ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא/טעמיר כאן שורא (ג)

יוסף יהודה טשארני
ספר המסעות
בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא ───── טעמיר כאן שורא (המשך)
→טעמיר כאן שורא	טשיר יורט וסולטאן יורט←

ג) טעמיר-כאן-שורא (המשך).

הבתים אשר הם יושבים נבנו מאבנים וחמר כתבנית בתי הסטאַניצעס, בכל בית ובית יש להם כירה (каминъ), ולא תנורים כמו אצלינו, אשר בכירה יסיקו עצים, והעשן יוצא מן החור למעלה דרך הקיר והגג החוצה. הכירות האלה נקראו בלשונם קינלא ובלשון הארץ אָטשאַג (Ачагъ) [כן]. רצפת הבית או מחומר או מדפנים של עץ ומכוסה ביריעות ומצעות, גם קירות הבית מכוסים במצעות או ביריעות ועליהם תלוים פתילי משי רחבים, יקרים מעשה ידי הפרסיים ובין כל פתיל תלוי ראִי פשוט גם כן מעשה הפרסיים. וכלי פֿאַייאַנס מצביעים שונים, נעשו בהם חורים קטנים ותלוים על חוטים דקים בין המראות, וממרחק יתראו כאלו תלוים על בלימה. כלי נחושת קלל עם בקבוקים וצנצנות וכוסות ממתכות ומזכוכית עומדים במשטר ישר על היציע (полка) העליונה למעל הפתילים והמראות, ארגזים גדולים וקטנים עומדים בבית, אשר בהם מחזיקים את כל בגדיהם וכליהם תחת המסגר. חלונותיהם גדולים וגם קטנים, בכל בית ובית יש חדר מיוחד לנשים, וחדר מיוחד לאנשים, וגם חדר מיוחד לאורחים, החדר המיוחד לנשים מפואר גם כן במצעות ובפסילים [כן] של משי ובמראות, ואין רשות לאיש זר לבוא אל החדר ההוא, כי אם אנשי הבית בלבד. ולפני אנשים זרים או אורחים אין להנשים הרשות להתראות, כי בערב הן באות לתקן את הכרים והכסתות למשכב, ואז את פניהן מכסות בצעיפיהן. וגם בבוקר תבואנה כבערב אל חדר האנשים או האורחים להביא את הכרים והכסתות למקומן. בחדר מיוחד לאנשים יושבים שם אנשים על המצעות אשר על הרצפה ורגליהם תחתיהם, ושם הם אוכלים ושותים ועושים מלאכתם וגם ישנו על אותן המצעות, כי מטות וכסאות ושלחנות לא ימצאו אצלם, ואוכלים בידיהם, כי בכפות ומזלגות אין המנהג לאכול אצלם. וכעת אחדים מהם נוהגים לאכול גם כמו אנשי רוסיא. החדר המיוחד לאורחים, עומד תמיד מוכן ומזומן לאורחים. אם יבוא אורח, מיד מביאים אותו אל תוך החדר ההוא, ושם ימצא מנוח על המצעות. בעל הבית יקבל אותו באור פני הרצון. ועל האשה גברת הבית מוטל החוב הקדוש לרחוץ את ידיו ורגליו במים (כמנהג קדום ע"פ ורחצו רגליכם), יען כי הכנסת אורחים הוא חוק ומשפט להם עוד מימי קדם.

פעם אחת הייתי בבית אחד מהם, והנה באו שני אורחים מפרס המערבית, ויקבל אותם בעל הבית בכבוד אל תוך ביתו, מיד באה גברת הבית אל החדר, ובקבוק מים עם כלי ומטפחה בידיה, פניה היה מכוסה במטפחה גדולה רק עיניה גלויות ותגש אליהם בכבוד וענוה, ותסר הפזמקאוֹת מעל רגליהם, ותרחץ את ידיהם ורגליהם, והאורחים סמכו אחרי כן את ידיהם על ראשה ויברכוה. אם יבא האורח אל הבית או אל בית הכנסת, אז כלם מזקן ועד נער עומדים ממקומותיהם, ולא ישבו עד אשר לא ישב האורח בתחלה. אם ירצה האורח ללכת לדרכו, מבקשים אותו אנשי הבית עוד להתמהמה בביתם ויתנו לו אכילה ושתיה מן המובחר, ואם נחוץ הוא ללכת, אז מכינים לו צידה לדרך, ואם עני הוא יעזרוהו הקהל וגם בכסף. את הגר הבא לגור בתוכם יכבדו למאוד, יען כי זוכרים שגרים היו בארץ מצרים, ויודעים כי גרים הם עד היום בארצות לא להם.

הנשים תחשבנה כשפחות בעיני בעליהן, הן עובדין עבודה בבית ולפעמים גם בשדה, ועוזרין לבעליהן במעשי ידיהן, גם מלבושיהן ומלבושי בעליהן תעשינה ידיהן. (פעם הלכה אשה אחת שחוח תחת נטל משאה, ובעלה הלך מאחריה בלב שקט ומקטרתו בפיו כדרך המושלמנים שכיניהם, וחרפה וביזיון היה לו אם עזר את אשתו בעבודתה).

הנשים והאנשים רובם הולכים יחפים בלא פוזמקאות, אך במנעלים וסנדלים מעור אדום או ירקרק, חדים וראשיהם כפופים למעלה, נושאים הם על רגליהם, תבנית מנעלים וסנדליהם כהפאַנטאָפֿעל אשר נשאו מלפנים בארץ רוסיא. כובעות האנשים גבוהות מעורות כבשים שחורים או לבנים, ופאות ראשיהם ארוכות ותלויות למטה מתחת לכובעותיהם, כמו שנראה מן תבנית הפֿאָטאָגראַפית של החכם שלהם ר' שלום בן מלך מזרחי, אשר בכח ויגיעה רבה נעתר לבקשתי להעתיק דמות פניו, אחרי אשר הראיתי לו גם תמונת פני, וראה כי לא תאנה לו רעה. ויען כי לא הבין מלאכת העתקה לכן ירא ופחד מלכת אל הפֿאָטאָגראַף, גם תמונה אשה אחת עבריה העתקתי, איך היא מעטפת במטפחת גדולה. ── ──

לפנות ערב תצאנה הנשים וכדיהן על שכמן אל מעיני העיר לשאוב מים כמנהג אבותינו בימי קדם, וכעניות כן גם הגבירות יחדיו תלכנה בעת המלאכה והעבודה יחפות ובבלוי סחבות, אשר אין תואר ואין הדר להן. גם האנשים כולם ענוים ואינם מגסי הרוח, כעשיר וכעני הכל חד. העשיר יושב ואוכל ושותה ומשתעשע ויתרועע ביחד עם העני. בסעודות מצוה או בשמחות נשואין ישמחו העניים בבתי העשירים, והעשירים בבתי העניים, וכן בעת אבל, מתאבלים העשירים אצל האבלים העניים, והעניים אצל האבלים העשירים. ובכלל לא ראיתי פה שיחלוק העני יותר כבוד לעשיר, ואינם מכנים איש את רעהו בלשון רבים על דרך הכבוד, גם הנער וגם הילד יאמר לזקן בלשון „אתה” וכן העני לעשיר. אחוה וריעות ביניהם תמיד, אבל אם יכעוסו, אז לא נבדלים הם מילדי ההרים שכוניהם, כי טבעיהם כטבעי כל ילידי אזיא, בעלי חימה וקצף, כמו שהם נוחים לכעוס קשים לרצות. אוהבים את התוכחות ומתרחקים מן הכבוד ובעלי צדקה כולמו, כי ימוך אחד מאחיהם ומטה ידו ע"פ איזה מן הסיבות, אז ישתדל הקהל לעזרהו בכסף ובסחורה, למען יבא אל מעמדו ומצבו הראשון ויחיה בשלום ושלוה עמהם.

אם ימות אחד מהם, מיד שופכים את המים בשכונת המת, אבל אם הניחו חתיכה של ברזל מעל המים טרם יצתה נשמתו, אז אינם שופכים המים. מפני שלפי אמונתם לא ישלוט מלאך המות על הברזל ולא יכול לזרוק תוך המים טפת דם של המת מפני הברזל המכסה את המים. פעם נפטרה אשה אחת אצליהם, והלכתי לראות מה יעשה שמה; באותו החצר מצאתי את כל קהל ישראל יושבים על קרקע הארץ, בבואי אל החצר מיד קמו כלם ממקומותיהם, ולא ישבו עד אשר אנכי ישבתי אצלם על הארץ כי כן החוק שלהם. כל הנשים מתעסקות בבית הנפטרת, וכאשר ימות איש, אז האנשים כולם נמצאים בבית המת, וכל הנשים יושבות על סדר זה בחצר הארץ ומחכות עד שמוציאים המת מן הבית, שאלתי את אחד מהם ע"ד האשה שמתה, ולא ענה האיש שאלתי, שאלתי את השני וגם את השלישי, ולא אחד השיב לי על שאלתי, והבנתי שאסור לדבר בחצר באותו הזמן. וכן היה, כולם ישבו דומם, לא אחד דבר עם רעהו מאומה, עד אשר הוציאו את המת מן הבית. ואז נהפכה הדומיה לקול יללה ובכיה גדולה ונוראה למאד. בכית האנשים והנשים נתערבב יחד, וקול צעקת המקוננות, ההולכות מכוסות כל גופן בסדינים לבנים גדולים, עלה עד לב השמים. האנשים נשאו את המת על כתפותיהם, המקוננות והנשים הלכו מעט ללות בקול צעקתיהן ויללותיהן ואח"כ חזרו ושבו לבתיהן, והאנשים בעת הלויה אמרו כולם מזמורי תהלים עד בואם לשדה הקברות. היהודים האלה אינם מקברים את המתים שלהם על שדה הקברות של היהודים ילידי רוסיא, כי יש להם שדה קברות אחר. ועד אשר לא יקברו את הנפטר, לא ילך שום איש מהם לעסקיו ולמלאכתו, יען כי אין להם אנשים מיוחדים שיתעסקו בצרכי המת כמו אצל אחיהם האשכנזים. משדה הקברות הולכים הם אל בית האבל, לנחם ולאמר תהלים, והחכם ילמוד שם משניות לכבוד נשמת המת, ולפעמים יתפללו בעשרה בית האבל עד תקופת השנה. ── ──