ספרי על דברים/עקב/פיסקא לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פיסקא קודמת - ספרי על דברים - פיסקא לח - פיסקא הבאה

לא כארץ מצרים היא. ארץ מצרים שותה מן הנמוך, ארץ ישראל שותה מן הגבוה. ארץ ישראל שותה נמוך וגבוה, ארץ מצרים - נמוך שותה, גבוה - אינו שותה.

ארץ מצרים - גלוי שותה, שאין גלוי אין שותה, א"י - גלוי ושאין גלוי שותה.

ארץ מצרים שותה ואח"כ נזרעת, א"י שותה ונזרעת, נזרעת ושותה. שותה בכל יום א"י ונזרעת.

ארץ מצרים - אם אינו עמל בה בפסל ובקורדום, ונודד שנת עיניו עליה - אין לו בה כלום; אבל א"י אינה כן, אלא הם ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים. משל, למלך שהיה מהלך בדרך, ראה בן טובים אחד - מסר לו עבד אחד לשמשו. שוב ראה בן טובים אחד, מעודן ומפונק ועוסק בפעולה, ומכירים את אבותיו. אמר: גזירה, שאני עושה בידי ומאכילך! כך כל הארצות - נתנו להן שמשים לשמשן: מצרים שותה מן הנילוס, ובבל שותה מן הנהר יובל. א"י אינה כן, אלא הם ישנים על מטותיהם והקב"ה מוריד להם גשמים! וללמדך שלא כדרכי בשר ודם דרכי המקום: בשר ודם קונה לו עבדים, שיהיו זנים ומפרנסים אותו. אבל מי שאמר והיה העולם קונה לו עבדים שיהיה הוא זן ומפרנס אותם.

וכבר היה ר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק מסובים בבית משתה בנו של רבן גמליאל. מזג רבן גמליאל כוס לרבי אלעזר - ולא רצה לקבל. קיבלו ר' יהושע. אמר לו ר' אליעזר: מה זה, יהושע, שאנו מסובים ורבן גמליאל עומד ומשמש? אמר לו ר' יהושע: הנח לו וישמש! אברהם, גדול העולם, שימש מלאכי השרת וכסבור שהם ערביים עובדי ע"ז, שנאמר בראשית יח "וישא עיניו וירא", והלא דברים ק"ו: אברהם גדול העולם שימש למלאכי השרת, וכסבור שהם ערביים עובדי ע"ז, רבן גמליאל ברבי לא ישמשנו? אמר להם ר'צדוק: הנחתם כבוד המקום, ואתם עסוקים בכבוד בשר ודם! מי שאמר והיה העולם משיב רוחות, ומעלה נשיאים ועננים, ומוריד גשמים, ומגדל צמחים, ועורך שולחן לכל אחד ואחד; גמליאל ברבי לא ישמשנו?

אתה אומר: לכך הוא אומר, לפי שארץ מצרים פסולת כל הארצות - הקישה הכתוב לא"י? תלמוד לומר בראשית יג "כגן ה' כארץ מצרים". כגן ה' - לאילנות, כארץ מצרים לזרעים.

או אינו מקישה אלא למגונה ולמשובח שבה? תלמוד לומר ויקרא יח "אשר ישבתם בה" - מקום שישבתם בו, שנאמר בראשית מז "במיטב הארץ הושב את אביך"! או, אינו מקישה אלא לשעת גנותה? תלמוד לומר "אשר יצאתם משם". כשהייתם שם - היתה בשבילכם מתברכת, ולא עכשיו, שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם.

וכן אתה מוצא: בכל מקום שהצדיקים הולכים - באה ברכה לרגלם. יצחק ירד לגרר - באה ברכה לגרר, שנאמר בראשית כו "ויזרע יצחק בארץ". ירד יעקב אצל לבן - ברכה ירדה לרגלו, שנאמר בראשית ל "נחשתי ויברכני ה' בגללך". ירד יוסף אצל פוטיפרע - ברכה באה לרגליו, שנאמר בראשית לט "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". ירד יעקב אצל פרעה, -ירדה ברכה לרגלו, שנאמר בראשית מז "ויברך יעקב את פרעה". במה ברכו? שנמנע ממנו שני רעב, שנאמר בראשית נ "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם", ואומר בראשית מה "וכלכלתי אותך שם". מה כלכול האמור להלן, בשני רעבון הכתוב מדבר - אף כלכול האמור כאן, בשני רעבון הכתוב מדבר.

ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין זה קידוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן. א"ר אלעזר בר' שמעון: רואה אני את דברי ר' יוסי מדבר אבא, שזה קידוש השם, שכל זמן שצדיקים בעולם - ברכה בעולם; נסתלקו צדיקים מן העולם - נסתלקה ברכה מן העולם! וכן אתה מוצא בארון האלהים, שירד לבית עובד אדום הגתי, ונתברך בשבילו, שנאמר שמואל ב ו "ויגד לדוד לאמר: ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון האלהים". והלא דברים ק"ו: ומה ארון, שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד, אלא לשברי לוחות שבו - נתברך בשבילו, ק"ו לצדיקים, שבעבורן נברא העולם!

אבותינו באו לארץ - באה ברכה לרגלם, שנאמר דברים ו "ובתים מלאים כל טוב, אשר לא מלאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת. ר' שמעון בן יוחאי אומר: והרי "בורות חצובים אשר לא חצבת", והלא בור אשר לא חצבת, כרמים אשר לא נטעת, שעכשיו באת בארץ - מה תלמוד לומר "מלאת", "חצבת", "נטעת", זכותך היא שגרמה. וכן אתה מוצא שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר - היו אנשי ארץ ישראל בונים בתים וחופרים בורות ושיחים ומערות, נוטעים שדות וכרמים וכל עץ מאכל - כדי שיבואו אבותינו לארץ וימצאו אותה מלאה ברכה. או לפי שברכה זו עליהם, יכול היו אוכלים ושבעים? ת"ל "ואכלת ושבעת". אתה אוכל ושובע - והם מונעים מעצמם מבניהם מנשיהם ומבנותיהם, כדי שיבואו אבותינו לארץ וימצאו אותה מלאה ברכה! זו היא שאמרנו "אשר יצאתם משם": כשהייתם שם - היתה מתברכת בשבילכם, ולא כעכשיו, שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם.

אתה אומר: לכך בא הכתוב, להקיש ביאתה של זו לביאתה של זו, מה ארץ מצרים - לא הייתם מונים עליה שמיטים ויובלות, יכול אף ביאת ארץ כנען כן? - תלמוד לומר "לרשתה". לרשת אותה באים, ולהיות מונים עליה שמיטים ויובלות! אלא הפריש בין ביאתה של זו לביאת של זו. ביאת ארץ מצרים רשות, ביאת א"י חובה. ארץ מצרים - בין עושים רצונו של מקום בין שאין עושים רצונו של מקום - הרי לכם ארץ מצרים. א"י אינו כן: אם אתם עושים רצונו של מקום - הרי לכם ארץ כנען, ואם לאו - הרי אתם גולים מעליה, וכן הוא אומר ויקרא יח "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה":