ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שפ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שפ· >>


מצוה שפ - לעשות פסח שני בי"ד באייר

שיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר כל מי שלא יכול לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טומאה או שהיה בדרך רחוקה, שנאמר (במדבר ט, יא): "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ". ועוד הורונו חכמים זכרונם לברכה (פסחים צג, א) דלאו דוקא טומאה וריחוק הדרך לבד, אלא כל ששגג או נאנס או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון מקריב בשני.

משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם, כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל, ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת, שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והוא העת הידוע, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים. וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, ידוע הדבר, אין להאריך במפורסם.
על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחדש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים, שחייבין לעשות פסח שני.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפסחים פרק מי שהיה טמא מה בין ראשון לשני, הראשון חמץ אסור בבל יראה ובבל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית, והשני אינו נוהג אלא יום אחד ואין שם יום טוב ואיסור מלאכה, והראשון טעון הלל באכילתו והשני אין טעון הלל באכילתו, וזה וזה טעונין הלל בעשיתו. ושניהם נאכלין צלי על מצות ומרורים, שבפירוש נאמר בכתוב כן. ושניהם דוחין את השבת, ובשניהם אין מותירין ולא שוברין עצם, שבפירוש הזהיר הכתוב גם בזה בלא תותירו ועצם לא ישברו בו.
ואם תשאל בני, ולמה לא ישוו שניהם בכל דבר, שהרי בפירוש נאמר כאן בפסח שני "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ", דע כי כבר עוררו אותנו חכמים זכרונם לברכה בזה וביארו בפרק מי שהיה טמא שבמצוות שבגופו של פסח הכתוב מדבר, כגון לאוכלו על מצות ומרורים, ושלא להשאיר ממנו, ושלא לשבור בו עצם כמו שפירשנו. ולמדנו לומר כן מאשר פירש הכתוב כאן בפסח שני קצת מדיניו, ואילו היה שוה לגמרי עם הראשון יאמר "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח וְגוֹ'" ודיו. וכן אמרו שם מה עצם מיוחד שבגופו אף כל וכו'.

וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן (שם צג, א) שהטמא שנדחה לפסח שני הוא מי שנטמא בטומאה חמורה המעכבתו מלאכול הפסח, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ובועלי נדות. וכן טמא מת שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, וכמו שפירשנו בסדר נשא (מצוה שע"ו), אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, וכן אם נגע בנבלה ובשרץ וכיוצא בהן, ואפילו ביום י"ד, הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר טבילה, ולערב כשיעריב שמשו אוכל פסחו. וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שם בפרק מי שהיה טמא על דרך ההלכה המקויימת, שדרך רחוקה תקרא כל שהוא רחוק מחומות ירושלים חמשה עשר מילין, אבל פחות מיכן אין נקרא דרך רחוקה. ויתר פרטיה במסכת פסחים [פרק מי שהיה טמא].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים בתורת חיוב ובנקבות בתורת רשות שכן הורונו זכרונם לברכה (שם צא, ע"ב) שנשים שנדחו לפסח שני מפני טומאה או מפני אחד מהדברים שזכרנו, שעשית הפסח שני להם רשות רצו שוחטין רצו אין שוחטין ומן הטעם הזה אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת.

והאיש העובר על זה והזיד וביטל עשה זה ולא הקריב פסח שני כשנאנס ולא יכול להקריב פסח ראשון חייב כרת זהו דעת רבי במשנה אבל רבי נתן ורבי חנינא ורבי עקיבא פוטרין אותו מן הכרת מכיון שלא הזיד בראשון. ואין צריך לומר שאם הזיד וביטל הראשון וביטל גם השני בין בזדון בין בשגגה, שחייב כרת לדברי הכל מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו, וזאת היא אחת משתי מצוות עשה שבתורה שמתחייבין עליה כרת, כמו שאמרנו בסדר בא אל פרעה (מצוה ה).

קישורים חיצוניים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/380