סמ"ג לאו רלד
מצוות רלד, רלה:
"אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". ותניא [באלפסי ריש הלכות טומאה מביאה וע"ש בפירושיו] "אמור, ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים. ובפ' חרש [דף קי"ד] אמרינן מאי לאו דאמרינן להו דלא ליטמו ומסיק לא, אלא שלא יטמאו אותן בידים. [באלפסי דלעיל ובת"כ פרשת אמור] "בני אהרן" יכול חללים? תלמוד לומר "הכהנים". בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, בני אהרן ולא בנות אהרן. "לא יטמא בעמיו", בעוד שהמת בתוך עמיו; יצא מת מצוה. "לנפש" תניא בת"כ [ריש פרשת אמור ובאלפסי דלעיל] לרבות את הדם. מניין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר "לנפש". [בסמ"ע מ"ע רל"א] ובהלכות טומאת מת יתבאר כל ענייני טומאות מת.
ויש כאן ב' לאוין: שלא יטמא למתים ושלא יכנס עם המת באהל. דתניא בת"כ [פרשת אמור] נאמר לא יטמא בכהן גדול ונאמר לא יטמא בכהן הדיוט. מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בבל יבא ובבל יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בבל יבא ובבל יטמא. וכן מצינו בנזיר [לקמן בל"ת רמ"ג] שאין קדושתו אלא לשעה שחייב בשניהם.
ביבמות פוסק רבינו יעקב שאין הלכה כר"ש בן יוחי שאומר [שם] קברי עכו"ם אין מטמאין באהל דהא רשב"ג חולק עליו במשנה דאהלות [פ' י"ח דף ל"ו] [בפ' גט פשוט דף קע"ד ובפ' מי שאחזו דף ע"ה ובפ' זה בורר דף ל' ובשאר מקומות] וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' וצריכין כהנים ליזהר מקברי עכו"ם. [בגיטין דף קי"ג] וההיא עובדא דאליהו שהיה עומד בבית הקברות של עכו"ם ואמר לו רבה בר אבוה לאו כהן ניהו מר ואמר ליה הך דר"ש בן יוחי דחוי הוא שאמר לו ועיקר טעמו היה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח. ובסדר אליהו מצינו שאמר אליהו שהו מזרעו של רחל שכן כתוב בייחוסו של בנימן ואליהו וזכריה בני ירוחם.
[בת"כ ריש פרשת אמור ובאלפסי דלעיל] כי אם לשארו הקרוב אליו לשארו זו אשתו, הקרוב ולא הארוסה, אליו ולא הגרושה. לאמו לאביו ולבנו ולבתו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא, יצא נפלים. ומה בנו ובתו שהן יורשין אף לאחיו ולאחותו מן האב שהם יורשין ואחותו ארוסה אמרינן בפ' הבא על יבמתו [דף ס' כל הסוגיא ע"ש] רבי מאיר ורבי יהודה אומר מטמא לה ורבי יוסי ור"ש אומרים אין מטמא לה והלכה כרבי יוסי ור"ש וטעמייהו מדכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. ודרשינן אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה והקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות הבוגרת, ולרבי מאיר ולרבי יהודא ולרבי יוסי מרבינן אף מוכת עץ, אבל אנוסה ומפותה אין מטמא לה ד"ה דכתיב הבתולה. [בת"כ דלעיל וגם באלפסי דלעיל כל הסוגיא מו"ס ומעשה דיוסף הכהן בזבחים דף ק'] לה יטמא מצוה ומטמאין אותו בעל כרחו, כמו שטמאו את יוסף הכהן על אשתו שמתה בערב פסח לה יטמא.
על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק. ובה"ג מביא ברייתא [וברייתא דה"ג במסכת שמחות פ"ד] ספק אחיו ספק אינו אחיו, ספק בנו ספק אינו בנו, מתאבל ואונן ואינו מיטמא. איזהו אנינות? מיום המיתה עד יום הקבורה, דברי רבי. וחכ"א אין לו איסור באנינות אלא יום המיתה בלבד. לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי בשביל אבא אלקט עצמות פלוני, לה יטמא ואינו מטמא על איבריה. אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מן אביו ולא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו אין מטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת, נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו כדדרשינן במס' נזיר [דף מ"ג ומ"ד כל הסוגיא] לאביו ולאמו שלמים ולא חסרים והוא הדין שאר קרובים.
מת תופס ארבע אמות לטומאה ומסקינן בפ' משוח מלחמה [דף מ"ד] דאם יש מחיצה מותר. ועל הגוסס פסק בה"ג ורב אלפס [בהלכות טומאה והמשנה בפ"ח דאהלות] כדתנן במשניות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, אפילו מגויד אפילו גוסס. ואפי' לדברי האומר בנזיר [דף כ"ג כל הסוגיא] גבי להחלו דרבנן אומרים עד שעת מיתה ורבי אומר במותם עד שעה שימות. ואיכא מאן דאמרי גוסס איכא בינייהו דרבנן אמרי להחלו אפי' גוסס מטמא, מ"מ הלכה כרבי דהוי סתם משנה ומחלוקת בברייתא והרב רבי אליעזר ממיץ היה מחמיר בגוסס שהרי המשנה דוחה שם בנזיר. [דף מ"ג] הני מילי לעניין אהל אבל לעניין אחולי מתחיל ואפי לרבי יוחנן דאמר [שם] משמעות דורשין איכא בינייהו שמא אין חולק על ריש לקיש בזה שרבנן יהיו אוסרין בגוסס.
[ממשמעות ת"כ דלעיל ובפ' האשה רבה דף צ'] לא יטמא בעל בעמיו להחלו לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו שיש לה קוברין אחרים שאינו מת מצוה ובאיזה שאר אמרתי באותו שאר שהוא להחלו להתחלל הוא מכהונתו.
כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו, אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחואה ה"ז לוקה. אמנם היא בעיא בשבוע' [דף י"ו] אי גמירי שהייה למלקות אי גמירי שהייה בחוץ לעזרה ולא נפשטה וכתב מורי דבשהייה אין שם מלקות אלא איסור מלקות דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. [כך משמע בנזיר דף מ"ב] ונכנס ויצא וחוזר ונכנס ויצא, התרו בו על כל פעם ופעם, לוקה על כל כניסה וכניסה.
בע"ז [דף י"ג] א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי, שאומר מותר לכהן ליטמא בבית הפרס או בח"ל לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא הוא כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה אע"פ שיש שם מי שילמדוהו בא"י לא מן כל אדם זוכה ללמוד. וכן אמר בברכות [דף כ'] שמדלגין על גבי ארונות של מתים לצאת לקראת מלכים ואפי' לקראת מלכי גוים להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודם למקומן. וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידים.