ספר הפיות הכחול/אצבעוני
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-28.10.2025.
אצבעוני
[עריכה]היה היו לפני שנים רבות איש ואשתו, מקוששי ענפים לפרנסתם, ולהם שבעה ילדים, כולם בנים. הבכור היה בן עשר בלבד, והצעיר רק בן שבע.
הם היו עניים מרודים, ושבעת ילדיהם הכבידו עליהם מאוד, כי אף אחד מהם לא היה מסוגל להרוויח את לחמו בעצמו. דאגתם היתה רבה אף יותר מן הבן הצעיר ביותר שהיה חלוש מטבעו וכמעט לא דיבר. הם פירשו את שתיקתו כטיפשות וזה היה סימן שהוא נוהג בהיגיון. הוא היה קטנטן, וכשנולד לא היה גדול יותר מאגודל של אדם, ולכן קראו לו "אצבעוני".
את הילד המסכן האשימו בכל דבר שהשתבש בבית, ובין אם היה אשם או לא הוא תמיד נחשב לבעייתי, ועם זאת הוא היה ערמומי יותר ובעל חוכמה רבה יותר מכל אחיו גם יחד. וגם אם דיבר מעט, הרי שהקשיב וחשב יותר.
והנה הגיעה שנה קשה מאוד, והרעב היה כה גדול עד שההורים המסכנים החליטו להיפטר מילדיהם. ערב אחד, כשכולם כבר שכבו במיטותיהם, מקושש הענפים ישב עם אשתו ליד האח, ואמר לה, כשליבו כמעט תפוצץ מצער: "את רואה בבירור שאיננו מסוגלים לכלכל את ילדינו, ואני לא יכול לראות אותם גוועים ברעב אל מול עיניי. החלטתי להשאיר אותם מחר ביער, ולא נתקשה לעשות זאת: כשהם יהיו עסוקים בקשירת הענפים, אנחנו נברח ונשאיר אותם לבדם מבלי שיבחינו בדבר".
"הו!" בכתה אשתו. "איך תעיז לקחת את ילדיך שלך איתך בשביל להשאיר אותם לבדם ביער?"
לשווא הדגיש בעלה בפניה את עוניים הרב, היא לא הסכימה. היא אמנם היתה עניה, אך היא בכל זאת היתה אמם. אולם לאחר ששקלה שוב בדעתה את הצער שייגרם לה אם תראה אותם גוועים ברעב, היא הסכימה לבסוף, והלכה לישון בדמעות.
כששכב אצבעוני במיטתו הוא שם לב שהשיחה בין הוריו מתלהטת ולפיכך קם בשקט ממיטתו והתחבא מתחת לשרפרף של אביו כדי לשמוע הכל מבלי שיבחינו בו. הוא שמע כל מילה מהשיחה. לאחר מכן הוא שב למיטה, אך לא עצם עין כל הלילה ורק חשב מה עליו לעשות. הוא קם מוקדם בבוקר והלך לגדת הנהר שם מילא את כיסיו בחלוקי נחל קטנים ולבנים, ואז חזר לביתו.
כולם יצאו לדרך, ואצבעוני לא גילה לאחיו דבר ממה ששמע. הם נכנסו ליער עבות בו לא יכלו לראות זה את זה במרחק של עשרה צעדים. מקושש הענפים החל להכות בעץ והילדים אספו את הענפים. כשראו הוריהם שהם עסוקים בעבודתם, התרחקו מהם בחשאי, ואז ברחו משם דרך שביל צדדי דהתפתל בין השיחים.
כשראו הילדים שהם נשארו לבדם הם החלו לזעוק בקולי קולות. אצבעוני נתן להם לזעוק, אך הוא ידע היטב איך לחזור הביתה כי בדרך לשם הוא דאג להפיל לאורך הדרך את חלוקי הנחל הלבנים שהיו בכיסיו. אז אמר לאחיו:
"אל פחד, אמא ואבא עזבו אותנו כאן, אך אני אוביל אתכם חזרה הביתה, בואו אחרי."
וכך עשו, והוא הוביל אותם הביתה באותה דרך בה נכנסו אל היער. הם לא העזו להיכנס, אלא התיישבו ליד הדלת והקשיבו לשיחה של הוריהם.
ברגע שמקושש הענפים ואשתו הגיעו לביתם, אדון האחוזה שלח להם עשר מטבעות קרונה שהיה חייב להם מזה זמן רב, ושהם לא ציפו לקבל. הדבר הפיח בהם חיים חדשים מאחר שהם כבר היו על סף רעב. מקושש הענפים שלח את אשתו מיד אל השוחט. בגלל שעבר זמן רב מאז שבא אוכל אל פיהם היא קנתה פי שלוש בשר ממה ששניהם היו צריכים. כשסיימו לאכול אמרה האישה:
"אבוי! היכן ילדי המסכנים כעת? הם היו אוכלים לשובע ממה שהשארנו. אך אתה, וויליאם, החלטת לנטוש אותם. אמרתי לך שנתחרט על כך. מה הם עושים עכשיו ביער? אבוי! אלוהים שישמור, אולי הזאבים כבר טרפו אותם. מה צלם אנוש לך באשר תנטוש כך את ילדיך."
עשרים וחמש פעמים היא חזרה על כך שהיא צדקה ושהם צריכים להתחרט על מעשיהם, ולבסוף איבד מקושש הענפים את סבלנותו ואיים להכות אותה אם לא תנצור את לשונה. הוא אמנם היה מודאג לא פחות ממנה, אבל היא הקניטה אותו, וכמו אנשים רבים אחרים הוא היה מהסוג שאהב רעיות שיודעות לדבר היטב, אך ראה בהן נודניקיות אם עשו זאת ללא הפסקה. וכך היא בכתה מרה וזעקה:
"אבוי! היכן ילדיי עתה! ילדיי המסכנים!"
הוא זעקה בקול כל כך חזק שהילדים, שעמדו בשער, החלו כולם לקרוא:
"אנחנו כאן! אנחנו כאן!"
היא מיד רצה לפתוח את הדלת, חיבקה אותם ואמרה:
"אני שמחה לראות אתכם, ילדיי היקרים. אתם כה רעבים ועייפים. ופיטר שלי המסכן, אתה כה מלוכלך. היכנס ואנקה אותך."
פיטר היה בנה הבכור, אותו אהבה יותר מכל האחרים כי הוא היה קצת ג'ינג'י, כמוה. הם ישבו לארוחת ערב ואכלו בתיאבון כזה ששני הוריהם היו מרוצים, והם סיפרו כמה הם היו מפוחדים ביער, ודיברו כולם בו זמנית כמעט כל הזמן. הזוג החביב שמחו מאוד לראות את ילדיהם שוב בבית והשמחה נמשכה כל עוד נשמרו עשר מטבעות הקרונה. אך כשאזל כל הכסף הם שוב נקלעו לאותה מצוקה, והחליטו לנטוש שוב את הילדים. וכדי שהדבר יצליח הפעם, לקחו אותם מרחק גדול בהרבה מן הפעם הקודמת.
הם דיברו על כך בחשאיות רבה, אך אצבעוני שמע אותם והחליט להיחלץ מהצרה הזו כפי שנחלץ מן הקודמת. אך למרות שהתעורר מוקדם מאוד בבוקר כדי ללכת לאסוף חלוקי נחל קטנים, הוא התאכזב לגלות שדלת הבית היתה נעולה היטב, והוא לא ידע מה יעשה. כשאביו נתן לכל אחד מן הילדים פיסת לחם לארוחת הבוקר, עלה בדעתו של אצבעוני שהוא יוכל להשתמש בלחם במקום בחלוקי הנחל, עליו רק לפזר פרורים לאורך הדרך. והוא הכניס את הלחם לכיסו.
הוריהם הובילו אותם לחלק מאוד צפוף ונסתר ביער, ואז התגנבו למשעול צדדי ונטשו אותם שם. אצבעוני לא היה מאוד מוטרד מכך, כי חשב שיוכל למצוא את דרכו חזרה באמצעות פרורי הלחם שפיזר בדרכו לשם. אך למרבה הפתעתו הוא לא הצליח למצוא אפילו פרור אחד, כי הציפורים אכלו את כולם עד האחרון שבהם. הם נקלעו למצוקה גדולה: ככל שהתקדמו כך התרחקו מהדרך הביתה ונעשו אבודים יותר ביער.
הלילה ירד ורוח סערה נשבה, והילדים נתקפו פחד נוראי. הם חשבו שהם שומעים מכל עבר יללות של זאבים שבאו לטרוף אותם. הם לא העיזו לדבר או לסובב את הראש. לאחר מכן ירד גשם כבד שהרטיב לגמרי את בגדיהם. בכל צעד שהלכו החליקו כפות רגליהם והם נפלו לבוץ והתלכלכו להחריד, וגם הידיים שלהם כבר הרגישו רדומות.
אצבעוני טיפס על עץ כדי לראות אם יוכל לראות משם משהו, הוא הביט לכל עבר ולבסוף ראה אור מנצנץ, דומה לאור של נר, במרחק גדול מן היער. הוא ירד, אך כשהיה על הקרקע לא ראה אותו עוד, והתעצב מאוד. ובכל זאת, לאחר שהלך עם אחיו מרחק מה לכיוון בו ראה את האור, הם הצליחו לצאת מהיער והוא הצליח להבחין שוב באור.
הדרך היתה מלאת חששות, כי בכל פעם שירדו במורד גבעה לא הצליחו לראות את האור, אך לבסוף הם הגיעו לבית בו דלק הנר. הם הקישו על הדלת ואישה חביבה פתחה אותה ושאלה אותם מה רצונם.
אצבעוני סיפר לה שהם ילדים מסכנים שאיבדו את דרכם ביער וברצון האל ישמחו למקום ללון.
האישה שראתה כמה הם נאים החלה לבכות ואמרה להם:
"אבוי! קטנטנים מסכנים. לאן באתם? אינכם יודעים שהבית הזה שייך למפלץ אכזרי שאוכל ילדים קטנים?"
"אה, גברת יקרה" ענה לה אצבעוני (שרעד כולו, כמו אחיו), "מה נעשה? הזאבים שביער הרי יטרפו אותנו הלילה אם לא תתני לנו להיכנס. אנחנו מעדיפים שהאדון יאכל אותנו. אולי הוא ירחם עלינו, בעיקר אם את תבקשי זאת ממנו."
אשתו של המפלץ חשבה שהיא תוכל להסתיר אותם מבעלה עד הבוקר, והיא נתנה להם להיכנס, והובילה אותם אל לפני האש שם יכלו להתחמם. ומעל האש הסתובבה על שיפוד כבשה שלמה, שנצלתה לארוחת הערב של המפלץ.
כשהרגישו כבר קצת חמימים שמעו ארבע נקישות על הדלת. זה היה מפלץ ששב הביתה. אשתו מיהרה להחביא את הילדים מתחת למיטה והלכה לפתוח את הדלת. המפלץ שאל אותה אם ארוחת הערב מוכנה והיין הוגש, ואז התיישב לשולחן. הכבשה עדיין דיממה ולא נצלתה מספיק, אך הוא העדיף אותה ככה. הוא ריחרח ימינה, ריחרח שמאלה ואמר:
"אני מריח בשר טרי."
"אתה בטח מריח את העגל שהרגע שחטתי ופשטתי את עורו." ענתה אשתו.
"אומר לך שוב, אני מריח בשר טרי." ענה המפלץ והעיף מבט באשתו. "ויש כאן משהו שלא ברור לי."
כשאמר את המילים הללו הוא קם מן השולחן והתקדם ישר לעבר המיטה.
"אהא!" אמר המפלץ, "אני רואה ששיקרת לי, אישה ארורה. אני באמת לא יודע למה אני לא אוכל גם אותך, נראה לי הבשר הקשה והמתפורר שלך עושה לך שירות טוב. הנה יש לי ציד מוצלח שבא בדיוק בזמן כדי לשעשע שלושה מחברי המפלצים שיבואו לבקר אותי בעוד יום יומיים."
והוא גרר אותם ממתחת למיטה, אחד אחרי השני. הילדים המסכנים כרעו על ברכיהם והתחננו שימחל להם. אך מולם עמד אחד המפלצים האכזריים ביותר בעולם שלא חש שום רחמים כלפיהם, ויותר מכך, הוא כבר טרף אותם בעיניו, ואמר לאשתו שהם יהיו ממש מעדנים אם יהיו מוקפצם ברוטב מתובל. אז לקח סכין גדולה והתקרב אל הילדים תוך שהוא משחיז אותה על אבן משחזת גדולה שהחזיק בידו השמאלית. הוא אחז באחד מהם ואז אמרה לו אשתו:
"למה עכשיו? יש לך מספיק זמן לעשות זאת מחר."
"הפסיקי לקשקש." ענה המפלץ, "הם יאכלו לי את אלו שהכי רכים."
"אבל יש לך כבר כל כך הרבה בשר," ענתה האישה, "אין לך שום סיבה. יש עגל, שתי כבשים וחצי חזיר."
"כן, נכון." אמר המפלץ. "תני להם לאכול לשובע כדי שלא יתמוטטו, והכניסי אותם למיטות."
האישה החביבה שמחה למשמע הדברים ונתנה להם ארוחת ערב טובה, אך הם כל כך פחדו שלא הצליחו לאכול אפילו ביס אחד. המפלץ, מצד שני, ישב שוב לשתות, מרוצה מן הכיבוד שהשיג לחבריו. הוא שתה תריסר כוסות יותר מהרגיל והן עלו לו לראש כך שהוא נאלץ ללכת לישון.
למפלץ היו שבע בנות, כולן ילדות קטנות, למפלצות הצעירות הללו היה עור חלק מאוד בגלל שהן נהגו לאכול בשר טרי כמו אביהן. אך היו להן עיניים אפורות קטנות ועגולות, אפים מעוקלים ושיניים ארוכות וחדות עם רווחים ביניהן. הן עדיין לא היו שובבות מדי, אך הן התקרבו לזה כי הן כבר היו נושכות ילדים קטנים כדי שיוכלו למצוץ את דמם.
את הבנות השכיבו אותן לישון מוקדם, כל אחת עם כתר זהב על ראשה. באותו חדר היתה מיטה נוספת באותו גודל, ובאותה מיטה השכיבה אשתו של המפלץ את הבנים הצעירים ואז הלכה למיטתה עם בעלה.
אצבעוני שם לב לכתרים על ראשיהן של בנות המפלץ, ומאחר שחשש שהמפלץ יתחרט שלא הרג אותם, הוא קם בסביבות חצות הלילה, לקח את המצנפות של ושל אחיו, הלך בשקט מוחלט והניח אותן על ראשיהן של שבע המפלצות הקטנות. את הכתרים של הבנות הוא הסיר והניח על ראשו ועל ראשם של אחיו, כדי שהמפלץ יחשוב שאלו הן בנותיו, ויחשוב שבנותיו הן הבנים הצעירים שרצה להרוג.
ותכניתו הצליחה במצופה. המפלץ קם בסביבות חצות הלילה והתחרט על שדחה למחרת את מה שיכל לעשות עוד באותו הלילה, ולפיכך קפץ במהירות ממיטתו ולקח את הסכין הארוכה.
"בואו נראה מה שלום הנוכלים הקטנים," אמר לעצמו "ונעשה את זה פשוט."
הוא מישש את דרכו במעלה המדרגות אל חדר השינה של בנותיו והגיע למיטה בה שכבו הבנים, ובה ישנו כולם מלבד אצבעוני שהתמלא בפחד כשהמפלץ מישש את ראשו ואת ראשי אחיו. המפלץ חש בכתרים ואמר:
"הייתי צריך לסיים את העניין. נראה לי ששתיתי יותר מדי אתמול."
אז הלך למיטה בה ישנו הבנות, ומצא שם את המצנפות של הבנים.
"אה!" אמר "בחורים עליזים, אלו אתם שם? נעשה מה שצריך לעשות."
אמר, ובלי שהות שיסף את גרונן של כל שבע בנותיו.
הוא היה מרוצה ממעשיו וחזר למיטתו ולאשתו. מרגע ששמע אצבעוני את המפלץ נוחר הוא העיר את אחיו והאיץ בהם להתלבש מהר ולבוא אחריו. הם התגנבו למטה אל הגן וטיפסו על החומה. הם המשיכו לרוץ כל הלילה כשהם רועדים, מבלי לדעת לאן הם רצים.
כשהתעורר המפלץ אמר לאשתו: "עלי במדרגות והכיני את הפרחחים שבאו לכאן אתמול בלילה."
אשת המפלץ היתה מאוד מופתעת מטוב לבו של בעלה, אם כי לא היה לה מושג איך היא אמורה להכין אותם. אך מאחר שהוא הורה לה לעלות ולהכין, היא עלתה ונדהמה כשראתה את שבע בנותיה מתות ומתבוססות בדמן.
היא התעלפה, כי זה מה שעושו כל הנשים במצבים כאלו. המפלץ חשש שאשתו תתעכב יתר על המידה בביצוע הוראותיו, אז הוא עלה גם כן כדי לעזור לה. הוא נדהם לא פחות ממנה מן המחזה המחריד.
"אה! מה עשיתי?" זעק "העלובים האלו ישלמו על כך, ומיד."
הוא שפך קנקן מים על פניה של אשתו, וכששבה לחושיה קרא:
"הביאי לי מהר את מגפי שבע הפרסאות, כך אוכל ללכת וללכוד אותם."
הוא יצא, עבר כברת דרך גדולה בכל צעד, גם בימין וגם בשמאל, והגיע לבסוף אל הדרך בה הלכו הילדים המסכנים, פחות ממאה צעדים מבית אביהם. הם הבחינו במפלץ שעבר בצעד אחד בין הר להר, ודילג מעל נהרות כאילו היו תעלות צרות. אצבעוני ראה מערה בסלע שהיה לידם, הכניס לשם את אחיו ונדחק לשם בעצמו, בוחן ללא הפסקה את מעשיו של המפלץ.
המפלץ התעייף מן המסע הארוך וכושל (כי מגפי שבע הפרסאות היו מעייפות את מי שנועל אותן), והחליט לנוח. במקרה הוא התיישב בדיוק על הסלע בתוכו התחבאו הילדים. לא היה עייף ממנו והוא נרדם, ואחרי שהתהפך על משכבו כמה פעמים הוא החל להשמיע נחרות כה איומות שהילדים נעשו מפוחדים בערך כמו שהיו כשהוא החזיק את הסכין הגדולה ורצה לשסף את גרונם. אצבעוני לא פחד כל כך כמו אחיו והוא אמר להם שעליהם לרוץ מיד לכיוון הבית כל עוד שנתו של המפלץ עמוקה, ושאין להם מה לדאוג לגביו. הם שמעו לו ובמהרה הגיעו הביתה. אצבעוני ניגש אל המפלץ, הוריד בזהירות את מגפיו והכניס אליהן את רגליו שלו. המגפיים היו מאוד ארוכות וגדולות, אך מאחר שהיו יצירי קסם הן יכלו לשנות את גודלן לפי מידת נעליו של הלובש אותן, כך שהתאימו לרגליו כאילו נוצרו במיוחד בשבילו. הוא פנה מיד לביתו של המפלץ, שם ראה את אשתו ממררת בבכי על אובדן בנותיה שנרצחו.
"בעלך נמצא בסכנה גדולה," אמר לה אצבעוני, "כנופיה של גנבים חטפה אותו והם נשבעו להרוג אותו אם לא יתן להם את כל הכסף והזהב שיש לו. כשהם הניחו סכין על צווארו הוא שם לב אלי וביקש שאבוא ואספר לך על מצבו, וגם ביקש שתתני לי כל דבר בעל ערך שיש לו, כולל הכל, אחרת הם יהרגו אותו ללא רחמים. הדבר דחוף מאוד, לכן הוא ביקש שאשתמש במגפיו (את רואה שאני נועל אותן) כדי שאהיה מהיר יותר וכדי להוכיח לך שלא מדובר בתרמית."
האישה החביבה היתה עצובה ומפוחדת, ונתנה לו את כל הדברים שהיו לה, כי המפלץ היה בעל טוב למרות שנהג לאכול ילדים.כך השיג אצבעוני את כל כספו של המפלץ, והוא חזר לבית אביו שם קיבלו אותו בשמחה רבה.
אנשים רבים חושבים אחרת ומעמידים פנים שאצבעוני לא שדד כלל את המפלץ, לדעתם הוא רק חשב שיוכל לקחת בצדק ועם מצפון שקט את מגפי שבע הפרסאות שהדבר היחיד שהמפלץ עשה איתן היה לרדוף אחרי ילדים קטנים. אותם אנשים טוענים שהם בטוחים בכך, בעיקר כי הם הרבה פעמים אכלו ושתו בביתו של מקושש הענפים. הם מעידים ששכאצבעוני לקח את מגפיו של המפלץ הוא הלך לחצר המלך, שם סיפרו לו שהם במצוקה בגלל צבא שהיה במרחק מאתיים פרסאות ובגלל הצורך לנצח בקרב. הם מספרים שהוא הלך אל המלך ואמר לו שאם ירצה, אצבעוני יוכל להביא לו ידיעות מן הצבא עוד באותו הלילה.
המלך הבטיח לו סכום כסף גדול בעד שירותו, ואצבעוני עשה כאשר הבטיח, וחזר באותו הלילה עם חדשות. שליחות ראשונה זו הביאה לו תהילה רבה, הוא קיבל כל מה שרצה והמלך שילם לו בעין יפה עבור מסירת פקודותיו לצבא. לאחר זמן מה בתפקיד השליח ולאחר שצבר עושר רב הוא חזר הביתה לאביו, ולא ניתן לתאר כמה מאושרים היו כולם שהוא חזר. הוא הקל מאוד על המשפחה, קנה משרות לאביו ולאחיו וכך הפך אותם למבוססים מאוד, ובתוך כך הפך גם את חצרו למושלמת.
מקור: שארל פרו (Charles Perrault, סיפור צרפתי)