ספר המצוות עשה לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ספר המצוות · עשה · לז · >>


מצות עשה לז - שייטמאו הכוהנים לקרוביהם

הציווי שנצטווינו שיתטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהתטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להתטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה - יתטמא; אינו רוצה - אל יתטמא. לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב, והוא אמרו יתעלה "לה יטמא(ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו. ולשון ספרא: "לה יטמא" – מצווה. לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו.

[מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו; רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פירש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיתטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יקלו בדיני אבלות. וכבר נתבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובפרוש אמרו במועד קטן: "אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעקרא הוא - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא ושהיא מצוות עשה אך דווקא ביום ראשון בלבד; אבל שאר השבעה - מדרבנן. ושאפילו הכהן ינהג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו. והבן זה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת משקין ובכמה מקומות בברכות וכתובות וביבמות ועבודה זרה ובספרא בפרשת "אמר אל הכהנים". וחיוב זה שאנו מחייבים את הכהן להיטמא לקרובים אינו חובה לנשים, לפי שמי שהוזהר שלא יטמא לזולת הקרובים, הוא נצטוה להיטמא לקרובים. אבל הכוהנת, כיון שלא הוזהרה על טומאת מת כמו שאבאר במקומו, כך אין עליה ציווי ולא חיוב להיטמא. אמנם חייבת היא באבלות, אבל הטומאה תלויה ברצונה. והבן זה.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: rmbm/ase37