סידור בית יעקב (עמדין)/הגדה של פסח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דלת ב. נפתח להכנס בשער השיר יהיה לנו כליל התקדש חג. לסדר השולחן ואגדה. משם יפרד לעשר נתיבות. וכולל האגדה עם כל הלכותיה. ופירוש יפה חדש. נקרא מטיב נגן.

נתיב א. דיני הסבה[עריכה]

נתיב ב. דיני ד' כוסות[עריכה]

נתיב ג. קדש. דיני קידוש[עריכה]

(א) מצוה לקדש על היין בכניסת יום טוב. ומשפט אחד הוא ליום טוב כמו לשבת. לכל דבריו שנתבארו במטת זהב:

[(ב) ילבוש הקיטיל אפילו הוא אבל. ואם לא סידר הקערה קודם התפילה, יסדרה עתה. ויקח כוס מלא אפילו הוא גדול מאוד. וכוסות המסובין כשהם גדולים, אין צריך למלאותם אלא שיעור רביעית. ויזהיר לבני ביתו שיאמרו אחריו הקידוש מלה במלה. ובסוף יענו אמן ולא ברוך הוא וברוך שמו. ושיכוונו בברכת שהחיינו לפטור כל מצוות לילה זו‏[1]. ושישתו כל הכוס לכתחילה ולפחות רובו, בלי הפסק ובהסבה]:

(ג) כך סדר הקידוש. מוזגין לו (דרך חירות. ולא ימזוג בעל הבית בעצמו אם יש לו משרת) [ואם אין ידיו נקיות, יטלם] ונוטל הכוס בשתי ידיו ומחזיקו בידו הימנית בלבד כנגד לבו. כמש"ל בכוס של ברכת המזון [וכן כל מה שמברך עליו, יטול בימין]. אם שבת הוא, אומר תחילה אתקינו כו'. ואח"כ אומר זה:

רבונו של עולם, אתה יודע כי בשר אנחנו ולא בינת אדם לנו. ואין אתנו יודע עד מה. לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו. שיעלה ויבוא ויראה וירצה לנחת רוח לפניך, כל המצוות הנעשים בלילה הזאת על ידינו. ולתקן כל אשר פגמנו בעולמות העליונים על ידי חטאתינו ועוונותינו ופשעינו. ולתקן כל הנצוצות שנפלו תוך הקליפות. ולגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את מעשה המצות האלה. ויהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו, שתצרף מחשבותינו‏[2] זאת הפשוטה, עם כוונת בניך ידידיך היודעים והמכוונים כל שמותיך הקדושים והנוראים. וכל כוונות וזיווגי מידות העליונות הנעשים על ידי מצוות האלה. ויהי נועם כו':

(ד) אחר זה אומר בפה מלא: קדש. הריני רוצה כו'. ואומר הקידוש מעומד, במתק וביראה ובכוונה ובשמחה. ויכוין בברכת בורא פרי הגפן, לפטור כל מה שישתה אחר קידוש עד ברכת המזון. ויכוין בשהחיינו, לפטור כל מצוות לילה זו. (ידגיש וקיימנו והגיענו). ואפילו ספק בירך, מברך‏[3]:

הריני רוצה לקדש על היין. ולקיים מצות כוס ראשון של קידוש מארבע כוסות. שהוא כנגד אות יוד של הוי״ה ב״ה. שהוא קודש הנקרא חכמה. ושהיא כנגד רוח שטות, לבטל אותו. לשם יחוד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה. על ידי ההוא טמיר ונעלם. בשם כל ישראל: ויהי נועם וכו'

אם חל יום טוב בשבת מתחילין יום השישי עד ברא אלהים לעשות ואחר כך מתחילין כאן. ובחול מתחילין כאן:

סברי מרנן בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם: בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל | לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ) מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה. חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן. אֶת יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) לפסח חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. זְמַן חֵרוּתֵנוּ. לשבועות חג השבועות הזה. זמן מתן תורתנו. לסוכות חג הסכות הזה. זמן שמחתנו. לשמ"ע ולש"ת שמיני חג העצרת הזה. זמן שמחתנו. (בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קוֹדֶשׁ. זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ: בָּרוּךְ | אַתָּה יהוה מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים: תיבותיו כמניין כלה. ועם הכולל, אל הויה
לסוכות בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה:
לר"ה בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל | עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל | לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ. אֶת יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה. יוֹם זכרון תְּרוּעָה. מִקְרָא קֹדֶשׁ. זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים. וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה. מֶלֶךְ | עַל כָּל הָאָרֶץ. מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן: תיבותיו ג"ן.

(ה) אם לא ברך שהחיינו בליל א', מברך בליל ב' [ואין צריך לומר שנית זמן להשלמה לליל א'] או בשאר ימי הרגל כשיזכור. אבל אם שכח בליל ב' נ"ל דלא צריך תשלומין. עמו"ק. [ויש אומרים דבזה. או שלא אמר בשניהם. ישלים כל ז' (חוץ מיום ח') אימת שיזכור. אפילו בשוק ובלי כוס]. ואם חל במוצאי שבת, אומר הבדלה גם כן. מיושב. קודם שהחיינו. וסימנך יקנה"ז [ובסוכות, יקנהס"ז. ר"ת יין קידוש נר הבדלה (סוכה) זמן]:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:

בנוסח הלז יש מ"ט תיבות. כנגד מ"ט שערי בינה. שהבדלה היא בינה

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחוֹשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בֵּין קְדוּשַּׁת שַׁבָּת לִקְדוּשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָּׁתֶךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַמַּבְדִיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְקוֹדֶשׁ:

בסוכות לישב בסוכה. שהחיינו:

(ו) [שכח להבדיל והתחיל ההגדה ונזכר. ישלימה‏[4] עד גאל ישראל. ואומר הבדלה על כוס ב׳‏[5], ומברך בפה״ג ושותה. וכשנזכר באמצע הסעודה, אומר הבדלה על הכוס ושותה בלי ברכה‏[6]. וכשנזכר משהתחיל ברכת המזון, אומר על כוס ד׳ הלל והבדלה‏[7]:

(ז) אחר הקידוש, ישתה בהסבת שמאל כל הכוס לכתחילה. ודיעבד או במקום שהיין ביוקר, סגי ברובו. ולפחות רוב רביעית (ובניו הקטנים א״צ לשתות אפילו רוב רביעית. ואשה לא תשתה יותר משיעור מצומצם). ולא יברך ברכה אחרונה. אפילו שתה רביעית ויותר:

(ח) לכתחילה ישתה כל הכוס בלי הפסק. ודיעבד אם הפסיק כל כך עד שיש מתחילת השתייה עד סופה יותר מכדי שתיית רביעית. אז בכוס ב׳‏[8] חוזר וימלאהו ושותה בלי הפסק ובלי ברכה. והוא הדין בכוס א׳ אם היה כוונתו בברכת הקידוש לפטור. אבל בכוס ג׳ וד׳ לא יחזור וישתה. אלא אם כן שהה יותר מכדי אכילת פרס. וכן ששכח ושתה כוס ב׳ בלי הסבה. חוזר ושותה בהסבה בלי ברכה. וכן כוס קידוש אם היה כוונתו לפטור. אבל כוס ג׳ וד׳, לא יחזור וישתה. ולכן יזהר כשהפסיק קודם ששתה כשיעור. שישלים תיכף לכשיעור. ואם הכוס גדול ולא שתאו כולו. ונזכר ששתאו בלי הסיבה קודם שהתחיל הלל או שאר הגדה. שותה הנשאר בהסבה בלי ברכה. ואם כבר התחיל, לא ישתה עוד. ויש שמקמץ וכועס על המשרת כששותה הרבה. ועתיד ליתן הדין:

(ט) לא ישתה משקה המשכר בין כוס א׳ לב׳, רק לצורך גדול. ומשקה שאין משכר מותר, אם היה כוונתו לפטור. ואם לאו, ישתה רק משקה הפסול לארבע כוסות או קאווי או מים:

(י) כשהוא חלש ורוצה לאכול מרקחת ליישב דעתו. אוכל רק דבר שברכתו בורא פרי העץ (לא בורא פרי האדמה) ויברך עליו לפניו (ויתנה בפירוש שאינו פוטר בברכה אלא זה. וכשיאכל תוך הסעודה פירות העץ יברך שנית). וכשאכל כזית, מברך ברכה אחרונה:

(יא) מי שאין לו יין. יקח ג׳ מצות. ובוצע האמצעית ומניח חציה לאפיקומן. ונוטל ידיו ומקדש על הפת. ובמוצאי שבת יקנה״ז. ולוקח הפרוסה ומברך על אכילת מצה. ואוכל כרפס. ואומר הגדה עד גאל ישראל. ומברך על המרור. ואחר כך אוכל הכורך]:

(יב) מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה ג׳ מצות, מרור, חרוסת, ומי מלח או חומץ, ושני תבשילין. ויסדר הקערה בעניין שאינו צריך להעביר על המצוה. הכרפס יהא קרוב אליו יותר מהכל. וחומץ סמוך לו. אחריו המצות. אחריהם המרור והחרוסת. והבשר והביצה רחוקין יותר לאחרונה. והמצות יהיו סדורות זו על גבי זו אב״ג מלמעלה למטה:

(יג) אס הביאום קודם הקידוש. צריך לכסותן עד אחר אמירת הקידוש:

נתיב ד. ורחץ[עריכה]

(א) [אומר בפה מלא ורחץ. לשם יחוד כו׳. ויהי נועם וגו׳]. נוטל ידיו [בשפע. עד פרק הזרוע] בלי ברכה [ונכון לברך בלי שם ומלכות. ולא יכוין שתעלה לו נטילה זו לסעודה]:

כרפס[עריכה]

(ב) כרפס. יקח אפילו פחות מכזית [ויבדקנו מתולעים] ומטבילו במי מלח או בחומץ [ויחלק גם כן להמסובין. ואומר להם שיכונו בברכה (אפילו ברכתו שהכל) לפטור המרור וכורך. (ולכן לא יפסיק עד אחר כורך. ואפילו מענייני הסדר אומר בלה״ק) ולא מה שירצה לאכול תוך הסעודה מפרי האדמה. וכשיאכל, יברך שנית:

(ג) אומר בפה מלא: כרפס. לשם יחוד כו'.] ומברך (בורא פרי האדמה. ואוכלן בהסבה. ולא יברך ברכה אחרונה אפילו אכל כזית. ויכול לסלק הכרפס הנשאר והמי מלח מהשולחן]:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:

(ד) [אם אין לו ירק אחר אלא מרור. יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ואכילת מרור. ויטבלנו בחרוסת ויאכל. וחוזר ואוכלו בטיבול שני (אחר שאכל מצה) בלי ברכה:]

נתיב ה. יחץ[עריכה]

(א) יקח האמצעית מג׳ המצות [אומר בפה מלא: יחץ. לשם יחוד כו׳] ויבצענה לשתים. ויכוין לבצוע חלק א׳ גדול (מהשני) [ויהיה רוב המצה. ב׳ זיתים] לשמרו לאפיקומן:

(ב) יכרכנו במפה (שלא נכבס בקראחמיל) ויתננו על כתפו וילך בו ד׳ אמות ויאמר: זכר לאבותינו שיצאו ממצרים ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם:

(ג) יצניע האפיקומן בין כר לכסת תחת מראשותיו. שלא יבוא לאכלו תוך הסעודה. ויהא קצה המפה הכרוכה עליו יוצאה וגלויה לפניו. למען יזכור ולא ישכח לאכול האפיקומן בגמר הסעודה [וחלק ב׳ הקטן. יחזיר בין ג׳ השלימות]:

נתיב ו. מגיד[עריכה]

(א) באמירת האגדה. יכוין לקיים מצות עשה שבתורה לספר ביציאת מצרים בליל פסח:

(ב) מי שאין לו אשה ובנים. הוא שואל לעצמו מה נשתנה:

(ג) אף בליל שבת מותר לקרות האגדה לאור הנר גם ביחיד. דהוי כעיון ראשי פרקים. מכל מקום מי שאינו בקי בה, נראה שאסור. והעמידו חז״ל (יבמות צ) דבריהם אף במקום דין תורה בשב ואל תעשה:

(ד) סומא אינו חייב בה אלא מדרבנן. ואף על פי כן יכול להוציא אחרים ידי חובתן, עיין תוספות פ״ב (דמגילה דף יט):

(ה) בשעה שאומר האגדה, צריכה להיות המצה מגולה. וכשנוטל הכוס, צריך לכסות הפת. [וקודם הגדה אומר מאמר זה מהזוהר (ברעיא מהימנא פרשת בא):

פקודא בתר דא, לספר בשבחא דיציאת מצרים, דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בההוא שבחא לעלמין. הכי אוקימנא, כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים, ובההוא סיפור חדי בחדוה, זמין איהו למיחדי בשכינתא לעלמא דאתא, דהיא חדוה מכולה. דההוא בר נש דחדי במאריה, קודשא בריך הוא חדי בההוא ספור. ביה שעתא כניש קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה ואמר לון: זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעי בני וחדאן בפורקני. כדין כולהו מתכנשין ואתיין ומתחברן בהדייהו דישראל, ושמעי ספורא דשבחא דקא חדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא על כל אינון נסין וגבורן. ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא, דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתוסף חילא וגבורתא לעילא. וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון. כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא, כד משבחן גבורתיה ואודן ליה, וכלהו דחלן קמיה, ואסתלק יקריה על כולהו. ובג"כ אית לשבחא ולאשתעי בספור יציאת מצרים כמה דאתמר. כגוונא דא חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמיה קודשא בריך הוא ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסא דעבד. ואי תימא אמאי איהו חובא, והא קודשא בריך הוא ידע כולא: כל מה דהוה ויהוי לבתר דנא. אמאי פרסומי דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע? אלא ודאי אצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עביד. בגין דאינון מלין סלקין. וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודאן כולהו לקודשא בריך הוא. ואסתלק יקרא עלייהו עילא ותתא. ברוך יי לעולם אמן ואמן]:

(ו) מניח פרוסה הקטנה בין שתי השלמות. ומגביה הקערה [עם מה שעליה (בידו א', ובני ביתו מסייעין, חוץ מאשתו) ואוחז הפרוסה בידו הב'. ואומר בפה מלא: מגיד. הריני. הא לחמא. בקול רם, עד מה נשתנה. בלשון המובן לנשים וקטנים. או יפרש להם העניין]:

הנני מוכן ומזומן לקיים המצוה לספר ביציאת מצרים. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל. ויהי נועם וכו'

הא לחמא עניא[עריכה]

הָא לַחְמָא עַנְיָא. דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הַשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הַשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:

מטיב נגן[עריכה]

הא לחמא. כן הוא הנוסח הקדמון. וכבר יישבו המחברים הלשון. ומצאו לו סמך במקרא. את הלחם אשר האכלתי. אמנם יש גורסין: הא כלחמא. וגם הוא נכון. וי״א כהא לחמא. וגם זה טוב היה. אבל בהכרח יצטרך להשמיט מלת די. שאין לו פנים לפי דעה זו. אלא כך צ״ל. כהא לחמא עניא אכלו כו׳. זולת זה אין לו באור:

עניא. שהוא מאכל עניים ועבדים. שממהרין למלאכתן. ואין מניחין אותן להמתין עד שיחמץ פתן. כדרך בני חורין. גם לפי שהוא קשה להתעכל. וכמות מעט ממנו מספיק להשביע יותר מלחם חמץ. לכן עני אוכל פתו בעסה בלוסה ואינו מניחה שתחמיץ:

בארעא דמצרים. אע״פ שגורשו ממצרים העיר (מטרופולין של המדינה) בליל ט״ו. מכל מקום לא שלחום עד הגבול בלילה ההוא [כי ארץ מצרים ד׳ מאה פרסה. והם היו בצוען מצרים (באמצע המדינה) בלילה ההוא]. גם ודאי כבר אכלו מצות בלילה זו בארץ מצרים עם הפסה קודם שיצאו ונתגרשו. ככתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו" (ועיין גלעד):

כל דכפין. נ״ל פשוט דקאי אנכרים. וזהו לפי שהיהה הכרזה לעניים שלא הכינו לי״ט הקדוש. כי רבה היא פתגם הכנתו וקשה הוצאתו. לפיכך היו נוהגין להכריז כן. כמ״ש באבודרהם בשם הגאונים. וכלפי ששנו חכמים (גיטין סא, א) מפרנסים עניי או״ה עם עניי ישראל. לזה אמר: כל דכפין. שהוא רעב ללחם. לא לדבר ה׳ לקיים המצוה. יבא יאכל עמנו. והקדימן מפני דרכי שלום. אח״כ אמר: כל דצריך. כל עני שבישראל הצריך לקיים המצוה ואין לו. ייתי ויפסח. יעשה מצות חג הפסה:

השתא הכא. אנו אומרים כך. משא״כ לשנה הבאה בארעא דישראל. אי אפשר לומר כן. כי אז נעשה קרבן הפסח. שכתוב וכל בן נכר לא יאכל בו (אבל אוכל מצה ומרור) וגם אינו נאכל אלא למנוייו. לכן אין אומרים נוסח הלז אלא בגלות. ולפי שבמהרה יבנה בהמ״ק. כדי שלא נאמרנו לשנה כמו שאמרנו אשתקד. על כן עשינו זאת זכרון בספור זה. שלא נטעה לאמרו אז ג״כ:

ואם תאמר: א״כ יפסידו העניים הנצרכים ויורע כחם, כי טוב להם עתה מאז? ולא ידומה כן. לזה בא כמשיב: השתא עבדי. זה גורם שיש בנו עניים. מה שאין כן לשנה העתידה נהיה בני חורין כולנו. ויקויים מקרא שכתוב "כי לא יהיה בך אביון". ולא יצטרכו ישראל זה לזה.

ומ״ש לשנה הבאה. בלה״ק. אמרו בו המפרשים. כדי שלא לעורר קנאת ושנאת הבבליים. כי בבבל נתקן נוסח זה. שלשונם ארמית. ובימים ההם ושנים קדמונים. לא היו סוגרים בתיהם בליל שמורים. והיו מכריזין ואומרים נוסח זה. כד שיבואו העניים והצריכים ויאכלו עמהם. ועכשיו לא נוכל לעשות ככה. דנפיש חילא דאו״ה הרבה יותר מעניי ישראל. ואי אפשר לעמוד בכך. על כן מפרנסין העניים בביתם. ומשנה לא זזה ממקומה. ואולי לזה רמז ג״כ כפל הלשון. לתרץ מדוע אין אנו מניחין דלתי בתינו פתוחים גם עתה כשאומרים כן. ע״ז מתנצלים. השתא עבדי. רראים אנו מעם הארץ כי רב. אבל לשנה הבאה בני חורין. אז נתנהג כבני חורין. הקוראים לכל המון העם לבוא אל שולחנם לאכול. וכדעבד רב הונא (תענית כ, ב) כי הוה אכיל. דהוה פתח בביה. ואמר כל דכפין ליתי וליכול. כדאיתא בפירקא דחסידי.

עי״ל כפל העניין והלשון ע״ד זה. שלא תאמר: מה טיבה של הוראת החירות שאנו עושין בלילה זה. הלא עדיין בגולה. ולשמחה מה זו עושה? לזה אומר שאין זה נחשב גלות באמת. כי אף אם אנו היום פה בארן לא לנו. לשנה הבאה נוכל להיות בארץ ישראל ברצונינו ואין מעכב על ידנו. אפילו אם ח״ו לא תגיע עדיין עת הגאולה. מכל מקום ארץ ישראל לפנינו היא לבוא לדור בתוכה בכל עת. ואינו דומה לגלות מצרים. שהיינו עבדים מכודנים. וכשבויים במאסר נתונים. לעבודת פרך בטיט ולבנים. ומאז הוציאנו ה׳ משם, יצאנו לחירות עולם, אל עם נורא מן הוא והלאה. כל האומות והמלכיות מכירים אותנו לזרע ברך ה׳, ומחזיקים אותנו חפשיים, להיות ברשות עצמנו, להעתיק דירתנו ממדינה למדינה ככל חפצנו. אדרבה זה חסד פרטי שמקבלין אותנו לדור בארצותם בחמלת ה׳ עלינו. לכן אין זה נחשב עבדות. ואם תאמר: לפעמים דרים תחת יד מלכות קשה שמכביד עולו עלינו להיות כעבדים? לזה אמר: עם כל זה הארץ רחבת ידים לפנינו. להתיישב בארץ אחרת כיום הזה. והרי אנו בני חורין כמו שהיינו.

והנה מספר תיבות נוסח הלז כ״ח. כי בכח גדול וביד חזקה הוציאנו ה׳ ממצרים. ובהתחלה הא לחמא עניא די ר״ת לעד. רומז שגם לעתיד יהיו מזכירין יציאת מצרים. תרגום "זאת", "הא". כלומר, זאת עומדת לעד:

מה נשתנה[עריכה]

(ז) יצוה להסיר הקערה מהשולחן. כדי שישאלו התינוקות: הלא עדיין לא אכלנו? וישיב להם שאסור לאכול בטרם ידברו בשבחו של מקום ובספור יציאת מצרים:

(ח) מוזגין לו כוס שני [מיד. ואין צריך שטיפה והדחה, רק ממדת חסידות]. ואומרים [מה נשתנה:

(ט) הבן שואל מה נשתנה. ואם אין לו דעת, אביו מלמדו לשאול. ואם אין לו בן, חבירו או אשתו שואל אותו. ואפילו תלמידי חכמים שואלין זה את זה. וכשאין כל זה, הוא שואל את עצמו מה נשתנה בניגון יפה. וכל שאחד שואל אותו, השאר אין צריכין לומר מה נשתנה. ומתחיל עבדים היינו. ויגלה הפרוסה עד והיא שעמדה]:

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֲנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה. הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֲנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת. הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אֲנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת. הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֲנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין. הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:

מה נשתנה. שאלה:

נשתנה. דרך לשון חכמים הוא להרכיב הנפעל עם ההתפעל [שנ' סימן בניין נפעל. ות' סימן התפעל. אך דרך לשון חכמים להרכיבם] (כמו "נתעלה", "נזדכה"). ונו"ן השורש קמוצה (אף שבהתפעל ע' הפועל בציר"י או פת"ח) כי כן מצאנו בכתוב, עבר ההתפעל לגזרת נחי הא [וכאן השורש ש.נ.ה] קמוץ. "התענה אבי". "התאוה תאוה":

חמץ. מאכל שרים. והמצה מאכל עבדים, כנזכר. ומדוע עתה בליל החירות כולו מצה? ואף גם זאת יש בה סתירה. כי השלמה מכל מקום תורה עניין מעלה וכבוד. והפרוסה על עוני ושעבוד:

מרור. עם שאר ירקות. שהם מורים חירות. והוא יורה עבדות:

שתי פעמים. אחת לפני המאכל דרך גדולה וחשיבות. הוא מנהג הגדולים. כדי לגרור תאות האכילה. והשנית תוך הסעודה. דרך שפלות. למלא קדים בטננו בירק חי מר (המוריק ומריק נפש. באתרא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורא) כמרירי יום:

מסובין. אף באכילת מצה. המורה כניעות ושעבוד. הרי כל אלו חרתי דסתרי. ותרתי לא עבדי. כבני הרי ועבדי בהדדי. ולכן לא זכר עוד לשאול על ד' כוסות ששותין כולנו בלילה זה בלבד. לפי שאין בהם דבר המורה על העבדות ולא סתירה. ומטעם זה לא שאל לחקר אבותינו שהיו אוכלים הפסח:

(י) מחזירין הקערה:

(יא) טוב ונכון לפרש האגדה לנשים וילדים בלשונם.ויהא הפת מגולה בשעת אמירת האגדה:

[(יב) אומר ההגדה בשמחה ובמתון. בשפה ברורה ובקול נעים כמנגן לפני המלך. וישגיח שהנשים ישמעו לקריאתה ולא ידברו. וכל שכן שלא ילכו אנה ואנה. וגם המשרתת תשמע האגדה. וכשצריכה לבשל, על כל פנים תשמע הקידוש והעשר מכות ורבן גמליאל היה אומר עד אחר שתיית כוס ב']:

עבדים היינו[עריכה]

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַיּוֹצִיאֵנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה. וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ. מְשׁוּעְבָּדִים הָיִינוּ (לְפַרְעֹה) בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ זְקֵנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

עבדים. תשובת השאלה:
לפרעה במצרים. הם כמו כן שתי במינות הפכיות קצת. כי אמנם פרעה (גימטריא ספירה. והוא בסוד עורף דזעיר אנפין כנודע) מלך. ומה שהיינו עבדיו לכבוד יחשב לנו. כי עבד מלך מלך. וכן נהג כבוד בלגיון של מלך הכבוד. הם שבט לוי. שלא נשתעבד בהם. לפיכך באמת מצד זה ראויים אנו לעשות זכר למעלה וכבוד שהיה לאבותינו גם במצרים:
אכן גם במצרים היינו עבדים לעבדי עבדים. הם בני חם. לכן בדין שנעשה גם סימן לעבדות שהיינו בו. על כן כראוי אנו עושים שני דברים מתנגדים בלילה זה, כאמור.
ועוד, לפי שתחילת הלילה וסופה לא היו שוין. כי בחציה הראשון עדין היינו עבדים, אע״פ שהתחלת הגאולה מבערב היתה (עיין לעיל עמודי שמים), מכל מקום גאולה מעליא לא הואי עד צפרא. והיינו משום שבליל חמישי היתה הגאולה ממצרים. ששעה ששית שלו היא לממשלת צדק, והשביעית למאדים. ורצה הקב״ה לשדד מערכת כח מאדים בעת ההיא. ומ״מ אתחלתא דגאולה בחציה הראשון היה בעת מזל צדק. והרי זה ממש כעניין כניסת שבת (שהיא מעין עוה״ב. גאולת הנפשות מרשות סטרא אחרא), שהוא בסוף ממשלת צדק ותחילת שליטת מאדים. לשבר כחו. לכן מצוה להוסיף מחול על הקודש. והוא שאמר משה גם כן "כחצות" (עיין בחיי).
זהו שאמר המגיד: עבדים היינו לפרעה במצרים. בבחינות מתחלפות לטוב ולרע. וכן היה בלילה הזה ביחוד. והראה הקב״ה כחו לנצח הוראות השמימיות ולנגדם. כי בהוראות כוכב צדק הטובה, ילין ישראל בגלות עוד. ועתה קודם הוראת מאדים נהרגו המצרים. ובעת שליטתו, יצאו ישראל. הוא שאמר: ביד חזקה, כנגד עת צדק, שבו התחילה הגאולה. ובזרוע נטויה, לשבר כח מאדים הרע, שבו נשלמה. לפיכך נאה לנו לעשות דברים הנראים כסותרים.
עי״ל עפמ״ש האר״י ז׳׳ל על הפסוק, "ואת העם העביר אותו לערים". שהם היו ניצוצות של קרי שהוליד אדה״ר בק״ל שנה. הם נתגלגלו במצרים. אותם מל יוסף. וטלטלם והניעם לצרפם וללבנם. והם שנשתעבדו במצרים בק״ל שנה קודם שנולד מרע״ה. ועפ״ז פירש, "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל", הכונה שאמר כי גם אלו הם מצרים ועם בפני עצמו. ונעשו בני ישראל, בכח ע״י יוסף. לכן הדין נותן שיכריחום לחזור ולהיות עם אחד עם עמו. ולכן כתיב אחריו: "ויקצו מפני בני ישראל". ולא "עם בני ישראל". כי אלה אחרים הם. בני ישראל האמתים שלא היה לו עליהם דין ודברים. לכן קצו בחייהם מפני אלה בני ישראל ממש. שבאו לשם כדי ללקט אותן ניצוצות ולהעלותן עמהם (וזה סוד כל הגליות בכלל. כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כורין). והם סוד הערב רב שעלו עמם. ואלה ב׳ בחינות רמוזות כמו כן בפרשת קדש לי. וכתוב "ויאמר משה אל העם". הם הערב רב. השוה אותם לישראל במצות החמץ. ולא הזכיר מצות קדוש בכורות שנצטוה עליה. כי היא אינה מגעת להם כי אם לישראל האמתיים שנצולו בכוריהם. ולא הערב רב. אמנם במצה גם כן שוין. כי בה נתקנו (שכן מצה גימטריא ק״ל, ה׳ הויות, וה״א רומזת לאחרונה שבשם כידוע). והוא השינוי בפרשה מלשון יחיד לרבים. ואמר מתחילה לעם ובלשון רבים: "אשר יצאתם ממצרים". "כי בחוזק יד". הוא מחמת הערב רב. שהיו צריכים לחוזק יד להוציאם. לולא זאת לא היה פרעה משלחם. מה שאין כן בבני ישראל ממש. בא משה רנינו ע״ה בטענה גדולה "שלח עמי". והאריך בזה בדברם נכוחים.
ע״פ הדברים האלה נאמר. שרמזם גם בעל האגדה במ״ש עבדים היינו לפרעה במצרים. ר״ל בשביל מצרים הנמולים ע׳׳י יוסף. שהם העבדים הגמורים והם שנשתעבדו בפרך. ואנו היינו עבדי פרעה בלבד בשבילם כדי לתקנם, כאמור. לכן לא העביד אותנו בחומר ובלבנים. רק לעם בני ישראל שהי״ל טענה ותביעה עליהם. אבל אנחנו היינו באמת במעלה גם במצרים. כי ידע שאין לו דין ודברים עלינו לקחת אותנו לעבדים, ולהשיב רעה תחת טובה שקבל בירידת אבותינו למצרים. והוא שמסיים: ויוציאנו ה׳ משם, בשתי בחינות. ביד חזקה. כנגד הערב רב, "עם בני ישראל", דלא סגי בלא״ה כנזכר. ובזרוע נטויה, עלינו בני ישראל ממש. שגם בגלותנו לעולם לא עזבנו אלהינו. ויט עלינו חסד לפני המלכים המושלים להחשיבנו חפשיים. לפיכך יפה אנו עושים זכר לדבר בסימנים כפולים נגדיים. לפי חילוף המבחן כאמור. והוא יאות גם כן למצבנו היום. לזכור שעם חפשיותנו עדיין עבדים אנחנו. כעניין מי שחציו עבד וחציו בן חורין. שעובד א״ע יום אחד ואת רבו יום א׳. ככה צריך לנו להורות כניעה עם החירות הלז:
ואלו. אם תאמר: אם אבותינו יצאו ואינם. אנו מה לנו בזה הלילה לעשות זכר ליציאת מצרים. שהיה לפני כמה אלפים שנה וכבר נתיישן הדבר. אל תבוז כי זקנה אומתך. כי אילו לא הוציא הקב״ה את (לרבות עצמו ופמליא שלו. או הוא כמו עם) אבותינו. בזכות אבות שהיתה אהבתם קיימת אז. עאכ״ו שלא היו מספיקין זכיותינו להוציאנו משם, דלא אכשיר דרי. אף כי בזמן הזה שתמה זכות אבות. בהכרח היינו נשארים משועבדים כו׳. נמצא הנס מגיע אלינו ממש. לכן ודאי חובה עלינו לעשות כל דברי הלילה הזאת לחק עולם:
היינו במצרים. הכי גריס במחזור וויטרי. ונכון, אף שלכאורה יש ליישב גם הגירסא לפרעה. אך רחוק וזר הוא. וכן הוא לפמש״ל שעקר השעבוד היה במצרים. וק״ל:
חכמים. מכח הלמוד ושכל נקנה:
נבונים. מביני דבר מתוך דבר:
זקנים. כמשמעו. כי רוב שנים יודיעו חכמה:
יודעים. מעצמנו. במדע טבעי. או ע״י שפע אלהי. והרי אלו ד׳ מדרגות זו ע״ג זו:
מצוה עלינו. כהאי גוונא דמיירי ביה, מצות חכמים היא. אבל במקום בן שואל, לא דיבר. כי אז חובה היא מן התורה, כנזכר. ומה שאין מברכין עליה. עמו״ק:‎

מַעֲשֶׂה בִּרְבִי אֱלִיעֶזֶר וּרְבִי יְהוֹשֻׁעַ וּרְבִי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וּרְבִי עֲקִיבָא וּרְבִי טַרְפוֹן. שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית:

מעשה. היא הראיה למה שקדם:

אָמַר רְבִי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה. וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זוֹמָא. שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. יְמֵי חַיֶּיךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

כבן ע׳. עיין דרוש תפלת ישרים בס״ד:
זכיתי. מהקל. עיין מהדורת לח״ש:
שדרשהּ. במפיק:

ארבעה בנים[עריכה]

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם. בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה. אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:

ברוך. אף על פי שלא תקנו חז״ל ברכה ממש בשם ומלכות על הגדת יציאת מצרים, כמש״ל. מכל מקום סדר המגיד לשון שבח לשי״ת על זאת בד׳ פנים. כנגד הד׳ בנים:
ברוך המקום. כנגד החכם. כי ה' בחכמה יסד ארץ. בסוד "הנה מקום אתי". שהשי״ת מקומו של עולם . הגי׳ ע״ל. בבית יוסף:
ברוך הוא. נסתר. כלפי הרשע. כי אין אלהים לנגד עיניו. והקב״ה חס עליו ללמדו ולקרבו לתורה:
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. נגד התם, כי נער ישראל. ויעקב איש תם. ישמע ויוסף לקח:
ברוך הוא, פעם ב׳. נגד שאינו יודע. כי גם הוא אינו יודע את ה׳. וסוד ד׳ שבתות הללו (שמהם נאחזים ד׳ בנים אלו) בחסד גבורה תפארת מלכות והויה. המשכיל יבין מדעתו:

חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח. אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

מה. בפרשת ואתחנן:
העדת בחולם. אין הכרע. אם הוא מקובץ מן עדה [שנעשה לשון רבים מלשון יחיד. וה׳ השורש מ"עדה" נשמט. לפי שלא תנוח באמצע התיבה], או הוא נפרד. כמו ועדותי זו [לשון עדות].
פסוק זה ודאי דברי החכם הוא, שיודע ומבין שיש כאן שלש בחינות חלוקות במעשים אלה. א׳ העדות. כאכילת פסח מצה ומרור. שהן מעידות על האותות והמופתים שנעשו לנו במצרים:
והחוקים. נעלמי הטעם. כאיסור שבירת עצם ונותר, וערלה שמעכבת בו. והמשפטים. התלויים במצות הלילה. והנה זו ודאי שאלת חכמה. כי אמנם ידע נאמנה שיש בכאן כל אלה הבחינות. ואין לו ספק באמתתם כלל. כי הוא מאמין בה׳ ובתורתו. ואינו כופר בעיקר. כמו שאמר "אשר צוה ה׳ אלהינו". רק הוא חפץ לידע גם טעמי התורה הכמוסים. שלא נמסרו להמון עם. לחכמים מורי התורה בלבד. ומי כהחכם רודף אחר החכמה ומשתוקק לירד לעמקה. בידעו שיש נגלה ונסתר בתורה. זהו אומרו "אתכם", כי חכמים הם ויש דבר ה׳ אתם ועמדו בסודו. מה שלא תגיע ידו. להשיג מעצמו לבדו.
אמנם מה שהכל תמהים, מה בין "אתכם" ו"לכם". שניהם יצאו מהכלל. ואע״פ שזה החזירו הכתוב לכללו בפירוש כאמור. מכל מקום אינו מרוה צמא המתפלא. מה יותר לחכם מן הכסיל בלשון שוה ומשתתף. גם אני חליתי הייתי כא׳ האדם משתאה משתומם ע״ז מעודי. ועתה האירו עיני מן השמים בדבר ברור בעזה״י. שמע דבר ה׳. כי הפרש גדול יש בין שתי אלה הנפרדות. לפי שמצאנו ביהושע (כ״ג) כתוב. "אותכם". ופירשו חז״ל (סוטה לד, א) מהו אותכם. אותי ואתכם. נמצא תסבול מלת אתכם הרכבה זו מכל מקום. אף על פי שהיא חסרה וי״ו. יש אם למסורת ותקראנה בחול״ם. הוא יורה גם על המדבר בעד עצמו בכלל המדוברים. מה שאין ככה מלת "לכם" לעולם. ע״כ בחר לשון ערומים כולל, כמקרה הכסיל לא יקרנו עון דבר "לכם" השולל.
ועם שזה דבר אמת גמור בלי ספק. עדיין צריכין אנו לצאת ידי חובת סיום המאמר. אין מפטירין כו׳. כי מה יחוס תשובה זו לשאלה הלזו. ונאמר בהתרת דבר זה. מה שכבר שיערו המפרשים הקדומים. כי ירמוז על חגיגה הבאה עם הפסח. אכן נצטרך לבאר הענין יותר. ונציע ידיעה בתחילה בקיצור. שהקשו התוס' פרק אלו דברים אהא דמשמע התם דאינה אלא מדרבנן. ומוכח נמי איפכא דלכ״ע היא דאורייתא ולא מבעי אליבא דבן תימא. ונדחקו בה מאד ע״ש. ולענ״ד ודאי לדברי הכל הוא דאורייתא. אלא שמסרה הכתוב לחכמים. דומיא דהלכות מועד ודכוותייהו. הכא נמי מן התורה היא שתבוא עם הפסח כפי שיאמרו חז״ל. דהיינו בחול בטהרה ובמועט. וה״פ דלאו חובה היא מן התורה בהחלט. זהו שאמר הבן שואל מה העדוח וגו׳. לא כוון על שום דבר מגופו של פסח. אך על העדות והחוקים ומשפטים שבחגיגה נתכוין, שעל כרחך יבחנו כל הדברים הללו בה כמו כן. וביחוד אליבא דבן תימא שהיא שוה לפסח בכל דבר. לכן הגיע לשאול באל״ה נפשו הרקה מידיעת סיבת חיובה. שעם היותה ודאי מאת ה׳ גם כן. ולא נחשדו חז״ל להוסיף על דבריו ולבדות קרבן מלבם מה שלא נצטוו. לכן אמר צוה ה׳ בלי ספק. אבל אתכם צוה עליה בפרטות להגביל ענין חובתו. אין לזר אתכם. אע״פ שכולנו מאמינים כי דבר ה׳ הוא כמוני כמוכם שוין בכך. כי על כן בא להשתמש במלת אתכם. הכולל בהעלמה. ותחשב לו לחכמה. באשר מ״מ הנרצה נעלה. לכם הדבר מסור. אין אתנו יודע עד מה. ועל מה היא באה. ללמוד אנו צריכין. לזה כהוגן השיבהו. וטעם זקנים יקח אזנו שמץ מנהו. טעמם ונמוקם עמם. שצורך החגיגה לבא לפני הפסח. כדי שיהא נאכל על השבע ולא יצא ממנו רעב. למען ישתהא טעם אכילה של מצה בפיו כל האפשר. ולא יצטרך לאכול אחריו ד״א לבטל טעמו. שכן אמרו. אין מפטירין (פותחין הפה לחזור ולאכול. יפטירו בשפה) אחר שאכלו הפסח. במיני מתיקה. היינו אפיקומן. לכן בהכרח להקדים אכילת שביעה של מצוה בשר שלמים ולא בשר תאוה. והיא שרמז הכתוב בחשובת החכם במ״ש את כל. לרבות החגיגה. ויחשבה לנו צדקה כאמור בענין. לפי שהוספנו מדעתנו. והסכמנו לדעת המקום בהזכירה בתורה ברמז כדי לזכותנו. וישאר הפסח לסיום הסעודה כמיני מתיקה הנאכלים באחרונה לסיים בטעם ערב. להחזיק המתיקות בפה זמן רב. ונמתק לשון זה המר בתחילתו. הרחוק והזר קרב:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. כָּפַר בְּעִיקָר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו. וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יהוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם. לֹא הָיָה נִגְאָל:

רשע מה הוא אומר. מארבע טעמים קראו רשע. א׳. שאינו מסתפק ושואל, אלא מהביל גוזר. ב׳. שקראה עבודה, ולא חק ועדות ומשפט. ג׳. שאינו תולה הדבר במי שצוה עליו. כי אין אדון לו. ד' שאומר לכם. על זה נגמר דינו והוחלט לרשע גמור. לפי שרדף אחר לשון מגונה, שאי אפשר לפרשו ולהבינו, אלא כלפי שהוציא עצמו מן הכלל. כי לולי זאת, היה אוחז לשון הגון כמאמר החכם, "אתכם". דמשתמע לתרי אפי ודאי. והיינו דנין אותו לזכות במה שתפס דרך קצרה. שמא כחס על כבוד קונו קצר במובן וידוע. בגלל זה שתק מההזכרה. גם "העבודה", לא תחשב לו אשמה. כי דבר ה׳ הוא אשר קרא. אכן בלשון "לכם" נתפש בלי ספק כמכעיס וממרא. דשביק היתירא בדיבורא ונקיט איסורא. על כן מההכרח לדונו לכף חובה ותחשב לו כפירה.
אמנם צריך ליישב מה שקשה ביותר לכאורה. שהרי ב׳ פעמים קראה הכתוב עצמו "עבודה". אבל המדקדק בענין ימצא שאין בו קושי כל עיקר. כי באמת לא נקרא בכתוב עבודה, כי אם אכילת מצות ז׳ ימים. אבל הפסח נקרא "חק". וזה מבואר מאד. בין בפרשת משכו בין בפרשת קדש. לעולם סומך החק לפסח והעבודה למצות. והטעם, לפי שאכילת מצה היא עבדות ודאי, כמש״ל. ולק נמשכה מצותה ז׳ ימים. כנגד הז׳ ימים אחר יציאת מצרים. שהיינו דומים לעבדים בורחים ונרדפים מאדוניהם ועדיין אימת רבן עליהם, כמבואר במקרא. אך ביום השביעי קנינו החפשיות האמתי ויצאנו לחירות עולם. לפיכך עד אותו יום מתבקש לנו להראות עבדות וכניעה ועד בכלל. כי עוד בו ביום היו ישראל בצרה. אם ראוים להנצל אם לא. כמ״ש חז״ל [שמות רבה פ׳ בא]. לכן אכילת מצה היא העבודה האמתית הראויה לנו תמיד בין בא״י בין בחו״ל בפרטות. כי מורה שנשוב לילך בגלות להשתעבד (משא״כ בפסח, שאינו אלא לזכר גאולה בלבד), וניתן לנו אות גם בסדר הקביעות כמ״ש הפייט. "ליל הלל וילל בשוה נגררים". לכן אין ערעורו של המפקפק מצד זה. רק גם על קרבן פסח יצא דבר הרשע לקראו עבודה בכלל שאר מצות הלילה. גם בהיות ישראל על אדמתן, אחר שהיו עבדים נכנעים למלכיות. ולפי שראה עול מלכי עכו״ם עליהם, הוא כמצחק בעיניו. באמור: עם ה׳ אלה ומארצו יצאו רבים בגולה. והנשארים בחרפה גדולה. ויבז למקיים המצוה כלועג לרש. הלא תגיד לי מה העבודה הזאת עול מלכות הקשה (כעניין שאמר נחמיה. ותבואתנו מרבה למלכים ובגויותינו מושלים) לך. ומה המכות האלה בין ידיך אם אתה בן חורין. והנך עוסק בדבר בטל. להראות חפשי בן חורין. ועסק בעבודה כבדה בעניין קרבן פסח. אשר לא יאות לכם המשועבדים, להורות דבר הגאולה. ע׳׳כ הוציא עצמו מהכלל. כי אין רצונו להשתעבד בעבודה כפולה. עבודת הקרבן והאומות גם יחד. לכן הוא פורק עול זה מעליו. וכמו שאירע ונתקיים בפסח חזקיה. כששלח הרצים באשר ועד מנשה וזבולן. ויהיו משחקים ומלעיגים עליהם. ורמזה משה רבינו ע״ה בתורה. "כי יאמרו עליכם", עתידים לומר כן. והוא שאמר בלשון רבים. "בניכם". כי רבים היו עם הארץ עושי הלעג השאננים כאמור. אולם אכילת קרבן פסח לפי האמת מורה על הגאולה האחרונה, כשיגוף ה׳ את העכו״ם אשר יצבאו על ירושלים, כן יגן עלינו גנון והציל פסוח והמליט. כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות:
ולפי שהוציא את עצמו. אע״פ שיש לו התנצלות לטעון שאינו אומר ככופר בנס מצרים. אלא שאינו ראוי להורות לדורות. בשעה שישראל מוכנעים. אך לפי שיצא מהכלל כפוקר תדינהו ככופר בעיקר גדול של ביאת המשיח. ונחשב למומר שאינו אוכל בפסח. לכן אף אתה הקהה שיניו. ולא תתן לו ממנו לטעום מאומה. ושתין תכלי מטא לככא דשמע קל חבריה דאכל, ואיהו לא אכל (בבא קמא צב, ב). וכל עצמו לא בא ליד מדה זו ללעוג. אלא שקשה בעיניו להמתין על האכילה עד שיענו עליה תחילה דברים רבים. כמ״ש בירושלמי (ירושלמי פסחים י ד) שאומר: מה הטורח הזה שאתם מטריחים לעכב סעודתנו ולערבב שמחת החג. כי הוא זולל בשר ורוצה לבלעו חי, לא צלי. ותמדוד לו כמדתו. רשע יראה וכעס. הנו רואה בעיניו וממנו לא יאכל:
ואמור לו בעבור זה עשה ה׳ לי. לפי שידע שאני עתיד לקיים המצוה:
בצאתי. שנדמה בעיני כאילו יצאתי ממש. לולי זאת נשקעתי שם. לכן לא יתערב זר בשמחתינו. ואין לבן נכר חלק בפסח עמנו:
אלו היה שם. מאחר שמסיר מסוה הבושה ומתלוצץ כאפיקורוס. בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני ואינו מזרע אותן שיצאו ממצרים. לפיכך לא יאכל בפסח. ומה שאינו משיב לו ככתוב: "ואמרתם זבח פסח הוא". כי היא הוראה לעתיד. והוא לא יאמין בזה. ואומר נבל בלבו. העבר אין. העתיד מנין? לפיכך קיים בו "ענה כסיל כאולתו". ואל יבוז לשכל מליך. ומ״ש בתורה "ואמרתם". לאותו דור בלבד נאמר. אבל השאלה רומזת גם בעתיד:

הערות[עריכה]

  1. ^ 1. ארבע כוסות. 2. מצה. 3. מרור. 4. אמירת ההגדה ("מגיד"), "והגדת לבנך". 5. סעודת יו"ט. 6. אפיקומן. 7. הלל. ויקיעורך.
  2. ^ לכאורה צ"ל מחשבתנו. ויקיעורך
  3. ^ לכאורה אינו מובן, שהרי אם ספק לו אם בירך, הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ושמא כוונתו בספק אם קידש, ומיירי שלא קידש בתפילה. וצ"ע. ויקיעורך
  4. ^ את ההגדה.
  5. ^ מיד אחר גאל ישראל.
  6. ^ בלי ברכת בורא פרי הגפן, שהרי נפטר בברכת כוס שני, שהרי לא הסיח דעתו מלשתות בסעודה. ויקיעורך
  7. ^ ואינו אומר הבדלה על כוס ג׳, שהרי היא כוס ברכת המזון, ואין עושין הבדלה על כוס ברכת המזון, מטעם שאין עושין מצוות חבילות חבילות. ויקיעורך
  8. ^ היינו אם שהה כנ״ל בשתיית כוס ב׳.