ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תכט
שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו, ליהנות בו, ועל זה נאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'" (דברים ז, כו).
משרשי המצוה כדי להרחיק כל עניין עבודה זרה הנמאסת.
דיני מצוה זו גם כן בפרק שלישי ממסכת עבודה זרה. וביארו לנו (מכות כב.) שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתיים, משום "ולא תביא תועבה" ומשום "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". ששני עניינים הם: אחד המכניס דבר עבודה זרה לרשותו כדי ליהנות בו, ואחד הנהנה בו, שבשניהם מראה האדם בנפשו החפץ עליה. ולוקה על שניהם כמו שכתבנו. ואף על פי ששניהם עיקר אחד להם והיא ההנאה, שהרי אינו לוקה אלא בשביל ההנאה, מכל מקום מכיון שיהנה לוקה שתיים. וכעניין שאמרנו למעלה בסדר אמור (מצוה רעג) בכהן גדול שבעל אלמנה, שלוקה שתיים, ואף על פי ששני הלאוין עיקר אחד להן, כמו שכתבנו שם.
ובכלל איסור זה בין עבודה זרה עצמה, בין משמשיה, בין תקרובת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל או של גוי. ומה בין זו לזו? של גוי אסורה מיד שנעשית, שנאמר "פסילי אלהיהם" (דברים ז, כה) משפוסלו, ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד, שנאמר "ושם בסתר" (שם כז, טו), עד שיעשה לה דברים שבסתר. (פ"ז מהל' עבודה זרה ה"ד)
ומן הנכלל במצוה זו שלא ידביק האדם אל ממונו, שחננו האל בצדק, ממון אחר שהוא של גזל או חמס או מרבית או מכל דבר מכוער, שכל זה בכלל משמשי עבודה זרה. הוא שיצר לב האדם רע, חומד אותו ומביאו אל הבית, והיצר הרע נקרא בשם עבודה זרה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י.) שבו נאמר "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" (דברים טו, ט) וכתיב בעניין עבודה זרה "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וגו'" (שם יג, יד). ובממונות כאלו שזכרנו ובמשמשי עבודה זרה, על כולן נאמר "והיית חרם כמוהו" (שם ז, כו). כלומר שכל הנדבק עמו הוא חרם, שאין ברכת האל מצויה בו ואבד וכלה. וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עא.) שפרוטה של ריבית מכלה כמה אוצרות של ממון, שבא זה ומאבד את זה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח שום דבר מעבודה זרה והביאו לרשותו ונהנה בו, לוקה שתיים: משום "ולא תביא וגו'" ומשום "ולא ידבק וגו'". כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' עבודה זרה ה"ב).
קישורים[עריכה]
קיצור דרך: tryg/mcwa/429