ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצט
שנצטוינו להיות היבמה חולצת ליבם נעלו מעל רגלו כשלא ירצה לישא אותה לו לאשה, ועל זה נאמר "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט).
משרשי המצוה. לפי שהאישה הזאת הייתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו מן הטעם שזכרנו למעלה במצות יבום, והוא אינו רוצה בה, צותה התורה שתעשה אליו מעשה שימוש זה של חליצת נעל, שהוא שימוש העבד הקנוי, בפרסום לפני בית דין. להראות לכל שקנויה הייתה לו לגמרי וכי ראוי היה לו לייבם אותה מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת, ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו, להקים לאחיו שם, היא יוצאת מתחת ידו. וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלירוק בפניו, ותלך לה מעתה ותינשא לכל מי שתרצה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות יז:) מן "כי ישבו אחים יחדו", פרט לאשת אח שלא היה בעולמו, כלומר שאין בה חיוב של יבום ולא של חליצה, כגון שנולד זה האח החי אחר שמת אחיו. ומה שדרשו גם כן (שם) "אחים יחדו", המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם, שאינם בחיוב יבום וחליצה. ובן אין לו עין עליו, כלומר שאם יש לאח בן או בת מכל מקום או בן בן, או בן בת, או בת בת וכל יוצאי ירך אין שם מצות יבום וחליצה מן הטעם שזכרנו במצות יבום.
וזהו סדר חליצה כמו שלמדנוהו מדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (פרק "מצות חליצה") וכן נהוג היום. יבררו שלושה אנשים שיודעים להקרות היבם והיבמה, מה שחייבים לקרות. והם הנקראים דיינים, ויוסיפו עוד עמהם כדי שיהו חמישה כדי לפרסומי מלתא או עד עשרה (דף קא:) וכן נהגו העם. ויזהרו (דף קד.) החמישה דיינים, שלא יהו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה. ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלונית, כי כן אמר רבא (דף קא:), צריכי דיני למקבע דכתא. וילכו שם וישבו הדיינין, והיבם והיבמה יעמדו כמו בדין, שהדיינין בישיבה ובעלי הדין בעמידה, ובזה אין עיכובא, שאם עשו בישיבה אין חליצתן פסולה בכך. ואחר כך ישאלו הדיינין אם היבם הוא גדול בן שלוש עשרה שנה ויום אחד ושהביא שתי שערות. וידעו גם כן בבירור אם זאת האישה החולצת היא אשת המת, אחיו של זה החולץ, כדאמר רבא: אין חולצין אלא אם כן מכירין (דף קו.). וכשידעו כל זה בודאי ויתברר להם הדבר, ישאלו גם כן על האישה אם אכלה אותו היום, ואם אכלה אין חולצין אותה באותו היום, חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה. ובעינן רקיקה מעצמה, כדאמר רבא (דף קו:): אכלה תומא ורקקה, אכלה גרגשתא ורקקה, לא כלום הוא. וירקה מעצמה בעינן ולכא. מיהו אין דבר זה מעכב, ואם חלצו בעניין זה חליצתן כשרה בדיעבד, שהרי רקיקה עצמה אינה מעכבת.
ואחר כך, אם רואים בית דין שהיבם והיבמה הגונים זה לזה (דף קו:) יפתחו לו ביבום ויאמרו לו "אי ניחא לך ליבומי יבם?" ואי לאו חלץ. ואם חפץ לחלץ, יקח לו סנדל שכולו של עור, או מנעל במקום שאין סנדל שכבר נהגו בו כל העם (דף קב.), ויזהר שיהיה תפור כולו מעור (דף קב:) ושלא יהא גדול ביותר אלא בינוני כדי שיוכל להלך בו, וגם לא יותר קטן אלא יהא חופה מכל מקום את רוב רגלו. וצריך לכתחילה שיחלץ במנעל שלו ובמנעל של ימין, מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב. ויהיו שתי רצועות של עור או של שיער תפורות במנעל (דף קז:), ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרוך אותן סביב הרגל. ויתן המנעל ברגלו הימנית, והוא יחף ולא עם בתי שוקים, כדי שלא יהיה מעל דמעל, ואם חלץ בשמאל חליצתו פסולה (דף קד.). ויזהר שלא יהיה המנעל ארוך כל כך שיעלה למעלה מן הארכובה, שזה גם כן הוא מעל דמעל, אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל. ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגלו ויקשור אותן שני קשרים. ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וידחוס רגלו בארץ, כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסה לכרעה (דף קג.).
ואחר כך (דף קו:) בית דין מקרין את היבמה בלשון הקודש, מן "מאן יבמי" עד "לא אבה יבמי". ותיזהר שלא תפסיק בין "לא אבה", אלא תקרא שתי תיבות אלו בבת אחת בלא הפסק, כי היכי דלא לשתמע "אבה יבמי". ומקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה".
ואחר כך באה היבמה אצל היבם, ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל. ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסייע היבם כלל, אלא שיעמוד סמוך לכותל וידחס רגלו יפה בקרקע, והכל מעומד כמו שאמרנו. ולפי הגמרא שלנו (דף קב.) היא חולצת בין בשמאל בין בימין, שלא מצינו בגמרא קפידא על זה. אבל בירושלמי (יבמות י"ב, א) אמרו שצריכה לחלץ בימין, לפיכך החולצת תחוש לעצמה ותחלץ לכתחילה בימין, ואם היא גידמת תחלץ בשניה לכתחילה, כמו שמפרש בגמרא (דף קה.).
ואחר כך וירקה בפניו, רק שהוא נראה לדיינים, כדאמר רבא (דף קו:): צריכין דייני למחזי רקא כי נפיק מפומה דיבמה, ובעינן דמטי רקא להדי אפה דיבם כדאמרינן בגמרא. שאם הוא ארוך והיא גוצה, וקלטתו הרוח קרינן בה בפניו. ואם היא ארוכה והוא גוץ, וקלטתו הרוח לא מהני מידי. דבעינן דמטי עד להדי אפה, מיהו בתר דמטא להדי אפה, אי קלטתו הרוח לית לן בה.
ואחר כך מקרין אותה בית דין בלשון הקודש, מן "ככה יעשה לאיש" עד "חלוץ הנעל". ואחר כך עונין כל העומדים שם "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל" שלוש פעמים, כדתניא (דף קו:) אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאת יבמה לחלץ, אמר: ענו כולכם "חלוץ הנעל" בלשון הקודש שלוש פעמים. ואמרו בגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר רב: מצות חליצה קוראה וקורא, חולצת ורוקקת וקוראה. מאי קמשמע לן? מתניתין היא קמשמע לן מצוה, ואי אפיך לית לן בה, וכן הלכה.
ואחר שחלצה בבית דין כראוי, בית דין כותבין לה גט חליצה, כדי שתינשא בו לשוק. וכתב הרב אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו (דף רי"ף יבמות לה:) וזה לשונו: וכן כתב גט חליצה צריך לסרגולה במסרגולא ולא בדיותא, וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא, ומחתם עלה תלתא ובלבד שיודעין להקרות.
ודין הוא גט חליצה: ביום פלוני דהוא יום כדין לירח פלוני דהוא כדין לבריאת העולם למנינא דרגילנא במתא פלונית, אנחנא דיני, דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבי דינא, וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני, ארמלתא דפלוני, והקריבת קדמנא גברא חד דשמה פלוני בר פלוני, וכן אמרה לנא פלנית דא, פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני בר פלוני מאבוה, הוינא נסיבנא לה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומוחסין ומוקי שמא בישראל לא שבק, והדין פלוני, אחוהי חזי ליבומי יתי, כען, רבנן דיני, אמרו לה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא לטלע לי קדמיכון רגלה דימינא ואשרי סינה מעל רגלה וארוק באנפוהי, ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוה הוא, ואמרנא לה, אי צבית ליבומי יתה יבם, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך. ועני ואמר, לית אנא צבי ליבומי יתה, מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאי פלוני אקרינא לה לא חפצתי לקחתה. ואטלע לה רגלה דימינא ושרת סינה מעל רגלה ורקת באנפוהי רקא דאתחזי לנא מן פומא על ארעא, ותוב אקרינוה לפלניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואנחנא דיני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זמני. ומדאתעבד עובדא דנא קדמנא, שרינוה לפלניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי, ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעית מננא פלניתא דא, גטא דחליצותא דנא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל וחתימין תלתא עלה.
ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכתא המחוברת על מצות יבום וחליצה, והיא מסכת יבמות. ומפני כן נקראת "יבמות" ולא חליצות, מפני שאמרו זכרונם לברכה (דף לט:) מצות יבום קודמת למצות חליצה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא רצה ליבם יבמתו ולא לחלץ ברע לבבו, בטל עשה זה.
קישורים[עריכה]
קיצור דרך: tryg/mcwa/599