ספר העקרים/מאמר ד/מא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק מא
[עריכה]עוד יש לי בזה דרך אחרת עיונית יותר עמוקה להכריח ההשארות הנפשיי מכללות התורה והיא זו.
כבר בארנו כי הכחות המתחלפות לא יבאו אלא מהתחלות מתחלפות, ולזה כאשר ידענו שיש באדם כח בו ישתתף לבעלי חיים וכח בו יובדל מהם, ידענו שהכה אשר בו יובדל מהם יבא מהתחלה אחרת זולת ההתחלה הנותנת החיות בבעלי חיים, כמו הזנגאר שנמצא בו כח שורף וכח מאכל שהן שתי כחות מתחלפות, והשגנו שהשרפה באה לו מכח הנחשת, שפטנו שהכח המאכל יבא לו מהתחלה אחרת שהוא החומץ, וכן מאשר ראינו שהכח שבו יובדל האדם מהבעלי חיים יש לו פעל מיוחד בפני עצמו בלי שתוף הכחות הגשמיות, וזה בהשגת העצמיות הנפרדות והמושכלות המופשטות מחומר שהוא דבר בלתי נפסד, שפטנו שזה הכח יש לו קיום בפני עצמו בזולת הגוף ולא יפסד בהפסד הגוף.
ובעבור זה כשהשיג אדם הראשון העצמיות הנפרדות המופשטות מחומר, שזהו פירוש ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל עוף השמים, שפט בשיש לו כח נפשיי בלתי נתלה בחומר ולא נפסד בהפסדו, אבל לא שער במה יהיה קיום הכח ההוא, וכאשר נגלה עליו השם יתברך וצוהו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, נתבאר לו כי קיום הנפש יהיה במה שתעשה רצון השם יתברך, ומיתתה בשתעבור על דבריו.
ומאשר הדתות האלהיות הראשונות כמו תורת אדם ותורת נח היה מושכל אצלם הגמול הזה הרוחני שאמרנו שהוא קיום הנפש בפני עצמה במצות השם יתברך, והיה מושג אצלם מצד מה שנתבאר אצלם ומה שהושג לאדם ומה שנאמר לו מפי השם יתברך שידעו וקבלו זה מפי אדם עצמו, לפיכך היו מיעדים הפסד השכר הזה הרוחני לממרה פי השם יתברך ועובר על דבריו, כאדון האומר לעבדו אם תעבור על מצותי אקח כל אשר לך, שהבנת המאמר הזה בלי ספק היא שאם לא יעבור שישאר בידו אשר לו.
וזהו מה שיעד השם יתברך לאדם על עברו על מצותו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והמיתה הכפולה הזאת בלי ספק הוא עונש לגוף בפני עצמו ולנפש בפני עצמה, לגוף בפני עצמו, כי קודם שאכל מעץ הדעת היה הכח הטבעי אשר בו מספיק לעשות תמורת מה שנתך בשוה, ולא היתה ההתכה גוברת על תמורת המזון הבא אל הגוף מחוץ, והיה אפשר לפי זה שיתקיים הגוף תמיד על זה הדרך, ואחר שאכל מעץ הדעת היתה ההתכה גוברת על התמורה כמו שהוא היום, והוא בהכרח שימות, כמו שנתבאר בראשון מהקאנון, וזהו שאמר הכתוב כי ביום אכלך ממנו מות תמות הנאמר על הגוף, כלומר כי ביום ההוא תגבר ההתכה על התמורה והוא בהכרח שימות, ובעבור שמטבע עץ החיים היה להחליף הכח כדי שיוכל הכח הטבעי לעשות התמורה שוה אל ההתכה או יותר, אמר הכתוב ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל, כלומר יתקן מה שעוות באכילת עץ הדעת וחי לעולם, וזהו דרך הבנת אלו הפסוקים כפי הפשט והבנת מיתת הגוף באכילת עץ הדעת.
וכן עונש הנפש היה שתפסד ותמות, וזו היא המיתה הנכפלת בכתוב לרמוז על מיתת הגוף ומיתת הנפש, ואחר שעונש העובר על מצות השם יתברך הוא מיתת הנפש, הנה שכר המקיים מצות השם יתברך הוא קיומה בלי ספק.
ומכל זה יראה כי קיום הנפש היה ידוע ומושכל אצל אדם ונח ושומרי תורתם, וכן בעלי ריבנו מודים כי העונש המיועד לאדם היה לנפש, אלא שהם אומרים שהוא לנפש בלבד ואנחנו נאמר שהיה בו עונש לגוף גם כן, כמו שיורה פשט הכתובים, וכל עוד שלא נתקן עונש הגוף אין ראיה על תקון עונש הנפש אלא בשמירת מצות השם יתברך, ומכל מקום אחר שלדברי כלנו העונש המיועד לנפש הוא בזולת הגוף, הגמול גם כן יגיע לנפש בזולת הגוף.
וזה הדרך בעצמו דרכה בו התורה כשיעדה העונשין לנפש בעברה על מצות ה', ואף על פי שהדברים הנאסרים הם מזונות נאותים לגוף ואין בהם נזק כלל, שהרי אמרה תורה כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש וגו', וכן בחלב אמרה תורה כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה, והוא דבר ידוע שאין אכילת החמץ בפסח והחלב בכל זמן סם מסמי המות שיכרת האוכל בימי עלומיו כי החוש מכחיש זה, אבל בלי ספק הכרת הזה הוא עונש לנפש החוטא.
ואף אם יש כריתות בתורה שענשם מגיע לזרע החוטא גם כן, כאמרם רבותינו ז"ל כרת הוא וזרעו נכרתין, אין זה הדין בכל הכריתות, כי לא יהיה דין ישר כי ראובן בהיותו בן שמונים שנה אם יאכל כזית חלב שימותו בניו וכל זרעו בלא עתם, ולא יגיע מזה עונש אל החוטא, כי ימות בן שמונים שנה, אלא שמזה יתבאר שיש עונש בכרת מגיע לנפש החוטא בהכרח, ואחר שהעונש הנזכר בתורת משה בכריתות הוא מיועד בהכרח לנפש בזולת הגוף, זה יורה שהנפש שלא תחטא לא תכרת, ויהיה השכר אם כן מגיע לנפש בזולת הגוף.
וזה הדרך המובן מן הכרת הנזכר בתורה במקומות מתחלפים הוא בעצמו הדרך המקובל מאדם ומנח ומשם ועבר וזולתם מן היחידים כאברהם יצחק ויעקב, ועל כן מאס אברהם אבינו חייו וחיי בנו יחידו וכל ההצלחות הגשמיות שהיו מיועדות לו לרשת את ארץ כנען ושיירש זרעו את שער אויביו וכי ביצחק יקרא לך זרע, והלך לשחוט את בנו יחידו, בהיותו יודע כי בקיום מצות ה' תתקיים הנפש קיום נצחי ותשאר בנועם מתמיד, וכי בעברו את פי השם יתברך היא לא תצלח ותהיה נכרתת מן הנועם ההוא, ומה חפצו בביתו אחריו ובכל היעודים הגשמיים אם הפסיד הטוב ההוא הנצחי שהוא קיום הנפש, אלא שבזה יש לומר כי לפי שהיה אברהם עובד ה' מאהבה גמורה לא היה חושש לשכר כלל, אלא להשלים רצון אהובו שהוא השם יתברך, אבל מכל מקום הטענה בכללה שאמרנו היא טענה אמתית מכרחת כל בעל שכל להיות שכר הנפש וקיומה אחר המות מובן בהכרח מן העונש המיועד.
ואולם למה לא הרחיבה בו התורה הבאור וסמכה בזה על מה שיובן מן הדרך שאמרנו מצד עונש הכרת והמיתה המיועד אל הנפש, הנה הטעם בזה כי נותן התורה חשש לרפאות חליי הנפשות כדרך שהרופא המובהק חושש לרפאות חליי הגופות, וכמו שהרופא המובהק יחוש לרפאות סבת החולי הנמצא ולא יחוש לרפאות שאר המקרים הנמשכים, כי ברפואת הסבה תמשך הרפואה לכלם, כן רופא הנפשות יחוש לרפאות סבת החולי הנמצא.
והוא מבואר שאין דרך מציאות לשכר ולעונש הנפשיי אלא עם מציאות ההשגחה.
ולפי שהקדמונים כל זרע אדם וכל בני נח זולתי יחידי סגולות כמו שם ועבר ואברהם וזולתם כלם היו עובדי עבודה זרה ומכחישים ההשגחה ונמשכים אחר המוחש, ולזה לא היו חוששין לאותו היעוד הנפשיי שהיה מושכל וידוע אצלם מתורת אדם ונח, אבל היו מרחיקים אותו ולא היו מאמינים בו אחר שלא היה מושג בחוש, בעבור זאת בחר השם יתברך היודע תעלומות לב דרך אחרת, והוא ליעד בתורת אברהם דברים גשמיים ויעודים גופיים שהם כנגד מנהג הטבע, להורות כי עובד ה' ושומר מצותיו הוא מושגה בכל פרטי עניניו מהשם ואיננו משועבד למנהג הטבע, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל על לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, לפי שהדרך ממעטת ג' דברים, ממעטת את הזרע וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך נאמר ואעשך לגוי גדול להבטיח על הזרע, ואברכך הבטחה על הממון, ואגדלה שמך הבטחה על השם, וזה להורות כי עובד השם יתברך איננו משועבד כלל למנהג הטבע ולא יזיקוהו המזיקים הטבעיים, אבל על שחל ופתן ידרוך ירמוס כפיר ותנין.
וזה הדרך שנמצא בתורת אברהם הוא בעצמו הדרך שדרך בו השם יתברך בתורת משה, וזה בעשית האותות והמופתים המפורסמים לכל, כדי שיתברר להם כי עובד השם יתברך ושומר מצותיו איננו משועבד לדברים הטבעיים אבל כל הדברים הטבעיים משועבדים אליו, ואחר שנמצא בדברים הטבעיים שאין אחד מהם שלא ימשך אליו תועלת ותכלית מה, ונמצא תועליות נמשכים למעשים ופעולות מה אין ההקש גוזר שימשכו התועליות ההן מן המעשים ההם, כל שכן שראוי שימשכו למצות התורה תועליות, ואף על פי שאין ההקש גוזר המשכם מן המעשים ההם.
שכן נמצא לרבותינו ז"ל יזכירו פעולות ומעשים ימשכו מהם תועלות אין ההקש גוזר שימשך זה מהם, כמו מה שנזכר במסכת שבת בסוף פרק במה אשה מי שיש לו עצם בגרונו מביא עצם מאותו המין ומניח לו על קדקדו ואומר הכי חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, ודברים אחרים רבים שנזכרו שם מזה המין, וכן נזכר במסכת סנהדרין בענין ר' אליעזר הגדול שאמר אמרתי דבר ונתמלא כל השדה קשואים, אמרתי דבר ונתקבצו כלם למקום אחד, שיראה שבעשית פעולות אין ההקש גוזר אותן או אפילו בהזכרת תיבות ידועות בלבד בזולת מעשה, ימשך מהם פעל מה שאין ההקש גוזר שימשך כך.
ואף אנו נאמר ששערה החכמה העליונה מעשים ופעולות הן הנה מצות התורה, שיהיה נקשר בהם ונמשך מהם תועלת הגמול והעונש הנפשיי אף אם לא נדע איך יתחייב זה מהם, כמו שלא נדע טעם המשך התועלות ההם לפעולות ההם או לתיבות הנזכרות בפי חכמי הקבלה וזולתם שאין ההקש גוזר כך, וכן הגמולים והעונשים המיועדים בתורה ימשכו למעשה המצות והעבירות הנעשות בכונה ויקשרו בהם ויתחייבו מהם כהתחייב הדבר מסבותיו.
תדע שהרי נבוכדנאצר רשע גמור היה ונגזרה עליו גזרה שתטרף דעתו ויהיה נטרד מבין בני אדם לדור עם החיות, ונתאחרה אותה גזרה שנים עשר חדש בשכר מצות הצדקה, עד שאמרו רבותינו ז"ל בפרק א' מבבא בתרא למה נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנבוכדנאצר, שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין וגו', הרי מפורש שהצדקה תועיל לבטל הגזרה, ושהשכר הזה נקשר בה ונמשך ממנה אף על פי שלא יהיה המקבל ראוי לו, ולזה לא היה רבי אמי רוצה לקבל צדקה מהעכו"ם.
וכן בענין העונשים אמרו רבותינו ז"ל, משחרב בית המקדש אף על פי שבטלו ארבע מיתות בית דין, דין ד' מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, ועל זה הדרך הוא בשאר מצות התורה, ואף על פי שלא יגזור ההקש זה ראוי שנאמין שיהיה כן, אחר שהעיד הנסיון היות הטבע משועבד ונכנע לצדיקים ולחסידים ולשומרי מצות התורה, וזה יסוד גדול לתורה.
ולזה תמצא במרה כשהשליך משה רבינו עליו השלום העץ אל המים וימתקו המים, שאותו העץ היה הרדופני שהוא עץ מר מאד לפי מה שבאה הקבלה בו ואין מדרכו להמתיק המים, ואמר הכתוב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, והפירוש הנכון בנסיון הזה הוא מה שפירש בו הר"ן ז"ל שהוא שב אל החק והמשפט, רוצה לומר שהשם יתברך שם אל העם חק ומשפט שם, כאמרם ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד, ושם נסהו, רוצה לומר כי שם נסה משה את החק ואת המשפט הזה לפני העם כשהראה להם איך היה הטבע נכנע ומשועבד לשומרי מצות השם עד שהמים המרים נמתקו בעץ המר, ולזה סמך אליו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשח והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, יאמר כי השומע לקול ה' ועושה הדברים הישרים והנרצים לפניו ושומר מצותיו וחקיו, לא די שהוא נצול מהחולאים המקריים ואותם שהם בשימת משים כגון חליי מצרים אלא אפילו מן החלאים הטבעיים ההוים על האדם מצד מזגו בשנוי פרקי השנה יהיה רופאו מהם.
וזה כי החליים שני מינים, האחד החלאים הטבעיים, והם הבאים על האדם משנוי הפרקים וכפי מזגו, כאלו תאמר שהדמיי יחלה באביב והאדומי יחלה בקיץ, והמין האחר החליים הבאים על האדם מצד שנוים יקרו באויר, כחליים הדבריים וזולתם שהם באים בשנוי הזמנים מטבעם, ומביאים חליים על האדם אם על צד המקרה ואם על צד העונש מהשם יתברך, והחליים הללו אינם באים על האדם מצד טבעו אלא מחוץ ובשימת משים כחליי מצרים, ועל אלו אמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, ועל המין הראשון מן החליים הבאים על האדם מצד טבעו אמר כי אני ה' רופאך.
וכן ייעד משה במשנה תורה פרשת והיה עקב, והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך, אמר כי בשמיעת משפטי התורה ושמירתם ועשיתם יהיה האדם מנוצל משני מיני אלו החליים, אם מהחליים שהם מצד טבעו של אדם, וזהו והסיר ה' ממך כל חולי, ואם מהחליים שהם בשימת משים, וזהו וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך.
וכל זה להורות ששומר התורה הוא מנוצל מן הפגעים והמקרים הן טבעיים או בלתי טבעיים, לפי שהוא למעלה מן הדברים הטבעיים, כמו שהעיד על זה הנסיון במרה כמו שפירשנו, כי ושם נסהו שב אל חק ומשפט, כי אי אפשר שישוב אל העם שנסו את השם, שלא מצינו להם נסיון בזה אלא שצעקו למשה לאמר מה נשתה, ולא יכעס השם עליהם כשישאלו הדברים ההכרחיים להם, גם אי אפשר שישוב אל השם שנסה את העם, כי אין בנסיון הזה תועלת נמשך כמו בשאר מיני הנסיון שפירשנו בזה המאמר, ולזה אמרנו כי ושם נסהו שב אל החק, לומר כי הראה להם בנסיון איך שומר התורה לא היה משועבד לדברים הטבעיים.
וזו היתה כונת השם בהורדת המן שהיה מיד אחר מרה, כמו שפירש להם משה במשנה תורה, כי אמר אחר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו', למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שיראה שירידת המן וכל הנסים שנעשו בו היו להראות את ישראל ולהודיעם כי שומר התורה הוא למעלה מן הדברים הטבעיים, ושהאל יתברך יכול להחיות את האדם זולתם וזולת לחם.
ואחר שנתברר בכל האותות והמופתים שנעשו במדבר שהשם יתברך משנה הטבע לעושי רצונו ומשגיח עליהם בכל עניניהם, כל שכן שיתברר אצלם הגמול הנפשיי שהוא הדבר העקרי הנמשך מההשגחה, כמו שהיה מקובל בידם מן הדתות הקודמות מאדם ומנח על ידי אברהם יצחק ויעקב שיש לנפש השארות שהוא אמת גמור.
ויעוד ירושת הארץ והדברים הגשמיים לכלל האומה על יד האבות היה כדי שיוכלו האנשים להשיג ההצלחה הנפשית בהיות האומה בשלוה ובהשקט, כי בהיותם גולים בארץ לא להם אי אפשר להם לעבוד השם יתברך כראוי כדי שתושג הצלחת הנפש.
וזו טענה מספקת לפי דברי הרמב"ם ז"ל שאמר כי עקר הגמול בעולם הבא הוא לנפש בלבד, ואולם לפי דעת הרמב"ן שאמר כי הגמול הוא לנפש ולגוף ביחד צריכין אנו לומר כי אחר שפירשנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות הוא עונש לנפש ולגוף ביחד, כי משם יתבאר שהשכר יהיה לגוף ולנפש ביחד ואחר תחית המתים, וזה מה שרצינו לבאר בזה הדרוש, והאל יצילנו משגיאה: