ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר ויקרא/פרשת ויקרא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת ויקרא יש בה אחת עשרה מצות עשה וחמשה מצות לא תעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קטו (עריכה)

לעשות העולה כמשפטה, שנאמר (ויקרא א ג) אם עולה קרבנו וגו' כמו שכתוב בפרשה.

משרשי המצוה, מה שכתבתי (מצוה צה) במצות הבית על ענין הקרבנות סדר ויקחו לי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במעשה העולה, שהיתה נעשית כן, שוחטין את הבהמה בעזרה, והשחיטה כשרה אפילו בזרים. ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה, וזורק הכהן הדם ומפשיט אותה ומנתחה אברים שלמים, דכתיב לנתחיה, ופירשו זכרונם לברכה (חולין יא.) ולא נתחיה לנתחים. וכשמנתח מסיר גיד הנשה מן הירך ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח. וצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התישים, והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהם מחוברים מקטירים הכל, שנאמר (שם ט) והקטיר הכהן את הכל. פרשו -- לא יעלו, שנאמר (דברים יב כז) ועשית עלותיך הבשר והדם.

וסדר הניתוח כיצד היה, והדחת בני המעיים כיצד, ובכמה בני אדם מוליכין את האברים למזבח, שאמרו זכרונם לברכה (יומא כו:) כי הכבש בששה, והשור בארבעה ועשרים בעולות צבור, ועולות (משנה, יומא ב, ז) יחיד בפחות, וענין עולת העוף כיצד נעשית, ויתר פרטיה מבוארים בזבחים (דף סד:).

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן שעבר ולא עשאה כסדר הזה -- ביטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קטז (עריכה)

לעשות מלאכת המנחה על הענין הנזכר בתורה בפרשיותיה, שנאמר (ויקרא ב א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה. וכתיב (שם ה) ואם מנחה על המחבת, וכתיב עוד (שם ז) ואם מנחת מרחשת.

וענין המנחות הוא קרבן הבא ממיני הקמחים ולא מבעלי חיים. וכבר כתבתי למעלה (במצוה צה), כי הקרבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משרש בהמי.

והקרבן במה שהוא שאינו בעל חיים -- אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרוף ממונו ולכלותו -- באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים. ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא 'מנחה' מפני שענינה מעט מקרבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברוב הפעמים. ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא 'מנחה'.

ואלו הן כל מיני המנחות שהיו מקריבין בזמן הבית הבאות בפני עצמן, כלומר שאינן באות למנחת נסכים, רוצה לומר בגדרת קרבן אחר.

שלוש מנחות הן שהן באות בשביל כל הצבור והם: (מנחות סח:)

  • עמר בפסח,
  • שתי הלחם בעצרת,
  • לחם הפנים בכל שבת,

ושלושתן נקראות מנחה. ותשע של יחיד ואלו הן:

  • א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו.
  • ב) מנחת סוטה, והיא מנחת הקנאות הכתובה בפרשת נשא (במדבר ה טו).
  • ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חנוך.
  • ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין.
  • ה) מנחת הסלת, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ח) מנחת מאפה תנור והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה.

מנחות אלו, מהן סולת חטים ומהן שעורים, מהן נאכלות לכהנים חוץ מן הקמיצה, ומהן שהן נשרפות כולן, ואחד מהם חמץ והיא שתי הלחם שמביאין ביום עצרת, שגם הן נקראות מנחה, ואינן קרבות לגבי מזבח.

ועל שתי הלחם אינו נאמר בתורה כשאסרה דרך כלל כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ, פרט באלו והוציאם מן הכלל, ועליהם נאמר שם (ויקרא ב יב) קרבן ראשית תקריבו אותם ליי, כלומר באלו לא אסרתי לכם החמץ, ומכל מקום אל המזבח לא היו עולים מכיון שהיה בהן חמץ, וכמו שנאמר בהן (שם) ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח. כל השאר היה מצה.

וסדר הבאתן כך היא: (סוטה יד:) אדם מביא סלת מתוך ביתו בכלי כסף או זהב או של מתכת ומוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו, ומקטיר הקומץ כולו במזבח והשאר נאכל לכהנים. זהו סדר הנאכלות. וסדר הנשרפות והמלאכות שנעשות במנחות על ידי זרים והנעשות בהן על ידי כהנים ויתר פרטיה מבוארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת מנחות.

ונוהגת עשיית המנחות בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן שעבר ושינה מעשה המנחה המפורש בה -- בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קיז (עריכה)

שלא להקריב שאור או דבש[עריכה]

שלא להקריב שאר ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב, יא): "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ". והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע, וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מהל היוצא מן הפרות המתוקין . ובכלל "לא תקטירו" הוא גם כן שלא לתת ממנו בפטום הקטרת, וכמו שהפטמים אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה.

שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו רמז קטון מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו המצוות בתחילה כדברי ספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל. על אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי בשום דבר אחרי ידע הכונה.

ואומר כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז), ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת, אבל בלחם הפנים אע"פ שהוא נקרא גם כן מנחת ציבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה.

ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו.

ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת יי כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפירוש הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו, ובעבור שהקרבנות לרצון השם הנכבד לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעיים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים. כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו, עד כאן.

דיני המצוה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות נב ב) שכל המנחות הקריבות לגבי המזבח באות מצה, כמו שאמרנו, וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אע"פ שהן מותרין לאכול אותן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר (שם ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה לוקה, ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה. כיצד, לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר (שם ב, יא) לא תעשה חמץ, ונאמר לא תאפה חמץ, לחייב על מעשה יחידי שבעשייתה חמץ חייב מלקות.

ואין לותתין חיטים של מנחות, שמא יחמיצו, ואע"פ כן אמרו זכרונם לברכה שהמנחות הנאפות היו נילושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזין הן. ושאור ודבש איסורן בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו, כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חייב ‏[1] אלא אם כן הקטירן עם הקרבן או לשם הקרבן. ואחד המקטיר עצמן או תערובתן לוקה, אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. ויתר פרטיה, מבוארין במסכת מנחות.

הרמב"ם זכרונו לברכה‏[2] חשב איסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד אינו לוקה אלא אחת, וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים.

והרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה‏[3] חלק עליו לחשוב שאור ודבש שני לאוין. ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מיחד לאויה בפירוש, שנאמר לא תאפה חמץ, ואם כן לאו דדבש אע"ג דאיכא שאור בהדיה יש לנו לומר הדבש נדרוש אותו לחודיה, ונמצא לאו בכל אחד, ויתר ראיותיהם בספרם.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים בכהנים, כי להם העבודה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קיח (עריכה)

שלא להקריב קרבן בלא מלח[עריכה]

שלא להשבית מלח מעל הקרבן או המנחה, כלומר שלא יקריבו הכהנים שום קרבן או שום מנחה אלא אם כן ישימו בהן מלח, שנאמר (ויקרא ב יג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, וכתוב גם כן (שם) על כל קרבנך תקריב מלח.

משרשי המצוה. כתבתי למעלה בראש הסדר.

מדיני המצוה, אמרו זכרונם לברכה (מנחות כא א) שמצוה למלה הבשר יפה כעין מלוח הבשר לצלי שמולחו משני צדדים. ובדיעבד (רמב"ם פ"ה איס רי מזבח הי"א י"ג) אפילו מלח כל שהוא כשר. ומלח שמולחין בו הקרבנות הוא משל צבור, כמו העצים. ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנות, וכל זה מהגדלת הבית דבמקום עשירות ליכא עניות (שבת קב, ב). ובשלשה מקומות היו נותנין המלח, בלשכת המלח ועל גבי הכבש ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחין האברים, ובראשו של מזבח מולחין הקמץ והלבונה והמנחות הנשרפות ועולת העוף. ויתר פרטיה מבארין בפרק שביעי מזבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה כי להם להשלים צרכי הקרבן. וכהן העובר עליה והקריב קרבן או מנחה בלא מלח כלל, בטל עשה וגם עובר על לאו זה ולוקה, שהרי מעשה יש כאן כשהוא מקריב הבשר התפל שהזהר עליו שלא להקריבו בלא מלח.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קיט (עריכה)

להקריב מלח על כל הקרבנות. כלומר, שיתן מלח בבשר הקרבן וכן בקמח המנחות, שנאמר (ויקרא ב יג) על כל קרבנך תקריב מלח.

כבר אמרנו במצות בנין הבית (מצוה צה), כי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהישיר נפש המקריב אותו. ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטוה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מן השרש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלמה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על הפסד והרקבון. וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותישאר קיימת לעד.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כ.) כי כל הקרבנות נמלחין קודם שיעלו למזבח, ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא, ואם עבר והקריב בלא מלח הקרבן כשר ונרצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכבה שנאמר בה בפירוש ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, ויתר פרטיה מבוארים בספרא ובמקומות ממנחות (יח א; כא ב).

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ועובר על זה והקריב מנחה או קרבן בלא מלח -- בטל עשה, ועוד שהוא עובר על לאו, דכתיב (שם) ולא תשבית מלח וגו'.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכ (עריכה)

שיקריבו סנהדרי גדולה קורבן אם טעו והורו שלא כהלכה בעבירות חמורות שחייבין עליהם כרת ועשו הקהל או רובן על פיהן, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר וגו'(ויקרא ד, יג).

כבר כתבתי למעלה (מצוה צה) כי מכוונות הקורבן להכנעת נפש המתאוה ולהגדיל נפש השכלית. ועל כן, בהגיע אל הגדולים טעות בדבר, ידוע כי בחולשת השכל אירע להם וראויים לחזקו על כל פנים. ועל כן, יבואו אל הבית אשר שפע השכל עליו ויעשו מעשה הקורבן וישיבו אל לבם בכוח הפעולה גריעות הנפש הבהמית הטועה וחשיבות השכלית המישרת והזכה. ומתוך מחשבת טהרה זו ישגיחו וישכילו בכל הוראותם לעולם.

מדיני המצוה. (כגון) מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ד:) שיש טעות בהוראות בית דין חייבין להביא הקרבן ולא (על) העושה על פיהם, ויש שהעושה חייב ולא הם. ואלו מן התנאים הצריכים בדבר שיהיו בית דין חייבין ולא העושים על פיהם: שיהיו המורים של שבעים ואחד, ויהיה ראש הישיבה עמהם בשעה שהורו, ויהיו כולם ראוים להוראה, שנאמר "אם מעיני העדה(במדבר טו, כד) - עד שיהיו להם לעינים, כלומר ראוין להוראה, ויטעו רובם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפירוש שיאמרו לעם מותרים אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובם על פיהם, ויהיו העושין שוגגין על פיהם ומדמין שהדבר שהורו בית דין כדת הורו, ולא שידעו אותן עושין שטעו ועשו אף על פי כן. ועוד שיורו לבטל מקצת ולקיים קצתה (הוריות ג:) אבל לא לעקור כל מצוה אחת, שנאמר "ונעלם דבר(ויקרא ד, יג), ולא כל הגוף. וזהו גזרת הכתוב. ואפשר כי טעם הענין ששגגת עקירת כל גוף המצוה אין לחוש שלא תתגלה במהרה, וכשיודע להם החטאת, שידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה ולא שיספקו על אי זה דבר ארעה להם השגגה ואף על פי שידעו כי בודאי שגגו באחת. ואף שהודיעום החוטאים ואמרו להם בזו שגגתם, כיון שהם אינם זוכרים אותו דבר בכוון פטורין, שנאמר "ונודעה החטאת" (שם, יד). כלומר, להם ולא שיודיעום אחרים. כל אלה התנאים צריכין להיות בדבר שיתחייבו הבית דין בקורבן ולא העושים על פיהם.

ואמרי שיתחייבו הבית דין קורבן, רוצה לומר שיביאו קורבן שבטי ישראל כנגדם, כמו שמבואר בהוריות. ואם בהוראת עבודה זרה שגגו, מביאים שנים-עשר שבטים שנים-עשר פרים לעולה ושנים-עשר שעירים לחטאת. ואם בהוראת שאר כריתות שחייבים על שגגתם חטאת, מביאים שנים-עשר פרים. ואם חסר אחת העושה על פיהם חייב חטאת קבועה והן פטורין, שלא חייבה התורה בית דין בקורבן זה אלא כשהם בשלמותם לפי שיש בזה הוראה לחטאת כל העם שישגו ראשיהם והם בשלמותם.

ויתר רובי הצדדין שהיחיד חייב והם פטורין, או הם חייבין והוא פטור, וחילוק הקרבנות שביניהם, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (דף ט.) כל המצות שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, היחיד מביא כשבה או שעירה, והנשיא שעיר, וכהן משוח ובית דין מביאין פר, והוא הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה (דף יא:). ויתר פרטיה מבוארין במסכת הוריות ובמקומות מזבחים (פ"יד מהל' שגגות).

ונוהגת בזמן הבית שיש לנו סנהדרי גדולה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכא (עריכה)

שיקריב כל שוגג בחטא מהחטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת, שנאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'(ויקרא ד, כז). וזאת היא הנקראת חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם קרבן בהמה, ולא יעלה וירד לפי עושר המקריב ועניו. והחטאים שיתחייבו עליהם חטאת (יבמות ט:) הם לעולם אותן שחייבין על זדונם כרת, ובתנאי שתהיה מצות לא תעשה ויהיה בה מעשה (מכות יג:).

כבר אמרנו כי משרשי הקרבן להשפיל הנפש החוטאת, "כחטאת כאשם תורה אחת להם(ויקרא ז, ו). אינני צריך להחזירו על כל אחד ואחד.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט.) שאין חיוב השוגג להביא חטאת אלא על עבירה שחייבים על זדונה כרת. ויש בתורה שלושה חטאים שאף על פי שיש בזדונן כרת, אין בשגגתן חטאת, ואלו הן: מגדף, ומבטל מילה, וחדל מעשות הפסח. ונתנו טעם בכל אחד ומפורש במקומו. כל שאר העבירות שזדונן כרת, שגגתן חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל את הקודש וטמא שנכנס למקדש, שאף על פי שזדונן כרת אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד, שהוא עוף או קמח כמו שמפורש בכתוב (ויקרא ה, ו-יג). נמצאת למד שכל העבירות שבתורה שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלוש וארבעים הם (פ"א מהל' שגגות). צא וחשב כי כן תמצאם ורובם בעריות. וכן מענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיב.) שאין חיוב הקרבן עד שיהא שוגג מתחילה ועד סוף. וחילוקי הידיעות שאפשר שיהיו לשוגג בשגגתו רבות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בהוריות (דף יא.) ובכריתות (דף ב.) ובמקומות משבת (דף ע:) ושבועות (דף יט.) וזבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריב חטאת קבועה על שגגתו -- בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכב (עריכה)

להגיד העדות בפני (בר"ד לפני) הדיינים בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו(ויקרא ה, א). בכל ענין חובה (פ"א מהל' עדות ה"א) עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (בבא קמא נה:).

ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני שאר אסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות שהכה האחד את חברו -- בכל זה חייב האדם לבא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאיסור.

משרשי המצוה. לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.

דיני המצוה. כגון החילוקין שגילו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש שלא כל האדם חייב לבא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול והבית דין פחות ממנו שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות (שבועות לו:) (פ"א מהל' עדות ה"ג) וכהן גדול גם כן אינו חייב להעיד אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין יט.). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין (דף כז:) נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לענין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ג מהל' עדות ה"ד) שעיקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר "על פי וגו'(דברים יז, ו) אלא שחכמים מפני תיקון העולם שימצאו בני אדם ללות תקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסוף השורש השני) הקשה עליו בספר המצוות הרבה על זה ויארך הענין אם באתי לכתב כולו. וכלל הדבר, כי הרמב"ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאורייתא הוא, דכתיב "וכתוב בספר וחתום(ירמיהו לב, מד).

ומדיני המצוה. גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות יח:) כל אדם שהגיד (ס"א שהעיד) עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם אין יכול לחזור ולסתור דבר מכל מה שהגיד בפניהם ולומר שמוטעה או שוגג היה או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו -- אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם ושוב אין העדים יכולים לחזור בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זייפם מזייף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות שהן כתיבת אותם האנשים החתומים, וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן (דף כא:) אם שנים מן הדיינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך, או (דף כ:) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו - די בכך. אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקיימין ממנו. ומפרש בגמרא (דף כ.) שאין מקיימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גליה(?) בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתבות(?), והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחיישינן שמא הכל זייף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (דף כח.) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקיים השטר, ושבעדות זה נאמן אדם בגדלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשיו שהיא אותה שראיתי, ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות "אל תשת רשע עד" (מצוה עה). וכן (וכמו) (קידושין מ:) מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב "אל תשת רשע עד(שמות כג, א). אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזויים (סנהדרין כו:) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין ושבועות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות או (?) ובאסורין של תורה מעצמו -- בטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקיימו הישובים, על כן נכתב בו "אם לא יגיד ונשא עונו(ויקרא ה, א). ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות -- חייב להביא קרבן עולה ויורד ובתנאים הידועים בעניין כמו שמפורש במקומו בשבועות (דף ל.). והוא אחד משלושה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד (כריתות ט.).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכג (עריכה)

להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים. והם:

  • טומאת מקדש – כלומר אדם שהוא טמא באב הטומאה ונכנס למקדש בשגגה, וטומאת קדשיו גם כן, שהוא טמא ואכל בשר קודש בשגגה.
  • ושבועת ביטוי – כלומר שנשבע לשקר על דבר, לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת ביטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה.
  • וכן שבועת העדות – כלומר שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות, בין בשוגג בין במזיד.

על אלו החטאים חייב אדם להביא קורבן עולה ויורד, כלומר לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפורש בכתוב. שנאמר "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה(ויקרא ה, א), כלומר קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, "אם לא יגיד ונשא עונו" (שם). וסוף הענין "והביא את אשמו" (שם, ו) ולא נאמר שם "ונעלם ממנו", ללמד שחייב בקורבן בין בשוגג בין במזיד. וכתיב בטומאת מקדש וקדשיו, "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגו'" (שם, ב). ונאמר על הכל בסוף הענין "והביא את אשמו" (שם, ו). ולא בא בכתוב מפורש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באכלו בשר קודש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו:) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפירוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קודש או נכנס במקדש, שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו ונכרתה וגו'(ויקרא ז, כ). וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש, "כי את מקדש ה' טמא ונכרתה(במדבר יט, כ). ואחר שנכתב כרת בזדונן, יש קורבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת ביטוי "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו'(ויקרא ה, ד) "והביא את אשמו" (שם, ו). ומנין שהחיוב בה (בם) בקרבן עולה ויורד? שכתוב שם בפרשה "ואם לא תשיג ידו וגו'" (שם, יא).

משרשי המצוה. כבר אמרנו (מצוה צה) כי עניין הקורבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו, בכוח הפעולה, כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו, קלות שכל בני איש, ומיעוט הבנתם, ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים, להיותם כפי עושר בני אדם ועוניים. לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה. וזה יספיק לך על השבועות. גם על ענין טומאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שעניין הטהרה קשה מאוד על כל אדם לשמרו, עד שיש לו להזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטומאה. ויאריך העניין אם באתי לכתוב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין (עי' במורה נבוכים ג', מ"א).

ומן השורש הזה שאמרנו, שהכישלון קרוב בעניינים אלה, הקל להם עוד בשבועת העדות, להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד. לפי שעניין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטיית כיוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת העניין וקלותו בעיני המון העם, היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם יודע כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו, אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק. והעניין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם: "דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבור עליה, יעשה תשובה בכל כוחו ויגדור עצמו בהרבה גדרים, ויביא קורבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד". ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו.

מדיני המצוה. שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחייב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה, לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שריחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה, לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סיבה לגזול את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז:) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לענין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא:) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קרבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו (פסחים עא:) מכל חיוב. והצדדין שהן בשבועות, שהאדם נקרא אנוס ופטור או שוגג וחייב, והצדדין שאינו מתחיב בו אלא קרבן אחד (שבועות שם) אפילו על כמה שבועות או קרבן אחד על כל שבועה ושבועה.

וכן בענין קרבן טמאת מקדש וטמאת קדשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטמאה והקדש או מקדש תחלה וכן בסוף והעלם בינתים. כיצד? נטמא וידע שנטמא ובא לידו בשר קדש ויודע שהוא בשר קדש או בא לכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשו יש לו ידיעה מן הטמאה ומן הקדש בתחלה ואחר כך יש העלמה ששכח טמאתו וחשב שהוא טהור. וכן נמי שנעלמו ממנו הקדש או המקדש וחשבן לחלין ואכל מן הקדש או נכנס למקדש, שזהו העלם בינתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קדש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בענין זה מביא קרבן ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבועות ב.) ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתיים.

וצד הפטור הוא (כגון) כשנטמא ולא ידע שנטמא ונכנס למקדש או אכל בשר קדש ואחר כך נודע לו שנטמא בענין זה הוא פטור מקרבן. ודין זה אינו כשאר חיבי כרתות שבתורה, שבשאר הכרתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחלה לא ידע חיב קרבן. והכתוב מכריע בכאן לדון כן דכתיב בטמאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה ב) ונעלם ממנו. מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחלה. ונאמר אחרי כן והוא ידע, הא למדת שצריך ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. אבל בשאר חיבי כריתות כתיב (שם ד כז כח) בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה וגו' או הודע אליו חטאתו. כלומר מכיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמד ממנו ידיעה בתחלה.

ומענין המצוה גם כן מה שאמרו (שבועות שם) שמי שיש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף, שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו (שם) ששעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קרבן כפרתו. ושאין לו ידיעה בתחלה אבל יש לו ידיעה בסוף, שאמרנו שאינו מביא קרבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחלה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין עליו. ועל זדון טמאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. שנאמר (שם טז טז) וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט.) כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקרבן, מלך וכהן משיח והדיוט, שאין חלוק ביניהם בקרבנם אלא במצוות שחיבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבארים בכרתות ושבועות.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. חוץ מקרבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנקבות, שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכב). ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכד (עריכה)

שלא להבדיל הראש בחטאת העוף[עריכה]

שלא יפריד הכהן מן העוף הבא לקרבן והוא הנקרא חטאת העוף הראש מן הגוף כשימלק אותו, שנאמר (ויקרא ה ח) ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. ופרוש מליקה הוא (רש"י זבחים סה א) שנועץ הכהן צפרניו ממול ערפו דהינו עצם הנקרא עצם המפרקת, וחותך העצם בצפרניו עד שמגיע לסמנין וחותך גם הסמנין בצפדנו או רבו של אחד מהם, וזאת היא שחיטתו של חטאת העוף, וצריך הכהן שלא יחתך הכל לגמרי עד שיהא נפרד הראש מן הגוף. ועל זה נאמר ולא יבדיל. כבר אמרנו במצות בנין הבית שאין בנו יכלת וגם לא לאשר קטנו עבה ממתנינו למצא טענה גם על צד הפשט בפרטי הקרבנות, ודי לנו למלאכתנו זאת להודיע בענין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט, וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) מה שידעתי ושמעתי.

וענין המליקה והאזהרה שלא יבדיל גם זה מפרטי הקרבן הוא. ואך אמנה אשר לא יחוש להוציא כל רוחו יוכל להשיב כי אולי בדבר המליקה הנעשית ביד הכהן בחטאת העוף, שהוא קרבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צרכו של עני, ועל כן אינו צריך קרבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבדקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול ערפו, כי הוא המכן אל ידו ולא יצטרך להפך הצואר אל צד הסימנין. ועוד יש רמז בענין המליקה שהיא ממול הערף בתורים ובני יונה, שנמשלו ישראל בהן שלא נהיה קשי ערף.

וענין אסור הבדלת הראש מן הגוף דבר ראוי להדור הקרבן, כי באמת כשראש העוף דבק עמו הוא יותר מהדר, וראוי לנו להדר קרבנו של עני בכל כחנו, די לנו בעניותו, אין לנו להוסיף בדלותו לפחת תאר קרבנו. וכל זה מן היסוד אשר בנינו תחלה כי משרשי הקרבנות לקנות בנפשנו מדות טובות ומעלות, ולהכשיר פעלותינו בכח הדמיונות שאנחנו עסוקים בהם, כי מהיות האדם בעל חמר לא יציר ויקבע הדברים ציור חזק בנפשו כי אם על ידי הפעלות. ועד ששמענו טעם אחר נחזיק בזה.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים סד ב) כיצד אוחז הכהן חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגלי העוף בין שתי אצבעותיו, ושתי גפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו מעבודות קשות שבמקדש. ואם שנה ואחז, מכל מקום כשרה. וכל המקום מן המזבח כשר למליקה. (שם סג א) פרוש גם זה נאמר שהוא למהר ענינו של עני, ולפיכך אין לו מקום מיחד. ויתר פרטיה מבארים בזבחים (סג א, ע ב) [הלכות מעשה הקרבנות פ"ו].

ונוהגת בזמן הבית בכהנים ובכל אדם, שכל מי שהבדיל בחטאת עוף, לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכה (עריכה)

שלא ליתן שמן זית במנחה חוטא[עריכה]

שלא ישים הכהן שמן במנחת חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) לא ישים עליה שמן. ואף על פי שבשאר מנחות היו נותנין שמן. ומפני כן אמרתי חוטא עני, כי חוטא עשיר אינו מביא מנחת קמח לעולם, כי אם קרבן בהמה, כמו שמפרש בתורה.

משרשי המצוה. לפי שהשמן רמז למעלה ולגדלה, שאם אתה מערבו בכל משקים הוא צף על כלן, והוא דבר חשוב מאד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהנה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עברה בידו. ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן כי השם ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חיבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח. וזה יספיק לנו גם על הלבונה.

מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (מנחות עו ב) שמנחת חוטא היתה עשרון אחד לא פחות ולא יותר. וכל המנחות (שם נט א) הקרבות לגבי מזבח טענות שמן ולבונה ולג שמן לכל עשרון וקמץ לבונה לכל מנחה, בין שהיתה עשרון אחד או אפילו ששים עשרון, אבל יותר מששים אין מביאין מנחה אחת, חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שאין בהן שמן ולבונה, שנאמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. ויתר פרטיה מבארים במנחות.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, כי להם העבודה. וכהן העובר עליה ונתן שמן במנחה זו של חוטא עני לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכו (עריכה)

שלא ליתן לבונה במנחת חוטא[עריכה]

שלא לתת לבונה במנחה זו שאמרנו של טוחא עני, שנאמר: "וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה" ולון המשנה (מנחות פרק ה משנה ד): "וחיב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה", לפי שהן שני לאוין בלי ספק. כל ענין הלבונה, כענין השמן שכתבנו (מצוה קכה), אין להאריך בו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכז (עריכה)

לשלם כל הנהנה מן ההקדש, אחד קדשי מזבח ואחד קדשי הבית ואף בחרמי כהנים וכן בקדשים קלים, או אוכל קודש בשגגה, כלומר התרומה – כל מה שאכל או נהנה ממנו בתוספת חומש. ויביא קורבן על שגגתו, איל בשני סלעים או יותר, והוא הנקרא אשם מעילות והוא אחד מחמש אשמות ודאות הידועים. שנאמר (ויקרא ה טו) נפש כי תמעול מעל וגו', והביא את אשמו וגו'. ונאמר (שם טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו.

משרשי המצוה. לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקודש. וכבר כתבנו למעלה (מצוה צה קא) תועלת היראה וההגדלה בקודש אל בני אדם.

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין נד:) שהמועל אחר המועל אם הראשון בשגגה האחרון פטור, לפי שכבר נתחלל ההקדש אחר שהראשון נתחיב בתשלומין ובקרבן. ואם הראשון במזיד שאינו בתורת קרבן האחרון בתורת מעילה. ואין (מעילה יט:) מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. והנוטל פרוטה מן ההקדש על מנת שהיא שלו לא מעל, עד שיוציאנה בחפציו. נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל, שאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלים כמו שאמרנו.

ודיני המעילה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית. ושיעור (דף יח.) מעילה בשוה פרוטה. דברים שהתרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים, אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא באלו, הואיל והן מתרין למקצת בני אדם להנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להם שעת התר, אין חיבין עליהן מעילה. נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מתשלומין וקרבן. ותשלומי הקרן והבאת הקרבן מעכבין הכפרה ולא החמש, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב. ואחר שהוסיף המוסיף החמש אם נהנה בחמש, אחר כך מוסיף חמש על חמש, דכתחלת הקדש הוא חשוב. והחומש הוא אחד מארבעה על הקרן עד שיהא הוא וחמשו חמשה. ויתר פרטיה מבארים במעילה ובתמורה.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל או נהנה בעשית מעשה מן ההקדש בשוה פרוטה במזיד לוקה ומשלם מה שחסר מן ההקדש הקרן לבד, כי המזיד אינו בתוספת חמש. ואזהרה של מעילה להלקותו מדכתיב (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר ראה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חמש ומביא קרבן כמו שכתבנו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכח (עריכה)

להקריב קורבן מי שנסתפק לו אם חטא בחטא מהחטאים הגדולים שאדם מתחייב בעשותו אותם בזדון כרת ובשגגה חטאת קבועה (כריתות כה.). ויתחדש עליו הספק בענין זה כמו שתאמר על דרך משל שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת חלב ואחת שומן כשר. ואכל אחת מהן ונאבדה האחרת, ודואג בנפשו שאינו יודע אם של חלב אכל או של שומן. זה הקורבן הבא על הספק הזה נקרא אשם תלוי.

ומילת "תלוי" נאמרת על כל דבר שראוי לבוא אחריו עניין שיגלה בו מה שלא נודע בו מקודם. כגון שאם יוודע אל החוטא שחלב אכל, הרי נגלה לו שהראשון לא הספיק לו וצריך להביא עוד קורבן אחר הנקרא חטאת קבועה לתשלום כפרתו. ואם נודע אליו שההיתר אכל, הרי נגלה לו שהראשון הספיק לו ואינו צריך עוד לקורבן אחר אחריו. זהו פירוש "תלייתו". וציווי קורבן זה מדכתיב: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו. והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע" (ויקרא ה, יז-יח). כלומר על היותו לא ידע, אם שגג או לא שגג. וזה העניין יקראו אותו חכמים לא הודע.

משרשי המצוה. שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה. ועל כן הצריכתו התורה להביא קרבן כשלא נזהר יפה במעשיו עד כדי שלא יולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך, שהרי אינו משתרש אליו לכפר על החטא כלל כשיודע אליו החטא מיד צריך לקרבן שלם כמו שהיה חיב אם לא הקריב הראשון.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות יח.) שאין חיוב קרבן זה לעולם עד שיהא שם איסור קבוע, כגון שיהיו לפניו שתי חתיכות ובודאי אחת מהן חלב, שהרי יש כאן איסור קבוע, ואכל אחת מהן. וכן נמי אם אכל בודאי חלב, אבל הוא מספק אם היה כזית שלם או לא, (דף יז.) גם זה הוא איסור קבוע. אבל היתה לפניו אחת וספק אם היתה חלב או שומן ואכלה, פטור מן הקורבן, שאין כאן איסור קבוע דשמא אין כאן איסור כלל. ומן הטעם הזה אמרו (כתובות כב:) שהבא על ספק מגורשת חייב בקורבן, שהרי יש כאן איסור קבוע שנעמידנה בקביעותה שתהיה נשואה. אבל הבא על ספק מקודשת, פטור מן הקורבן, שאין כאן איסור קבוע והרי זה כחתיכה אחת וספק אם הוא חלב או שומן שפטור מקרבן כמו שאמרנו. ויתר פרטיה מבוארים בכריתות [הלכות שגגות פרק ח'].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קורבן זה אם אירע לו ספק המחיב בו, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קכט (עריכה)

להקריב קורבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקורבן נקרא אשם ודאי, והוא קורבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב:). ויש מן החטאים אלו שקורבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד.

ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות. כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חיב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החמש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל, שנאמר "נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'(ויקרא ה, כא). ואמר רבי עקיבא (ספרא שם) מה תלמוד לומר "מעל ביי"? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר "ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'". וכתיב בתריה "והיה כי יחטא ואשם(ויקרא ה, כג), כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, "והשיב את הגזלה וגו', ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו וגו', ואת אשמו יביא לה' איל וגו'" (ויקרא ה, כג-כה). וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד.

ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הוזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון מעילה לפי שהוא דבר רע מאד וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז).

ועוד חייבה התורה גם כן קורבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חייבה התורה גם כן בקורבן זה למצורע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן ענין שגגה וזדון.

ועוד חייבה תורה גם כן בקרבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר "ואיש כי ישכב את אשה וגו', והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו', בקרת תהיה וגו'(ויקרא יט, כ) "והביא את אשמו... איל אשם" (שם, כא). וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד (כריתות ט.). נמצאו בין כולם האשמות ודאות חמישה. וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (משנה, זבחים ה, ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצרע. ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלשה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצרע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו.

ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פרוש חרופה מיעדת, כלומר מקדשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (דף ו.) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה והפדה לא נפדתה, כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה (לעבד עברי או) לישראל אחר (עי' רמב"ם איסורי ביאה פ"ג הי"ג), בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחיב להביא קרבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קרבן כפרה למי שבא עליה לפי שאין קדושיה קדושין גמורים כמו אם היתה בת חורין, שאלו בבת חורין מקדשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין מחמת חצי שפחות שבה עדין ולפיכך מספיק קרבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקילה התורה בביאתה לפטור בקרבן גם המזיד מה שאין דרך בשאר זדונות לפטרן בקרבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה קלה היא בעיני כל אדם, והכשלון קרוב מאד עליה לפי שאין לב ההמון חושב באתה לחטא גדול, ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקרבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו:) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי.

ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחיב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקרת תהיה (ויקרא יט כ) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה בקראי תהא, כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה (שם) היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של קריה לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כח נט) והפלא ה' וכו'.

משרשי המצוה. לבל יחשב אדם שאף על פי שענין אסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכפר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם ויהיה זה פתח לעוברי עבירה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חמש צריך קרבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בענין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא ולא יקריב כמה אמרין (שלמים) [שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקרבן והקדן מעכבין את הכפרה ואין החמש מעכב.

דיני המצוה. כגון באיזה ענין יתחיב בשבועה זו שיהיה חיב עליה אשם זה, ובאי זה ענין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחיב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחיב אלא אשם אחד, ויתר פרטיה מבוארים בכריתות ובשבועות (לו ב) [הלכות שגגות פ"ט]

ונוהגת מצות חיוב קרבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין ענשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהכה חברו ונתחיב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קל (עריכה)

שנצטוינו להשיב את הגזלה בעין. (ב"ק סו א). כלומר שאם הדבר ממש שגזל הוא אצלו ולא נשתנה ברשותו שחיב להשיבו אל הנגזל כמות שהוא, ולא שיקחנו לעצמו ויתן דמיו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, ואמרינן בקמא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קב א) תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל, מה תלמוד לומר אשר גזל? יחזיר כעין שגזל. ואם נשתנית הגזלה ברשותו של גוזל, חיב להשיב דמיה ופטור בכך, אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ממנה (ב"ק סו ב). ואי זהו שנוי הפוטר מהשיב את הגזלה, כעין זה השנוי שאינו יכול לחזר אחר כך לבריתו, כגון הגוזל עצים ושרפן או קצץ מהן קצתן או שחפר בתוכן חפירות, וכן הגוזל צמר וצבעו או הגוזל מטוה ועשה ממנו בגד וכל כיוצא בזה. אבל הגוזל לוחות עץ, אף על פי שבנה מהן תבה, אין זה שנוי שאינו חוזר לבריתו, שהרי אפשר לפרק אותם והן חוזרין לוחות כמו שהיו, ולפיכך חיב להחזיר אותם בעין, וכן כל כיוצא בזה.

שרש המצוה ידוע.

דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) כמה תהיה הגזלה שיתחיב הגוזל להשיבה? כל גזלה שוה פרוטה. אבל פחות מכאן, אף על פי שעבר על אסור תורה, אינה בתורת השבון. וכמו שנכתב בארכה על לאו דלא תגזל (מצוה כ כט), לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קה א) שהגוזל שלש אגדות ששוות בשעת גזלה שלש פרוטות והוזלו ביד הגזלן ועמדו על שתי פרוטות אף על פי שהחזיר השתים, חיב להחזיר השלישית, שאחר שעת גזלה אנו דנין, וכבר היתה שוה פרוטה באותה שעה. גזל שתים ששוות פרוטה והשיב אחת, גזלה יש כאן, השב גזלה אין כאן.

ודיני יאוש ושנוי רשות רבים. וכלל הדבר כן לפי הנראה מן הגמרא, שכל זמן שהגזלה ביד הגזלן או אפילו ביד בניו ולא נשתנית, אף על פי שידענו בודאי שהנגזל נתיאש ממנה, והוא כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא כג א) כגון דשמעוה בני אדם שהיה אומר וי ליה לחסרוניה. כלומר שמסכים בדעתו על אותו דבר שכבר נאבד ממנו ואין דעתו סומכת שיראנו עוד, אף על פי כן דין תורה (ב"ק קיא ב) שחיבין להחזירה לנגזל כמות שהיא. אפילו השביחה ביד הגזלן השבח לנגזל, וזהו שכתוב בתורה והשיב את הגזלה אשר גזל. ובא הפרוש אם היא כמו שגזלה, כלומר שלא נשתנית יחזירנה כמות שהיא, ואפילו השביחה כמה.

אבל חכמים תקנו (ב"ק צד ב) מפני תקנת השבים שכל מה שהשביחה ביד הגזלן אחר יאוש הבעלים, יהיה שלו, וכשיבא להחזירה יחשב עם הנגזל כמה היתה שוה בשעת הגזלה וישיב לו הנגזל דמי מה שהשביחה ויקחנה. ודבר זה יש כח פיד חכמים לעשותו, לפי שבכל דבר שבממון הם יכולין לעשות בו כחפצם ואפילו כנגד צווי התורה, כמו שידוע (יבמות פט ב, גיטין לו ב) שהפקר בית דין הפקר, ולפיכך גוי שגזל והשביח בין קדם יאוש בין לאחר יאוש, או ישראל גזלן שמכר לגוי והשביח הגוי (השבח לנגזל מכררה מנחת יצחק) לפני יאוש, הדין עם השני כמו עם הראשון בשוה, שאין שנוי רשות עושה קנין אלא אחר יאוש. אבל אחר יאוש בין שהיה אותו יאוש אחר שבאת הגזלה ליד לוקח או בעוד שהיתה ביד גזלן, כיון שיש בגזלה זו יאוש ושנוי רשות, קנאה הלוקח לגופה של גזלה. ואם אותו גזלן שמכרה לו הוא גזלן שאינו מפרסם, תהיה שלו לגמרי ואינו חיב להשיב כלום לנגזל, אלא ילך לו הנגזל ויעשה דין עם הגזלן. ואם הוא גזלן מפרסם חיב להשיב הלוקח דמי הגזלה לנגזל, והוא יעשה דין עם הגזלן.

ודיני הגזלה עד היכן הוא חיב לטרח ולהשיבה אל בעליה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קג א) הגוזל מחבירו שוה פרוטה שחיב להוליכה אחריו אפילו למדי, כלומר למקום רחוק. וכדי להקל טרחו אם ההוצאה מרבה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שיניחנה ביד בית דין ויודיעם שאותו ממון הוא של פלוני והם יתנוהו לו לכשיזדמן.

ודין גזל קורה ובנאה בבירה מה יהא עליה (גיטין נה א). ודין גזל בישוב ורצה להחזיר במדבר (ב"ק קיח א). ודין גזל והקדיש, וגזל טלה ונעשה איל מה דינן. ודין שבח הבא מחמת יקר שאינו מן התקנה, אלא חוזר לנגזל, שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גזות וולדות, אבל שבח היקר לא. ודין תוקף עבד חברו ועשה בו מלאכה, ודין תוקף ספינתו, ודין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, ויתר פרטיה, מבארין בפרקים האחרונים מן קמא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגזל ולא השיב, בטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזלה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעות ואינו מתקנו טרם מותו (יומא פה ב).

  1. ^ (פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"א)
  2. ^ (בספר המצוות ל"ת צח ובהלכות אסורי מזבח פ"ה ה"א)
  3. ^ (בהשגותיו על ספר המצוות שם)