סידור בית יעקב (עמדין)/הוצאת ספר תורה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(א) פסוקים הללו מדברים מן מעשה בראשית ומעניין מתן תורה. ויש בהם ל״א תיבות כמניין אל בחינת דכורא. ומן אב הרחמים עד עולמים כמניין חוה בחינת נוקבא. סך הכל נ׳ שערי בינה שנפתחים בתורה. ומבקשין כאן על בניין חומות ירושלים שנפרצו ויצא ממנה כל הדרה. זה ארון שבו התורה. וגלתה בגוים אין תורה. ומתפללין שתבנה במהרה, כדי שנוכל לעבדה ולשמרה. ועל דרך זה פירשתי בשילהי אבות, "יהי רצון שתבנה עירך" כו׳, כי על ידי זה תתן חלקנו בתורתך. יע״ש:
(ב) [בשבת ויו״ט וראש השנה ויום כיפור אומר גם זה. ובחול מדלגו ומתחיל ויהי בנסוע:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יהוה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶֹיךָ. מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים. וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר: יהוה מֶלֶךְ. יהוה מָלָךְ. יהוה יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: יהוה עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. יְהֹוָה | יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

אַב הָרַחֲמִים. הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם: כִּי בְךָ לְבַד בָּטָחְנוּ מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּא אֲדוֹן עוֹלָמִים:

[כשעולה להוצאת ספר תורה אומר: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכשפותח הארון צריכין לעמוד (ומי שנכנסה אשתו בחודש ט׳ לעיבורה הוא פותח הארון בחודש הזה) ומוציא ספר תורה ואומרים (שה״ק)]:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה יהוה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַֹנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יהוה מִירוּשָׁלָיִם: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ:

(א) [כשמוציא הספר תורה אומר: ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו. וצריך כל אדם לנהוג בה כבוד הרבה. ויעמוד ויביט בה מעת הוצאתה עד הנחתה על הבימה. ולא ידבר שיחה בטילה. ויכוף ראשו לפניה כאגמון (שם).
(ב) ביו״ט וראש השנה ויום כיפור אומר גם זה. ובחול ושבת מדלגו ומתחיל בריך שמיה]:

ג"פ יהוה. יהוה. אֵל. רַחוּם וְחַנּוּן. אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְרַב חֶסֶד. וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. נֹשֵֹא עָוֹן. וָפֶשַׁע. וְחַטָּאָה. וְנַקֵּה:

לר"ה ויה"כ

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. וְהָפֵק רְצוֹנֵנוּ וְתֵן לָנוּ שְׁאֵלָתֵנוּ (בר"ה ידלג זה: וּמְחוֹל עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ וְעַל כָּל עֲוֹנוֹת אַנְשֵׁי בָתֵּינוּ. מְחִילָה בְּחֶסֶד. מְחִילָה בְרַחֲמִים. וְטַהֲרֵנוּ מֵחֲטָאֵינוּ. וּמֵעֲוֹנֵינוּ. וּמִפְּשָׁעֵינוּ) וְזָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ. וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. וְזָכְרֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרוּכִים. וּלְשָׁלוֹם. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. וְתֶן לָנוּ לֶחֶם לֶאֱכוֹל. וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ. וְעוֹשֶׁר. וְכָבוֹד. וְאֹרֶךְ יָמִים. לַהֲגוֹת בְּתוֹרָתֶךָ. וּלְקַיֵים מִצְוֹתֶיהָ. וְשֵֹכֶל וּבִינָה לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל עִמְקֵי סוֹדוֹתֶיהָ. וְהָפֵק רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכְאוֹבֵינוּ. וּתְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵֹה יָדֵינוּ. וְתִגְזוֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. וּבַטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת. וְתַטֶּה לֵב הַמַּלְכוּת. וְיוֹעֲצֶיהָ. וְשָֹרֶיהָ. עָלֵינוּ לְטוֹבָה. אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן:

לשלש רגלים

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לְטוֹבָה. וְהָפֵק רְצוֹנִי. וְתֵן שְׁאֵלָתִי. וְזַכֵּה לִי (ולאשתי. ובני ובנותי. וכל בני ביתי) לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. וּמַלְּטֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְזַכֵּנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלֵינוּ. וְהוֹפַע עָלֵינוּ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה. וְיִתְקַיֵּים בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יהוה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁנִּזְכֶּה לַעֲשֹוֹת מַעֲשִֹים טוֹבִים בְּעֵינֶיךָ. וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ. וְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרוּכִים. לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְתִשְׁמְרֵנוּ מִמַּעֲשִּים רָעִים. וּמִשָׁעוֹת רָעוֹת. הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא לָעוֹלָם. וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנְּהוּ. אָמֵן:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

ג' פעמים וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יהוה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ:

בספר הזהר (ויקהל דף רו). אמר ר' שמעון. כד מפקין ס"ת בציבורא למקרי ביה, מתפתחין תרעי שמיא דרחמי, ומעוררין את האהבה לעילא. ואבעי לבר נש למימר הכי:

בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא. בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ. יְהֵא רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְֹרָאֵל לְעָלַם. וּפוּרְקַן יְמִינָךְ. אַחֲזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁךְ. וּלְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ. וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמֵי. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתוֹרִיךְ לָן חַיִּין בְּטִיבוּ וְלֶהֱוֵי אֲנָא פְקִידָא בְּגוֹי צַדִּיקַיָּא. לְמִרְחַם עָלַי וּלְמִנְטַר יָתִי וְיַת כָּל דִּי לִי וְדִי לְעַמָּךְ יִשְֹרָאֵל. אַנְתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא. אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. אַנְתְּ הוּא דְשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא. וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הִיא. אֲנָא עַבְדָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִי סְגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכָל עִידָּן וְעִדָּן. לָא עַל אֱנָשׁ רְחִיצְנָא וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סְמִיכְנָא אֶלָּא בֶּאֱלָהָא דִשְׁמַיָּא. דְּהוּא אֱלָהָא קְשׁוֹט. וְאוֹרַיְתֵהּ קְשׁוֹט. וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט. וּמַסְגֵּא לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט. בֵּיהּ אֲנָא רְחִיץ. וְלִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא יַקִּירָא אֲנָא אֵימַר תּוּשְׁבְּחָן. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָא (וְתֵיהַב לִי בְּנִין דִּכְרִין דְּיַעַבְדוּן רְעוּתָךְ) וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִבָּאִי וְלִבָּא דְכָל עַמָּךְ יִשְֹרָאֵל לְטַב וּלְחַיִּין וְלִשְׁלָם. אָמֵן:

(א) [אם לא היה לו פנאי לומר "בריך שמיה" בעת הוצאה, אומרו בעת הגבהה. והש"צ מגביה הספר תורה כשאומר "שמע", "אחד", "גדלו". שה"ק]:
(ב) המוציא ספר תורה, נוטלו ביד ימין [ואומר שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני וש"ץ מקבלו בב' ידיו ומחזירו לימין. ועומד לפני ההיכל ואומר בקול רם:
(ג) [בשבת ויו"ט ויו"כ אומר גם זה. ובחול מדלג ומתחיל "גדלו"]:

אומר ש"צ ואחריו הקהל: שְׁמַע | יִשְֹרָאֵל יהוה | אֱלֹהֵינוּ יהוה | אֶחָד:

שמע צריך למשוך בו בנעימה. כן כתב במסכת סופרים. ועיין שם שזהו פורס על שמע. נראה שלכן נתקן. שאם יתאחר אדם לבוא, יקרא הפסוק "שמע" בציבור. ו"ברכו" לא הוצרך לתקן בפריסת שמע דשבת. לפי שיוצא ידי חובתו על ידי העולים וקוראין בתורה. ולזה הם ז' עולים, שאם לא שמע כל ימות השבוע "ברכו", יכוין ל"ברכו" שאומרים הקרואים ויוצא בזה:

ש"ץ וקהל:   אֶחָד אֱלֹהֵינוּ. גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ. קָדוֹשׁ [בר"ה ויו"כ וְנוֹרָא] שְׁמוֹ:

גַּדְּלוּ לַיהוה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו:

הציבור עונין [בחול]

לְךָ יהוה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יהוה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ: רוֹמְמוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא: רוֹמְמוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:

גדלו. ע״ש הכתוב "ויהי כי צעדו נושאי ארון ה׳ ששה צעדים", נהגו לומר הכתוב "גדלו", שיש בו ששה תיבות (שהם כנגד ו׳ קצוות דתפארת. שהוא ספר תורה כידוע), וגם כ״ו אותיות כחשבון השם הוי״ה ב״ה (שהוא הוי״ו הנ״ל), לומר שצריך לגדלו: לך ה׳. נתבאר לעיל ב"ויברך דוד": להדום. הארץ הדו״ם רגליו. בסוד אדן לעמוד עולם. גם הוא גימטריא נצח הוד. שהם בסוד רגליו: כי קדוש. בחכמה. קודש ישראל לה' ראשית: להר קדשו. בינה. הר (רבוע אלהים וה׳ אותיות) הקודש:

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה