סמ"ג עשה ד
מצות עשה ליראה את ה׳ הנכבד והנורא, שנאמר "את ה׳ אלהיך תירא". ודרשו רבותינו "את", לרבות תלמידי חכמים.
ומזה המקרא דורש במסכת תמורה פרק קמא (דף ד.) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה. ובנדרים פרק קמא (דף ז:) אמרינן כל השומע הזכרת ה׳ מפי חברו לבטלה צריך לנדותו ואם לא נדהו, הוא עצמו יהא בנדוי. ופירש רבינו יעקב דמשמתינן ליה ולא שיהא בנדוי ממילא ומביא ראיה מפרק קמא דקידושין (דף כח. ופי' ר״ת בתוספות) גבי קורא לחבירו עבד דקאמר ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו ומסקינן בנדרים (דף ז:) שמנדהו ומתיר לו מיד אם ירצה ואם נדהו בפניו אין מתיר לו אלא בפניו.
ובפרק חלק [דף צ״א] מונה ההוגה את השם באותיותיו באותם שאין להם חלק לעולם הבא אף על פי שמפרש שם [בדף ק״א] בגבולין ובלשון עגה לא נודע בו פתרון מבואר כי יש אומרים עגה לשון ליעוג ויש אומרים עגה קאי אכל לשון חוץ מלשון הקודש לפיכך צריך להזהר בדבר ובפרק קמא דעבודה זרה (דף יז:) אמרינן שנענש רבי חנינא בן תרדיון על כך אף על גב דלהתלמד עשה כן ועוד אומר שם [בפרק חלק] הלוחש על המכה ורוקק אין לו חלק לעולם הבא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה ופירש הרב רבינו יעקב בשם רבינו שלמה דווקא בלשון הקודש אבל לא בלעז ואף בלשון הקודש דווקא רוקק תחלה אבל רוקק לבסוף אין לחוש.
בכלל מצוה זו כל דבר שתלוי במחשבת הלב, כמו שאמרו רבותינו (קידושין לב:) שבכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך".