ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · כט· >>
המצוה לא לעבוד עבודה זרה בדרך שנהוג לעבדה

שלא לעבוד עבודה זרה במה שדרכה להעבד[עריכה]

שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואע"פ שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיון שעבדה במה שדרכה להעבד -- חייב. ואע"פ שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, ומעביר זרעו לכמוש, שנאמר (שמות ז ה) ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה.

שרשה ידוע.

דיניה, כגון מי שעבדה דרך עבודתה לכוונת בזיון מה דינו‏[1], ושאר פרטיה במסכת ע"ז.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה במזיד ויש עדים, נסקל. ומבואר דין זה גם כן בפרק ז' מסנהדרין.

שתי מצות אלה שמנה הרמב"ם ז"ל, שהן השתחואה לע"ז וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה יכללם הרמב"ן ז"ל בלאו ד'לא יהיה לך' וכמו שכתבנו למעלה (במצוה כז). נמצא, שיסלק שתי מצות בכאן מחשבונו של הרב רבי משה בן מימון ז"ל.

הערות[עריכה]

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/029