה. נערה שחורה קטנה בשם פטיפאטה נשאה את שובל שמלתה, וקופת המחמד שלה וכלבה הקטן רצו אחריה. לקופה קראו גראביז'ון ולכלב הקטן טינטין.
מפקד המשמר ביקש שמירנדה תבוא אל הגן בו המלך היה יוצא לנשום אויר צח, וכשהגיעו לשם העמיד פנים שהוא מחפש את המלך, וכשלא מצא אותו אמר:
"המלך ללא ספק הלך אל תוך היער", פתח את הדלת הקטנה שהובילה אל היער, ושניהם עברו בה.
כשהחל כבר השחר להפציע, הביטה הנסיכה בבן לוויתה וראתה דמעות בעיניו, והוא נראה היה עצוב מכדי לדבר.
"מה קרה?" שאלה בחביבות. "אתה נראה עצוב מאוד."
"אבוי, נסיכתי," השיב לה, "מי לא יהיה עצוב כשיצווה עליו לעשות דבר כה נוראי כמו שצווה עלי. המלך הורה לי להרוג אותך כאן, ולהביא איתי את הלב ואת הלשון שלך, ואם אסרב אמות."
הנסיכה המסכנה היתה מבועתת, היא החווירה מאוד וחלה לבכות ברוך.
היא הביטה במפקד המשמר בעיניה היפות ואמרה בעדינות:
"לבך באמת ירשה לך להרוג אותי? מעולם לא עשיתי לך רע, ותמיד דיברתי עליך טובות לפני המלך. אם הייתי ראויה לזעמו של אבי הייתי סובלת מבלי להוציא הגה, אך אבוי! אין כל צדק בעונש שהטיל עלי, כשאני תמיד נהגתי בו באהבה וכבוד."
"אל חשש, נסיכה." אמר מפקד המשמר, "אעדיף למות מאשר לפגוע בך. אך גם אם אמות לא תהיי בטוחה: עלינו למצוא דרך לגרום למלך להאמין שמתת."
"מה נוכל לעשות?" שאלה מירנדה, "אם לא תיקח אליו את לבי ולשוני הוא לעולם לא יאמין לך."
הנסיכה ומפקד המשמר דיברו כל כך בכנות שהם לא שמו לב אל פטיפאטה, אך היא שמעה כל מה שאמרו, ועתה השליכה עצמה לרגליה של מירנדה.
"גבירתי," אמרה, "אני מציעה לך את חיי, תני לו להרוג אותי, אשמח למות בעבור גבירה כה טובת לב."
"פטיפאטה," קראה הנסיכה ונישקה אותה, "לא אסכים, חייך יקרים לי כמו חיי, במיוחד אחרי מה שאמרת לי עכשיו.
"את צודקת, נסיכתי, באהבתך לשפחה נאמנה כמו פטיפאטה," אמרה גראביז'ון וצעדה קדימה, 'היא תועיל לך יותר ממני. אני מציעה לך בשמחה את לבי ואת לשוני, בעיקר מאחר שאני רוצה להאדיר את שמי בארץ הגובלינים."
"לא, לא, גראביז'ון הקטנה שלי," ענתה מירנדה, "לא אסכים שיטלו את חייך."
"כלב קטן וטוב כמוני לא יוכל לתת לאף אחד מכם למות עבור גבירתו." קרא טינטין, "אם מישהו ימות עבורה זה יהיה אני."
אז החל ויכוח קולני בין פטיפאטה, גראביז'ון וטינטין שהגיע לכדי מילים חריפות, עד שגראביז'ון, שהיתה זריזה מן האחרים, עלתה לצמרת עץ סמוך וקפצה משם עם ראשה למטה, ושם על האדמה היא שכבה מתה.
הנסיכה הצטערה מאוד, אך מאחר שגראביז'ון באמת מתה, היא איפשרה למפקד המשמר לקחת את הלשון שלה. אך אבוי! היא היתה לשון קטנה כל כך, לא גדולה מן האגודל של הנסיכה. הם הסכימו בצער רב שהדבר לא יועיל, המלך לעולם לא יאמין לזה!
"אבוי, קופה קטנה שלי!" קראה הנסיכה, "איבדתי אותך, ומצבי עדיין רע כשהיה."
"לי יהיה הכבוד להציל את חייך," התערבה פטיפאטה, ולפני שהנסיכה הספיקה לעצור אותה היא לקחה סכין ובתוך רגע ערפה את ראשה שלה.
אך כשמפקד המשמר רצה לקחת את לשונה התברר שהיא שחורה, וגם לזה לא היה המלך מאמין.
"איזה ביש מזל," קראה הנסיכה המסכנה, "אני מאבדת את כל אהוביי, ומצבי נשאר רע כשהיה."
"אם היית מקבלת את הצעתי," אמר טינטין, "היית מצטערת רק עלי, וכל תודתך היתה ניתנת לי."
מירנדה נישקה את הכלב הקטן בעודה בוכה מרה. לבסוף היא לא יכלה לשאת זאת עוד והיא פנתה אל היער. כשהביטה לאחור, מפקד המשמר כבר לא היה שם והיא היתה לבדה, ורק פטיפאטה, גראבוז'ון וטינטין שכבו על הקרקע. היא לא עזבה את המקום עד שקברה אותם בקבר קטן ומרופד אזוב לרגלי עץ, ועל קליפת העץ היא כתבה את שמותיהם ואת גבר המעשה על איך איבדו את חייהם כדי להציל אותה. אז החלה לחשוב היכן תמצא מחסה, כי המקום היה קרוב כל כך לטירה של אביה שעוברי אורח היו עלולים לזהות אותה. וחוץ מזה היו שם אריות וזאבים שהיו טורפים נסיכה כפי שטורפים תרנגולת משוטטת. היא חלה ללכת מהר ככל שנשאו אותה רגליה, אך היער היה כה גדול והשמש היתה כה חמה שהיא כמעט מתה מחום, מפחד ומעייפות. לא משנה לאן הביטה, היער נראה כאילו אין לו סוף, והיא היתה כל כך מפוחדת שבכל רגע היא יכלה לדמיין שהיא שומעת את המלך רודף אחריה כדי לקחת את חייה. אתם יכולים לשער בנפשכם כמה היא היתה אומללה וכמה בכתה בלכתה. היא לא ידעה לאן ללכת והשיחים הקוצניים שרטו אותה שריטות איומות שקרעו את שמלתה היפה לגזרים.
לבסוף היא שמעה כבשים פועות ואמרה לעצמה: "בוודאי יש רועים בקרבת מקום עם העדרים שלהם. הם יראו לי את הדרך לכפר כלשהו בו אוכל לחיות מחופשת לבת איכרים. אהה, המלכים והנסיכים אינם תמיד המאושרים באנשים. מי היה מאמין שאצטרך תמיד לברוח ולהתחבא בגלל המלך, שרוצה להרוג אותי ללא כל סיבה?"
כשאמרה זאת התקרבה למקום בו שמעה את הפעייה, אך מה רבה היה הפתעתה כשראתה כבש גדול בקרחת קטנה, יפה ומוקפת עצים. הצמר שלו היה רך כשלג והקרניים שלו נצנצו כמו היו עשויות זהב. היתה לו שרשרת פרחים סביב צווארו ושרשרות פנינים גדולות על רגליו, וקולר משובץ יהלומים. הוא שכב על מצע של פרחי עץ תפוז תחת חופה של בד וזהב שהגנה עליו מחום השמש. באיזור היו פזורות כמעט מאה כבשים אחרות שאף אחת מהן לא אכלה עשב. חלק מהן שתו קפה, לימונדה או סורבה, חלק אכלו קרח, תותים או ממתקים, ואחרות שיחקו במשחקים. לרבות מהן היה קולר מוזהב ותכשיטים, פרחים וסרטים.
מירנדה נדהמה מהמראה הלא צפוי והביטה בכל הכיוונים כדי למצוא את הרועה של העדר המוזר, וכבש יפה קיפץ לעברה.
"בואי, נסיכה יפה," אמר הכבש, "אין לך מה לפחד מחיות עדינות ושלוות כמונו."
"איזה פלא!" קראה הנסיכה שנבהלה קצת, "כבשה שיכולה לדבר."
"גם הקופה והכלב שלך יכלו לדבר, גברתי," ענה הכבש "למה כשאנחנו מדברים זה מפתיע אותך?"
"פיה נתנה להם את היכולת לדבר," ענתה מירנדה, "אז כבר התרגלתי אליהם."
"אולי זה קרה גם לנו," אמר הכבש וחייך כמו כבשה ביישנית, "ו מה מביא ואתך אלינו, נסיכה?"
"אסונות רבים, אדון כבש," ענתה הנסיכה, "אני הנסיכה העצובה בעולם ואני מחפשת מקלט מזעמו של אבי."
בואי איתי, גבירתי," אמר הכבש, "אראה לך מקום מחבוא שרק את תדעי עליו, ושם תהיי אדונית של כל מה שרואות עינייך.
"אינני יכולה ללכת אחריך," אמרה מירנדה, "אני כל כך עייפה שאיני יכולה ללכת צעד נוסף."
הכבש זהוב הקרניים ציווה שיביאו לו את הכרכרה שלו, ובתוך רגע הופיעו שש עיזים רתומות לדלעת שהיתה כל כך גדולה ששני אנשים יכלו לשבת בה בנוחות, וכולה היתה מרופדת כריות קטיפה ופוך. הנסיכה נכנסה, משועשעת מכירכרה חדשנית שכזו. מלך הכבשים התיישב בפנים והעיזים משכו אותם במהירות ועצרו רק כשהגיעו למערה שהכניסה אליה היתה חסומה בסלע ענקי. המלך נגע בסלע ברגלו, הסלע מיד נפל פנימה והמלך הזמין את הנסיכה להיכנס ללא חשש. אם היא לא היתה כלכך מבוהלת מכל מה שאירע לה, היא לא היתה מסכימה להיכנס לתוך המערה המפחידה, אך היא כל כך פחדה ממה שיכול לרדוף אותה שהיא גם היתה מסכימה להשליך את עצמה לתוך באר באותו רגע. וכך, ללא היסוס, היא הלכה אחרי הכבש שהלך מלפניה, למטה, למטה ועוד למטה עד שהיא כבר חשבה שהם יצאו בצד השני של העולם, היא חשבה אפילו שהוא מוביל אותה אל ארץ הפיות. לבסוף היא ראתה לפניה מישור גדול, מכוסה כולו במגוון פרחים שריחם הרגיש לה הנעים ביותר שהריחה מעולם. נהר רחב של מי פרחי תפוזים זרם סביבו ומעיינות של יין בכל הסוגים זרמו לכל עבר ויצרו אשדות ונחלים קטנים ויפים. במישור צמחו עצים מוזרים למראה. היו שם שדרות שלמות בהן נתלו מכל ענף חוגלות צלויות מוכנות למאכל, או אם חשקה נפשכם בפסיון, שליו, תרנגול הודו או ארנב, הייתם צריכים רק להסתובב ימינה או שמאלה והייתם מוצאים אותם בקלות. פה ושם המטירו השמיים קציצות לובסטר, פודינג לבן, נקניקיות, עוגות טארט ושלל דברי מתיקה, או פיסות זהב וכסף, יהלומים ופנינים. הגשם המוזר והנעימות שהשרה המקום כולו היו בוודאי היו מושכים לכאן כמה אנשים אם מלך הכבשים היה טיפוס חברתי יותר, אך היה ברור לכל שהוא היה טיפוס רציני כשופט.
מירנדה הגיעה לארץ המופלאה הזו בזמן הכי יפה בשנה, והארמון שהיא ראתה היה למעשה שדרה ארוכה של עצי תפוז, יסמין, יערה וורדים, וענפיהם השתלבו ויצרו חדרים נפלאים ועליהם תלויות מלמלות זהב וכסף ומראות גדולות ונרות ותמונות יפהפיות. הכבש המופלא אמר למירנדה שהיא יכולה להחשיב את עצמה המלכה של כל מה שנמצא לנגד עיניה, והבטיח לה שלמרות שהוא היה עצוב וטרוד בבעיות במשך כמה שנים, הרי שביכולת לעזור לו לשכוח את צערו.
"אתה כה חביב ונדיב, כבש אציל" אמרה הנסיכה, "אין לי מילים להודות לך, אך אני מוכרחה להודות שהכל נראה לי כל כך לא-רגיל כאן עד שאני כבר לא יודעת מה לחשוב."
בעודה מדברת הגיעה קבוצה של פיות נפלאות והגישו לה סלי ענבר מלאים פירות, אך כשהושיטה את ידיה אליהן הן עפו משם, והיא לא הרגישה דבר כשניסתה לגעת בהן.
"הו!" קראה, "מה הן? עם מי אני נמצאת?" והיא החלה לבכות.
באותו רגע חזר מלך הכבשים והיה כל כך נסער כשראה אותה בוכה שהיה יכול לקרוע את הצמר של עצמו.
"מה קרה נסיכה חביבה?" שאל, "מישהו לא נהג בך בכבוד?"
"הו, לא!" אמרה מירנדה, "אני פשוט לא רגילה לחיות עם שדונים ועם כבשים מדברות והכל כא מפחיד אותי. היה מאוד אדיב מצידך להביא אותי לכאן, אבל אודה לך אפילו יותר אם תחזיר אותי שוב לעולם שלמעלה."
"אל פחד," אמר הכבש המופלא, "אנא היי סבלנית והקשיבי לסיפור על התלאות שפקדו אותי, הייתי פעם מלך וממלכתי היתה הנפלאה ביותר בעולם כולו. נתיני אהבו אותי והממלכות השכנות קינאו בי ופחדו ממני. כולם כיבדו אותי והיו אומרים שאין ראוי ממני לכך.
אהבתי מאוד לצוד, ויום אחד כשרדפתי אחרי צבי השארתי את מלווי הרחק מאחור. לפתע ראיתי את החיה קופצת לתוך בריכת מים והאצתי בסוסי לדהור בעקבותיה, אך לאחר מספר צעדים חשתי חום נוראי במקום קרירות של מים. הבריכה התייבשה ומפרץ גדול נפתח לפני, וממנו בוקעות להבות ואני נפלתי חסר אונים לתוך תהום."
הייתי בטוח שהנה אבדתי, אך לפתע שמעתי קול אומר: "נסיך כפוי טובה! אפילו האש הזאת בקושי מספיקה בשביל לחמם את לבך הקר."
"מי הוא שמתלונן על הקרירות שלי במקום הנורא הזה?" צעקתי.
"בריה עצובה שאוהבת אותך נואשות, "השיב הקול, ולפתע החלו הלהבות לנצנץ והפסיקו לבעור, וראיתי פיה שהכרתי מאז שאני זוכר את עצמי ושהכיעור שלה תמיד עורר בי אימה. היא נשענה על זרועה של צעירה יפהפיה שפרקי ידיה היו כבולים בשרשאות זהב וברור היה שהיא שפחה שלה.
"ראגוט," אמרתי, זה היה שמה של הפיה, "מה כל זה? את ציוית שאגיע לכאן?"
"ומי אשם בזה שלא הבנת אותי עד עכשיו?" ענתה היא, "האם פיה רבת עוצמה כמוני צריכה להשפיל את עצמה ולהסביר את מעשיה לך? אתה הרי פחות מנמלה ביחס אלי, ועוד חושב שאתה מלך אדיר."
"את יכולה לקרוא לי איך שבא לך," עניתי בקוצר רוח, "אבל מה את רוצה? את הכתר שלי? את הערים? את האוצרות?"
"אוצרות?" אמרה הפיה בזלזול, "אם רציתי הייתי הופכת כל משרת שלי ליותר עשיר ורב עוצמה ממך. אינני רוצה את האוצרות שלך, אבל אם תיתן לי את הלב שלך, "היא הוסיפה בקול רך, "אם תינשא לי, אוסיף עשרים ממלכות לזו שאתה שולט עליה. יהיו לך מאה טירות מלות זהב וחמש מאות טירות מלאות כסף, ובקיצור כל שתבקש."
"גברת ראגוט," עניתי, "כשאדם נמצא בתחתית תהום בה הוא חשב שייצלה למוות הוא לא יכול אפילו לחשוב על הצעת נישואין לאדם מקסים כמוך! אנא שחררי אותי לחופשי ואז אני מקווה שאוכל לתת לך תשובה ראויה."
"הא!" ענתה היא, "אם באמת היית אוהב אותי לא היה אכפת לך איפה אתה - במערה, ביער, במערת שועל או במדבר, מכולם היית מרוצה באותה מידה. אל תחשוב שאתה יכול להטעות אותי. נדמה לך שאתה עומד להימלט, אך אני מבטיחה לך שאתה הולך להישאר כאן, והדבר הראשון שאתן לך לעשות הוא לשמור על הכבשים שלי, הן חברותיות מאוד ומדברות טוב לפחות כמוך."
ובעודה מדברת היא התקדמה והובילה אותי למישור שבו אנחנו עומדים עכשיו, שם הראתה לי את העדר שלה, אך אני לא הקדשתי תשומת לב רבה לעדר או אליה. למען האמת הייתי כל כך אבוד בהערצה שחשתי לשפחה היפהפיה שלה ששכחתי הכל, וראגוט האכזרית, שחשה זאת, פנתה אליה כה זועמת ונוראית שהשפחה נפלה לארץ ללא רוח חיים.
למראה הזוועה הזו שלפתי את חרבי וזינקתי אל רוגט, ובוודאי הייתי מסיר מעליה את ראשה אם לא היתה כובלת אותי בכשפיה אל המקום בו עמדתי. כל מאמצי לנוע היו לשווא, ולבסוף השלכתי את עצמי על האדמה ביאוש, והיא אמרה לי בחיוך לועג:
"אתה הולך להרגיש את עוצמתי. עכשיו אתה אריה, אבל אני אעשה אותך כבש."
כשאמרה זאת נגעה בי במטה הקסמים שלה, והפכתי למה שאת רואה מול עינייך. אם כי לא איבדתי את כושר הדיבור או את היכולת לחוש כמה אני אומלל במצב הזה."
"למשך חמש שנים אתה תהיה כבש ואדון הארץ הנפלאה הזו," אמרה, "ואני, שלא אוכל לראות עוד את פניך שאהבתי כל כך, יותר טוב שאוכל לשנוא אותך כפי שמגיע לך להיות שנוא."
והיא סיימה את דבריה ונעלמה, ואם לא הייתי אדיש מרוב עצבות, הייתי שמח שהיא נעלמה.
הכבשים המדברות קיבלו אותי כמלך, ואמרו לי שגם הם היו נסיכים אומללים שהעליבו בדרכים שונות את הפיה הנקמנית, ולכן הוסיפה אותם לעדר שלה למספר שנים, מי יותר ומי פחות, ומפעם לפעם אחד מהם היה זוכה מחדש בצורתו האנושית וחוזר למקומו בעולם שלמעלה. היצורים האחרים שפגשת, לעומת זאת, הם אויביה של ראגוט, אותם היא כלאה למאה שנים פחות או יותר, למרות שבסופו של דבר גם הם יחזרו למקומם. השפחה הצעירה שסיפרתי לך עליה היא אחת מהם, אני רואה אותה לעיתים קרובות והתחושה נפלאה. היא אף פעם לא מדברת איתי, ואני יודע שאם אתקרב אליה אגלה שהיא רק צל, וזה יטריד אותי מאוד. אבל גם גיליתי שאחד מחברי לצרה היה גם הוא מאוד קשוב לפיה הקטנה הזו, וגיליתי שהוא היה מאהב שלה שרגוט האכזרית לקחה ממנה לפני זמן רב. מאז כל מחשבותיי ודאגותיי פנו לעסוק בחופש שלי ובאיך אוכל להשיג אותו. הרבה פעמים הלכתי ליער, שם ראיתי אותך, נסיכה יקרה, נוסעת לעיתים במרכבה שלך במיומנות ובחן שאין כמותם, או רוכבת על סוס סוער כל כך שנראה שאף אחד מלבדך לא יוכל להשתלט עליו, או עושה תחרות ריצה במישור עם נסיכות החצר - רצה כל כך בקלילות שתמיד את היית זו שזכתה. הו, נסיכתי, אהבתי אותך כל כך הרבה זמן, אבל איך אעיז לספר לך על אהבתי? איזו תקווה יש לכפש עצוב שכמותי?"
מירנדה היתה כל כך מופתעת ומבולבלת מכל מה ששמעה, שהיא לא ידעה מה לענות לכבש, אבל היא עדיין הצליחה לתת לכבש סוג של נאום קטן שישאיר לו קצת תקווה, ואמרה שהיא לא תפחד עוד מן הצללים, עכשיו כשהיא יודעת שיום אחד הם ישובו לחיים. "אך אבוי לי!" היא המשיכה "אם רק פטיפאטה המסכנה שלי, גראביז'ון היקרה וטינטין הקטן והיפה, שכולם מתו בעבורי, היו גם הם כאן בריאים לא הייתי מבקשת עוד דבר!"
למרות שהיה אסיר, למלך הכבשים היו עדיין כמה כוחות וזכויות.
"צא לדרך," אמר לאחראי על הסוסים, "לך וחפש את הצללים של הילדה הקטנה השחורה, הקוף והכלב. הם ישעשעו את הנסיכה שלנו."
ובתוך רגע מירנדה ראתה אותם מתקרבים אליה, והיא נהנתה מאוד מנוכחותם, למרות שהם לא התקרבו במידה שאיפשרה לה לגעת בהם.
מלך הכבשים היה כל כך חביב ומשעשע, ואהב את מירנדה כל כך שגם היא החלה לאהוב אותו. קשה היה לכעוס על כזה כבש נאה, מנומס ומתחשב, בעיקר כשיודעים שהוא למעשה מלך, ושכליאתו המוזרה תגיע בקרוב לקיצה. כך שימיה של הנסיכה עברו די בנעימים בעוד היא מחכה לשיגיע אותו רגע משמח. מלך הכבשים, בעזרת העדר כולו, קיים נשפים, קונצרטים ומסעות ציד, ואפילו הצללים הצטרפו למסיבה, ודמיינו שהם באמת נמצאים שם.
ערב אחד, כשהגיעו השליחים (כי המלך הקפיד לשלוח שליחים שיביאו ידיעות חדשות, והם תמיד הביאו את הידיעות המשובחות ביותר,) הסתבר שאחותה של הנסיכה מירנדה עומדת להינשא לנסיך חשוב, ושההכנות לחתונה נפלאות ביותר.
"אבוי," קראה הנסיכה הצעירה, "לרוע מזלי אחמיץ את כל הדברים הנפלאים הללו! הנה אני אסירה תחת האדמה כשרק כבשים וצללים מארחים לי לחברה, בעוד אחותי תקושט כמלכה מוקבת בכל אוהביה ומעריציה, וכולם חוץ ממני יוכלו ללכת לאחל לה אושר!"
"מה יש לך להתלונן, נסיכה?" שאל מלך הכבשים, "האם אמרתי שאינך יכולה ללכת לחתונה? צאי ברגע שתרצי. רק הבטיחי לי שתחזרי, כי אני אוהב אותך כל כך שלא אוכל לחיות בלעדייך."
מירנדה היתה אסירת תודה והבטיחה שאין דבר בעולם שיוכל למנוע ממנה לחזור אליו. המלך הורה שיכינו לה מלווה ראוי למעמדה והיא התלבשה בבדגים נפלאים מבלי לשכוח שום דבר שיוסיף ליופיה. המרכבה שלה היתה עשויה מאם הפנינה ומשכו אותה שישה גריפונים אדמדמים שהובאו זה עתה מצידו השני של העולם. וכמשמר עמדו לרשותה כמה שומרים במדים נפלאים שהיו כולם לפחות בגובה שניים וחצי מטרים והגיעו מרחוק ומקרוב כדי להצטרף לשיירה של הנסיכה.
מירנדה הגיעה לארמון של אביה בדיוק כשהתחיל טקס החתונה, וכשנכנסה הוכו כולם תדהמה בשל יופיה ותכשיטיה המפוארים. היא שמאה קריאות התפעלות מכל צד, ואביה המלך הביט בה כל כך בריכוז שהיא חששה שהוא יזהה אותה. אך הוא היה כל כך בטוח שהיא מתה שהרעיון לא עלה כלל בדעתו.
ועדיין, הפחד להיתפס גרם לה לעזוב לפני שהסתיימו הנישואין. היא יצאה בחופזה והשאירה מאחוריה תיבת אלמוג משובצת אבני חן שעליה היה כתוב באותיות יהלום: "תכשיטים לכלה", וכשפתחו אותה, כפי שאכן עשו ברגע שמצאו אותה, נראה היה שאין סוף לדברים הנאים שהיו בה. המלך, שקיווה להתלוות לנסיכה האלמונית ולגלות מי היא, היה מאוד מאוכזב כשגילה שהיא נעלמה בכזו פתאומיות, וציווה שאם היא אי פעם היא תחזור יש לנעול את הדלתות כך שלא תוכל לחמוק כל כך מהר. מירנדה לא נעדרה זמן רב, אך למלך הכבשים זה היה נראה כמו נצח. הוא חיכה לה ליד מעין בחלק הכי הצפוף של היער ועל האדמה סביבו מתנות נהדרות שהכין לה כדי להראות כמה הוא שמח ומודה לה שחזרה.
מרגע שראה אותה הוא מיהר לפגוש אותה, קופץ ומנתר כמו כבש אמיתי. הוא ליטף אותה בעדינות, השליך עצמו לרגליה, נישק את ידיה ואמר לה כמה היה מודאג בהיעדרה, וכמה חיכה בקוצר רוח שתחזור, ואת כל זה אמר ברהיטות שהקסימה אותה.
לאחר זמן מה הגיעו החדשות שבתו השניה של המלך עומדת להינשא. כשמירנדה שמעה זאת היא ביקשה ממלך הכבשים שירשה לה ללכת לראות את החתונה כמקודם. הבקשה העציבה אותו מאוד, כאילו הרגיש שהדבר יביא לאסון, אך אבתו לנסיכה היתה חזקה יותר מכל דבר אחר והוא לא רצה לסרב לה.
"את רוצה לעזוב אותי, נסיכה." אמר, "זהו גורלי העצוב - את אינך אשמה בכך. אני מסכים שתלכי, אך האמיני לי שזו ההוכחה הכי גדולה שאוכל לתת לך לאהבתי."
הנסיכה הבטיחה לו שהיא תישאר לזמן קצר בלבד, כפי שעשתה בפעם הקודמת, וביקשה שלא ידאג, כי היא תתעצב לא פחות ממנו אם משהו יעכב אותה.
וכך, עם כמה מלווים, היא יצאה לדרכה והגיעה לארמון כשהחל טקס החתונה. כולם שמחו מאוד לראות אותה, הם חשבו שהיא בוודאי נסיכת פיות כלשהי, והנסיכים שהו שם לא יכלו להוריד ממנה את עיניהם.
המלך היה שמח יותר מכל אחד אחר על חזרתה, והוא ציווה שכל הדלתות ייסגרו ויינעלו בבריחים באותו הרגע. כשהחתונה כמעט הסתיימה קמה הנסיכה בחיפזון וקיוותה להתחמק בין הקהל, אך לתדהמתה הרבה היא גילתה שהדלתות היו נעולות.
היא נרגעה קצת כשניגש אליה המלך ובכבוד רב ביקש ממנה שלא תברח כל כך מוקדם, ושלפחות תכבד אותו בכך שתישאר למשתה המרהיב שהכינו לנסיכים ולנסיכות. הוא הוביל אותה לאולם נפלא בו התאספה כל חצר המלך, ובעצמו לקח את קערת המים המוזהבת והציע לה כדי שתוכל לטבול בה את אצבעותיה היפות.
הנסיכה לא יכלה עוד לעצור בעצמה, והיא השליכה עצמה לרגלי המלך וקראה:
"חלומי בכל זאת התגשם - הגשת לי מים לשטוף את ידי ביום החתונה של אחותי, והדבר לא הטריד אותך."
המלך זיהה אותה מיד - ובאמת, הוא חשב כבר כמה פעמים על כמה היא דומה למירנדה הקטנה והמסכנה שלו.
"הו! בתי היקרה," אמר ונשק לה, "האם תוכלי לסלוח אי פעם על אכזריותי? ציוויתי להוציא אותך להורג כי חשבתי שחלומך רמז שאאבד את הכתר. וזה אכן קרה, "הוסיף, "כי עכשיו אחיותייך התחתנו שתיהן ויש להן ממלכות משל עצמן, וממלכתי תהיה שלך." וכשאמר זאת הניח את כתרו על ראשה של הנסיכה וקרא:
"תחי המלכה מירנדה!"
"תחי המלכה מירנדה!" קראו כל אנשי החצר אחריו, ושתי האחיות של המלכה הצעירה באו בריצה, חיבקו את צווארה ונישקו אותה אלפי פעמים, והם צחקו ובכו, דיברו ונישקו, הכל בו זמנית.
מירנה הודתה לאביה, והחלה לשאול על כולם, ובייחוד מפקד המשמר שהיתה חייבת לו כה הרבה. אך לצערה שמעה שהוא כבר מת.
אז הם ישבו לסעודה, והמלך ביקש ממירנדה לספר להם מה קרה לה מאז אותו יום נורא שבו שלח את מפקד המשמר לקחת אותה.
והיא סיפרה בכזו התלהובת שכל האורחים הקשיבו בעניין ובנשימה עצורה. אך בזמן שהיא נהנתה עם אביה ואחיותיה, מלך הכבשים חיבה שתחזור, אך כשחלף הזמן והנסיכה לא הופיעה, אחזה בו חרדה גדולה כל כך שהוא לא יכל לשאת זאת יותר.
"היא לא תשוב עוד," הוא קרא, "פני הכבש האומללות שלי מרגיזות אותה, ומה נשאר לי בלי מירנדה? יצור עלוב שכמוני! הו! ראגוט האכזרית. העונש שלי הושלם."
זמן רב התאבל כך על גורלו העצוב, וכשראה שהחשכה יורדת ואין כל סימן לנסיכה, הוא יצא מהר ככל שיכל לכיוון העיר. כשהגיע לארמון שאל על מירנדה, אך בשלב זה כולם כבר שמעו את הרפתקאותיה ולא רצו שהיא תחזור אל מלך הכבשים, אז הם סירבו בתוקף לתת לו להיפגש איתה. לשווא התחנן וביקש שיתנו לו להיכנס, למרות שהפצרותיו יכלו להמיס לב של אבן, הן לא ריגשו את שומרי הארמון, ובסופו של דבר, שבור לב, הוא נפל מת לרגליהם.
בינתיים המלך, שלא ידע דבר על המקרה העצוב שקרה מחוץ לשער ארמונו, הציע למירנדה שתיסע בכרכרה שלה ברחבי העיר, שהיתה מוארת באלפי אלפים של לפידים שהוצבו בחלונות ובמרפסות ובכל הכיכרות. אך איזה מראה נגלה לעיניה בכניסה לארמון! הכבש היקר והחביב שה שכב שם שקט ודומם על מפתן השער.
היא זינקה מהכרכרה ורצה אליו, בוכה מרה, כי היא הבינה שההבטחה שהפרה עלתה לו בחייו, ובמשך זמן רב מאוד היא היתה כה עצובה שכולם חששו שגם היא עלולה למות.
אז הנה אתם רואים שגם נסיכות הן לא תמיד מאושרות - במיוחד אם הן שוכחות לקיים את הבטחתן. והאסונות הגדולים ביותר קורים בדרך כלל לאנשים בדיוק כשהם חושבים שהם השיגו את אשר ליבם חפץ!
מקור: הסיפור "הכבש המופלא" של מאדאם ד'אולנואה (Le Mouton, Par Madame d'Aulnoy, סיפור צרפתי)
הערות שוליים
[עריכה]- ^ הערת המתרגם: ניתן למצוא קישור למקור הצרפתי בדף הסיפור בויקיטקסט הצרפתי.