ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/התקופה הראשונה (המשך)
| בר-טוביה | |
| ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל. | |
|---|---|
| התקופה הראשונה (המשך) | |
| →התקופה הראשונה | תקופת-המעבר← |
ד) התקופה הראשונה.
התפתחות התרבות והכרת השניות. הבעל. אליהו הנביא. מלאך השלום. ערכו בתולדות ישראל. הקינים. בית הרכבים. עמוס. הנזיר והרועה הקדמון. הנזיר והנביא.
החיים בארץ-ישראל הלכו הלוך והתפתח, הלוך וגלה את הסתירות המסתתרות בתוכם. רחוק היה הצפון מן הדרום, ורחוקים היו יושבי-הצפון מיושבי הדרום, ויהיו לשתי ממלכות אוכלות אשה את אחותה. רחוקות היו ירושלים ושומרון מן היערות והכפרים אשר סביב להן, וכאשר שלחו "קציני בית ישראל" את גובה המיסים אל "עם הארץ", "וירגמו כל ישראל בו אבן" [1]. "ובעתים ההם אין שלום ליוצא ולבא, כי מהומות רבות על כל יושבי הארצות; וכותתו גוי בגוי ועיר בעיר" [2]. מבית ומחוץ נשמעה אנקת האדם הבזוז והשסוי. גזה הרגשת השלום והאחדות מן הלב, והרגשה חדה, ממארת ומכאבת, של סתירות אין סוף, כירסמה את שרשי הנשמה. החל האדם לשכוח תפילה זכה, נוחה ושקטה, אשר כנחל אפרסמון היא נמשכת לאט לאט, ומדי עברה תרפא כל מכאוב ותשרה שלום ונחת. אכולי-ניגודים, קרועי-הפכים, עמדו הכוהנים לפני אלוהיהם ויצעקו "בקול גדול, ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים, עד שפך דם עליהם" [3], אולי ירחם "בעל-חמה", ירח את ריח "חלבם ודמם", ויחוס על האדם הסובל, הנאנק מעצמת מכאוביו, ויוריד עליו את השפעתו האלוהית. שכח הכוהן הישראלי את מצוות ה' אלוהיו: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרון הכוהן לא ייגש להקריב את אשי-ה', מום בו, את לחם אלוהיו לא ייגש להקריב" [4]. "אל רחום וחנון" היה לאל "קנא ונוקם", "בעל-חמה" ו"דורש דמים", ונביאי-ה' היו ל"נביאי-הבעל", "ויתגודדו כמשפטם". נסתלקה שכינה מישראל, פנה זיווה, פנה הודה, "ויהי קצף גדול על ישראל".
אז עלה ממדבר יהודה חיזיון נשגב ונפלא, נגלה איש הפלאות אשר קורא בפי העם: אליהו הנביא. אין יודע מי היה האיש הזה, מה מוצאו ומה אחריתו. פתאום נגלה ופתאום נעלה "בסערה השמימה". נזיר היה האיש, "בעל שיער" [5], עטוף "אדרת"[6] ו"אזור עור אזור במתניו" [7]. בודד התהלך במדבר, לן "תחת רותם אחד" [8], או במערה אשר ב"הר האלוהים חורב" [9], ויש אשר הסתתר "בנחל כרית אשר על פני הירדן. והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר, ולחם ובשר בערב, ומן הנחל ישתה" [10]. אבל מן המדבר עיניו צופיות אל כל הנעשה בין החיים בתוך ישראל וגם מעבר לישראל. מן המדבר הוא בא להוריד אל העם את מלכות השמים בכוח אמונה מפרקת הרים, אהבה בוערת וקנאה חוצבת להבות אש. "קנוא קינאתי לה' אלוהי צבאות", אומר הנביא על עצמו [11], אבל הקנאה מאין תימצא אם אין אהבה עזה קודמת? רק האוהב הוא קנאי, "דלית קנאה אלה ברחימותא, ומגו רחימותא אתי קנאה" [12], ואוהב וקנאי היה אליהו הנביא. בשם ישראל ואלוהי ישראל שחט את נביאי הבעל [13], הגיד למלכים – לאחאב ולאיזבל ולאחזיהו בנם – את פשעם באומץ לב ובעזוז נפש, משח מלכים חדשים גם לישראל גם לארם והקים נביאים [14], אשר ימשיכו את עבודתו הלאה. בשמם עשה נפלאות, הוריד אש [15] וגשמים [16] מן השמים, הוחיה מתים [17]. נכונה היתה דרכו לפניו, וספיקות והרהורים רעים לא עינו את נפשו. כמשה איש האלוהים לא חת ולא נסוג אחור מפני כל מעצור ושטן. כוכבו מאיר לפניו, והוא הולך אליו ומוליך את העם אחריו בצעדים מאוששים, בלב בטוח כי גם הנחשלים יבואו – יבואו, ואם גם אחרי דורות רבים. יודע הוא, כי דרכו היא דרך החיים, דרך הניצחון על מכשולי החיים. יודע הוא, כי כל החיים חייבים ללכת בדרך החיים, כי דרך אחרת אין להם, והוא מושך אותם אל דרך החיים בכוח גדול וביד חזקה. בתמונת הנזיר-הנביא אליהו נקל הוא להכיר את רשמי תמונת אבותיו הנזירים הגיבורים – תמונת שמשון הגיבור ואחוזת-מרעהו. זאת הקומה הרמה, אלה גלי השערות הארוכות, אלה תווי-הפנים המוצקים ומבטי-העיניים היורות זקים וחצים, זה הצואר אשר לא עלה עליו כל עול, וזה כוח-האיתנים מוסדי הארץ. רק הרצון חזק ואמיץ בנשמת הנביא רב יתר מאשר בנשמת זקנו הגיבור. הגיבור כרע נפל לפני האשה, אבל רצון הנביא לא נכנע לעולם מפני האשה. במלחמת הנביא עם איזבל ניצח הנביא, והאשה נפלה שדודה ולא נותר מאומה מכל המעשה אשר עשתה ומכל שאיפותיה ותאוותיה אשר שאפה ואשר התאוותה "ולא מצאו בה כי אם הגולגולת והרגליים וכפות-הידיים" [18].
והעם ידע מה היה אליהו לו – ידע לא בהכרה שכלית, כי אם בהרגשה טבעית ובנטיה פנימית. לעם היה אליהו הנביא לא הקנאי הגדול והנורא, כי אם "מלאך-השלום". אליהו הנביא הוא העומד בין האבות ובין הבנים, המשיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", המחבר את תולדות ישראל אלה לאלה להיות אחד. בשעה שהגיע המשבר הנורא בתולדות ישראל, אפרים התחיל מתבולל בעמים וה"בעל" התחיל דוחף את רגלי שכינת ישראל כביכול, בשעה שדומה היה, כי ישראל יהיה ככל הגויים הקטנים, הקרובים אליו במקום ובגזע, לכשתגיע שעתו, כעמון וכמואב יעבור מן העולם מבלי כל זכר ומבלי כל השפעה על העולם – באותה שעה נתגלה אליהו הנביא ועשה שלום "בין ישראל לאביהם שבשמים", החיה את רוח האומה ו"הוסיף בה כוח" להמשיך את עבודת העבר לעתיד ביתר שאת וביתר עוז. והעם האמין, כי "לפני בוא" היום האחרון, "היום הגדול והנרא", יתגלה עוד הפעם אליהו הנביא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", ועשה שלום בין העבר והעתיד אשר לתולדות ישראל. בהגדות העם בכל הדורות נוטל אליהו הנביא חלק בראש גדולי ישראל. בחזיונות הנזירים והחסידים נעלמות תמונות הנזירים הגיבורים, אשר היו מאז ומעולם, מאחורי תמונת אליהו הנביא. רק אליו עיניהם צופיות, ולהגיע אל המדריגה שעליה עמד נכספה גם כלתה נפשם.
אליהו הנביא לא היה מתבודד. אבל בודד היה בעמו. תמונתו מתעלה ומתרוממת על בני דורו ועל בני הדורות הקרובים אליו. רק מעט מעט נתבררה התמונה הזאת לעם, ונתגלו לו כל גדלה וכל עשרה. גם האנשים הקרובים אליו לא הבינו את מחשבתו הגדולה ולא יכלו להעלות עליה בשר וגידים. מה דלים המה הנסיונות אשר עשה יהוא בן נמשי כדי להגשים את המחשבה הזאת בחיים! יהוא הכרית את בית אחאב בן עמרי עובדי הבעל, הרג גם את כוהני-הבעל, "וישמד את הבעל מישראל". אבל אזלת ידו למלא את המקום הריק, אשר נשאר אחרי ביטול עבודת אל נכר בישראל. "ופקדתי את דמי (בית עמרי אשר נשפך) יזרעאל על בית יהוא" [19] – אומר אחד הנביאים הגדולים. לחינם נשפכו הדמים, וקולם צעק מן האדמה.
קרובים ברוחם לאליהו הנביא, אבל נוחים ושקטים ממנו, היו הנזירים מבית הרכבים, אשר אביהם חי בימי יהוא בן נמשי. גם תולדות האנשים האלה לוטות בערפל, ואין אתנו יודע בבירור מאין באו. רשימה היסטורית עתיקה מונה בין משפחות כלב מבני יהודה "משפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים – המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" [20]. מי המה "הקינים" האלה? המסורת של התנאים והאמוראים אומרת פה אחד, שהקינים אלו הם בניו של יתרו חותן משה שנקרא "קיני", והם הם בניו של רכב שנקראו "בית רכב" או "בית הרכבים". זוהי דעת הספרי [21], ולזה מסכימים גם רבי סימאי [22] ורבי יוחנן [23], גם המפרשים הקדמונים רש"י [24] וראב"ע [25] ואחרים. התרגום המיוחס לאונקלוס הולך כנראה עוד הלאה: הוא חושב כי משפחת "הקיני", אשר ממנה יצא חותן משה, היא היא "הקיני", מעשרת העמים שהראה הקדוש ברוך לאברהם אבינו [26]. ובאמת הדבר תמוה: שלושת העמים (הקיני והקניזי והקדמוני) היכן נעלמו, שבכל התורה כולה לא נזכרו אלא שבעה עמים שנכבשו על ידי ישראל, ולא עשרה כמו שהובטח לאברהם אבינו? אבל אם נניח ששלושת העמים הנזכרים התערבו בישראל במשך הזמן שעבר מימות אברהם אבינו ועד כיבוש הארץ, לא ייפלא עוד הדבר. בנוגע להקיני הרי יש לנו ראיות מוכיחות שנתערב בישראל, כמו שנזכר למעלה, ו"הקנזי" – אפשר שממנו יצאה משפחת "כלב בן יפונה הקנזי" [27], שמשפחת "הקינים" היתה קרובה לה והתייחסה עליה, כמו שנמצא ברשימה הנזכרת ב"דברי הימים". אמת, ברשימה זו גם "משפחת כלב" גם "הקנים" מיוחסים לשבט יהודה, ואיך זה אפשר להניח, שגם "הקנים" גם "משפחת כלב" היו מבני עמים אחרים? אבל כבר העיר על זה הרשב"ם ואמר [28]: "בני יהודה קא השיב ואזיל בדברי הימים, ואיכא למימר דכל הני דקא השיב משבט יהודה היו מצד האם או מצד האב", כלומר: נתערבו בשבט יהודה.
משפחת "הקיני", שממנה יצא חותן משה, היתה, כנראה, משפחה מדיינית [29]. המדיינים היו "אנשים סוחרים" [30] בנגב ערב, ורבים מהם היו רועים, יושבי אוהל ומקנה [31]. הכתובות שנמצאו ב"ארץ מדיין" מלמדות אותנו, שיושבי הארץ הזאת הגיעו כבר בזמנים קדומים לעבודת-אלוהים שהתפתחה הרבה [32]. גם במסורות התורה מתגלה לפנינו תמונת "הקיני חותן משה", "כוהן מדיין", בתור איש המעלה. הוא יעץ עצה מחוכמת בנוגע להסתדרות השופטים, "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר" [33]. משה מבקש גם את חותנו ללכת עם ישראל, ואומר לו: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר, והיית לנו לעיניים" [34]. אבל משפחת "הקיני" לא נתערבה בישראל רק מעט מעט. "אישיותה" המיוחדת נשתמרה עד זמן מאוחר [35]. רבים מהם "עלו" אמנם "מעיר התמרים את בני יהודה" "וילך וישב את העם" [36] ב"ערי הקיני" [37], אבל רבים מהם נשארו גם אחרי כן נודדים במדבר ויושבים באוהלים. אנו מוצאים את "הקיני" הרחק מארץ-ישראל, חונה בקרבת העמלקים [38], ועל "בית חבר הקיני" מסופר כי "נפרד מקין מבני חובב חותן משה, ויט אהלו עד אלון בצענים אשר את קדש" [39]. מכל האמור למעלה אנו למדים, שמשפחת "הקיני" החזיקה בדרכי חייה הישנים ולא מצאה נחת בתרבות החדשה שהתפתחה בישראל לאחר שנתיישב בארץ כנען. וכלעומת שהתגברה התרבות החדשה בישראל וביהודה, ויחד עמה עבודת הבעל – אלוהיותה של אותה התרבות – כן הלכו הקינים הלוך והתרחק מישראל החדש, הלוך ושוב אל ישראל העתיק. יהונדב בן רכב יצא את יהודה להסתפח לחבורתו של אליהו הנביא [40]. יהוא בן נמשי, אשר התיימר כי הוא עושה רצונו של הנביא הגדול, ביקש את קרבת יהונדב ורצה להראות לו את "קנאתו לה'". אחרי המטבח ביזרעאל הלך יהוא "משם וימצא את יהונדב בן רכב [41] לקראתו ויברכהו ויאמר אליו: היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך? ויאמר יהונדב: יש ויש! תנה את ידך! ויתן את ידו ויעלהו אליו אל המרכבה ויאמר: לכה אתי וראה בקנאתי לה'! וירכיבו אותו ברכבו" [42]. בלכת יהוא להכות את כל הנשארים לאחאב – יהונדב מתהלך עמו, ובבוא יהוא אל "בית הבעל" להשמיד את עובדי הבעל – יהונדב בא עמו. אבל יהונדב נוכח מהר, כי לא דרכי יהוא דרכיו. הוא נואש לגמרי מן התרבות החדשה ויצווה על בניו לאמור: "לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם, ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו, וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם, למען תחיו ימים רבים על פני-האדמה, אשר אתם גרים שם" [43]. וכל בית הרכבים שמר את מצוות אביו. האנשים והנשים, הבנים והבנות, נשמרו לבלתי שתות יין ולבלתי בנות בתים, כרם ושדה וזרע לא היה להם, ובאהלים ישבו כל ימיהם. רק בעלות נבוכדנאצר מלך בבל על יהודה ויאמרו איש אל אחיו: "בואו ונבוא ירושלים מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם" [44] וישבו בירושלים. פה ראה אותם ירמיהו הנביא ויאמר להם: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: יען אשר שמעתם על מצוות יהונדב אביכם, ותשמרו את כל מצוותיו, ותעשו ככל אשר ציווה אתכם – לכן כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: לא ייכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים" [45]. כאשר עלו היהודים מן הגולה היו "הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" "סופרים" [46] ו"יושבים בלשכת הגזית" [47]. אם נתבונן מקרוב אל חיי הנזירים מבית הרכבים לא נמצא גם בהם סגפנות ושנאת החיים. כמוהם כאליהו הנביא, ככל הנזירים אשר חיו בימים ההם, מוחים הם רק נגד אותה הצורה שקיבלו החיים הישראליים בשעתם. "הקינים" רוצים לתקן את חטאו של "קין" [48], שהביא לעולם את "הקניין" [49] ואת תרבות עבודת האדמה ואת כל הצרות הכרוכות בעקבם. ה' אלוהי-ישראל הוא אלוהי הרועים הקדמונים, הוא "רועה נאמן", וישראל "עם מרעיתו וצאן ידו". הבל "איש רועה צאן" עבד את אלוהיו באמונה, "וישע ה' אל הבל ואת מנחתו", אבל אל קין, "עובד האדמה", "ואל מנחתו לא שעה" [50]. ישראל מונין ללבנה על דרך הרועים הקדמונים. ובזמן ש"לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל" [51]. משה "רועה" היה את "הצאן", "וירא מלאך ה' אליו" ויבחר בו לרעות את ישראל [52]. דויד, הגדול במלכי ישראל, רועה היה "ויקחהו (ה') ממכלאות צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו" [53]. הנביא הגדול עמוס מעיד על עצמו: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים, וייקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר אלי ה': לך הינבא אל עמי ישראל!" [54]. הוא מדבר קשות את פושעי ישראל "השותים במזרקי יין" [55], "ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם" [56] ואומר להם: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים – האף אין זאת בני ישראל? נאום ה' – ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים ציוויתם לאמור: לא תינבאו!" [57]. קרובים ורחוקים היו הנזירים והנביאים זה אל זה: גם הנביא היה נזיר עולם, אשר בטרם יצא מרחם הקדישו ה' לעבודתו [58], אבל הנביא לא מצא חפץ ולא ידע מרגוע בחיצוניות של הנזירות. מחשבותיו הרקיעו לשחקים, ודבר ה' כאש בוערת בעצמותיו ומתפרצת כפעם בפעם כלהבות מתוך הרי-געש. הנזיר מובן היה לעמו ובתוכו נמצא, אבל הנביא עמד מעל לעמו ועיניו שוטטו למרחקים. מוזר [59] ו"משוגע" [60] היה הנביא בעיני אחיו, אשר לא תכנו לרוחו הגדולה – כי "אוויל-הנביא, משוגע-איש-הרוח" [61].
ברור הדבר, כי גם אחרי אשר עבודת ישראל ואלוהי-ישראל התחילה מקבלת יותר ויותר צורה רוחנית במחשבות גדולי העם, והנזיר-הגיבור היה לנזיר-נביא – לא היתה הנזירות לסגפנות ולפרישות מן החיים. גם אחרי אשר ניצחה תמונת אליהו הנביא את תמונת שמשון הגיבור בחזיונות הנזירים, נשארו הנזירים נאמנים לחיים ושואפים לאחות את הקרע שבהם, ולתת גוף ודמות הגוף למשאות-הנפש. המדבר חדל אמנם מהיות סמל הגבורה הישראלית, והיה לסמל הפשטות והתמימות, הטבעיות והאלוהיות, אבל למקלט לנסים מפני החיים לא היה. במדבר יהודה, הרחק מאדם-העיר, הרחק מן הכרכים "שיש בהם גזל ועריות ושבועת שווא ושבועת שקר" [62], משוטטים היו נזירי-ישראל גם בתקופת הבית הראשון גם בתקופת הבית השני. אבל המדבר רק כור עוני היה לנזירי-ישראל לצרף ולטהר בתוכו את הנשמה, לנערה מן האבק ומן החלאה אשר דבקו בה, ולהשיבה לאיתנה הראשון והטבעי. איתני-רוח, אמיצי-רצון, עלו הנזירים מן המדבר לערי ישראל לשאת את משאם הקשה על השאננים והגאיונים, אשר עשו להם את התרבות קרניים לנגח בהן את העם ולדכאו דכדוך הגוף והנפש. הנזירים-הנביאים היו כרוח סערה הבאה מעבר המדבר לטהר את האוויר ולטאטאו במטאטא השמד. גדול היה כוח האנשים האלה – זה כוחם לאלוהים, ודבר ה' בפיהם – כפטיש יפוצץ סלע.
───────────────
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ שם, טו, א-ו.
- ^ שם טו, ה-ו.
- ^ מלכים א, יח, כח.
- ^ ויקרא כא, כא.
- ^ מלכים ב, א, ח.
- ^ מלכים א, יט, יג.
- ^ מלכים ב, א, ח.
- ^ מלכים א, יט, ד.
- ^ שם, שם, ח-ט.
- ^ שם, יז, ה-ו.
- ^ שם, יט, יד.
- ^ זוהר, פרשת מצורע.
- ^ מלכים א, יח, מ.
- ^ שם, יט, טו-טז.
- ^ שם, יח, לח.
- ^ שם, שם, מא-מה.
- ^ שם, יז, כג.
- ^ מלכים ב, ט, לה.
- ^ הושע א, ד.
- ^ דברי הימים א, ב, נה.
- ^ פרשת בהעלותך, פיסקה עח.
- ^ סוטה יא, א; סנהדרין קו, א.
- ^ שם, קד, א.
- ^ בפירושו על התורה, במדבר כד, כא, ובפירושו על הש"ס (שם, שם).
- ^ בפירושו על התורה, במדבר כד, כא.
- ^ אונקלוס מתרגם את השם "קיני", הנזכר בין עשרת העמים הללו (בראשית טו, יט), גם את השם "הקיני" הנזכר בבמדבר (כד, כא) "שלמאה", שלא כדעת חכמי התלמוד (בבא בתרא נו, א). כי במקום האחרון הכוונה לבני קיני חותן משה (שלא כדעת האברבנאל בפירושו על התורה, שם, שם) יוצא גלוי מן הנאמר בשמואל א, טו, ו.
- ^ עיין Herzog – Hauck, Realenzyklopädie für protestantische Theologie und Kirche, ערך Rechabiter.
- ^ בפירושו למסכת בבא בתרא (צא, ב).
- ^ חותן משה נקרא בתורה "כוהן מדיין" (שמות ג, א; יח, א), ובנביאים ראשונים "קיני חותן משה" (שופטים א, טז). במדבר (י, כט): "חובב בן רעואל המדייני חותן משה"; ובשופטים (ד, יא): "וחבר הקיני נפרד מקין, מבני חובב חותן משה"; ובשופטים (ד, יא): "וחבר הקיני נפרד מקין, מבני חובב חותן משה".
- ^ בראשית לז, כח.
- ^ שופטים ו, ה.
- ^ עיין: F. Hommel, Die altorentalischen Denkmäler und das Alte Testament, Berlin 1903, p. 37.
- ^ שמות יח, יט-כד.
- ^ במדבר י, ל-לא.
- ^ כדמוכח ממאמר הירושלמי (ביכורים, פרק ג): בני קיני מביאין ולא קורין.
- ^ שופטים א, טז.
- ^ שמואל א, ל, כט. נוסחת השבעים "הקניזי".
- ^ במדבר כד, כא; שמואל א, טו, ו.
- ^ שופטים ד, יא.
- ^ גרץ (Geschichte der Juden, כרך II, חלק 1, 1875, עמוד 29, הערה 5) מוכיח, ש"בית הרכבים" לא היה מן "הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב", לפי שאלו האחרונים מתייחסים ליהודה, ויהונדב בן רכב אבי "בית הרכבים" נמצא בממלכת ישראל. אבל אי משום הא לא איריא. אפשר הדבר וקרוב מאוד, שיהונדב בן רכב בא להסתפח בחברת אליהו הנביא בישראל, ואחר כך שב הוא, או בני משפחתו, ליהודה. ראיה לדבר, שסמוך לזמן החורבן אנו מוצאים את "בית הרכבים" ביהודה.
- ^ "בן רכב" רוצה לומר: בן משפחת הרכבים (Herzog-Hauck, Real-enzyklopädie בערך הנזכר).
- ^ מלכים ב, י, טו-טז
- ^ ירמיהו לה, ו-ז.
- ^ שם, שם, יא.
- ^ שם, שם, יח-יט.
- ^ דברי הימים א, ב, נה: "ומשפחת סופרים יושבי יעבץ" וכולי. המילים "יושבי יעבץ" קשות להבין (הנוסחה "יושבי היבוסי" אינה מוכרעת). השווה מה שנאמר על יעבץ בדברי הימים (שם, ד, ט-י). גם יעבץ זה מתייחס לבני יהודה, והיה אדם מצוין בדורו, "נכבד מאחיו". ההגדה עושה אותו גדול בתורה (תמורה טז, א) על דרך "הסופרים" (עיין ירושלמי, שקלים, פרק ה) ומספרת עליו נפלאות (מסכת כלה רבתי, סוף פרק שלישי) ונזכר גם בהלכה: "אחרים אומרים: שיעורין של עונשין בית דינו של יעבץ תיקנום" (יומא פ, א).
- ^ ספרי, פרשת בהעלותך; סוטה יא, א; סנהדרין קד, א; קו, א.
- ^ שופטים ד, יא: "וחבר הקיני נפרד מקין" וכולי, ובפירוש רבי אברהם אבן עזרא לבמדבר (כד, כא): "וקין הוא הקיני".
- ^ יוסיפוס (קדמוניות היהודים, ספר א, פרק ב): "קין, כלומר: קניין". עיין שם כל הרצאת הסיפור של קין והבל.
- ^ בראשית ד. כל הסיפור מלא הרוח העתיק המתנגד לעבודת האדמה ולכל התרבות המורכבת בכלל.
- ^ סוכה כט, א.
- ^ שמות ג, א-ב.
- ^ תהילים עח, ע-עא.
- ^ עמוס ט, יד-טו.
- ^ שם, ו, ו.
- ^ שם, ב, ח.
- ^ שם, שם, יא-יב.
- ^ ירמיהו א, ה.
- ^ עיין בייחוד ישעיהו נ.
- ^ מלכים ב, ט, יא.
- ^ הושע ט, ז.
- ^ עירובין כא, ב.