סידור בית יעקב (עמדין)/דיני עירובי תחומין

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שביל א׳ – ענין תחומין[עריכה]

(א) כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וא״א לומר שלא יזוז עצמו כלל. אלא ישב במקום א׳ כל יום השבת. מכאן סמכו לתחום שבת (וכן לי״ט) שהוא מקום מסוים במקומות אחרים. בערי הלויים:
(ב) וממה שכתוב שבו איש תחתיו. למדו שכל אדם יש לו ארבע אמות על ארבע מרובעות בכל מקום. אפילו יצא חוץ לתחום:
(ג) ומודדין לכל אדם באמה שלו. ואם היה ננס. נותנין לו ד׳ אמות בינוניות של ו׳ טפחים (טפח, ד׳ אצבעות בגודל שוחקות, והוא באמצען):
(ד) באלו ד׳ אמות, יש לו רשות לטלטל כליו וחפציו בשבת ולא יותר. יש אם למסורת, קרי ביה אל יוציא איש ממקומו. ובהכי לא נפק קרא מפשטיה לגמרי:
(ה) וחוצה להן הולך אלפים לכל רוח, עם אלכסונן:
(ו) ואם שבת במקום מוקף לדירה. אפילו אין עתה דיורין. חשוב כולו כד׳ אמות לטלטול, ויש לו אלפים להלוך חוצה לו לכל רוח על פני כל אורך ורוחב המקום ההוא, עם ריבוע קרני זוויותיו:
(ז) שבת בתל גבוה, או בקמה קצורה ושבלים מקיפות אותה. עד סאתים חשיבי כד׳ אמות:
(ח) קדש עליו היום בבקעה ואינו יודע תחום שבת. מהלך אלפים פסיעות בינוניות, אורך כל פסיעה ב׳ מנעלים (או רגלים במדת החרשים והבנאים), א׳ מקום מצב הרגל, וא׳ בין רגל לרגל:

שביל ב׳ – דיני בהמה וכלים לענין התחום[עריכה]

(א) כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת ויו״ט אלא אלפים לכל רוח. כך כליו ובהמתו אין שום אדם רשאי להוליכם חוץ לאלפים של בעליהם:
(ב) ואם עירבו בעליהן לרוח א׳. אין שום אדם יכול להוליכם לרוח אחרת אפילו פסיעה אחת, במקום שאין הבעלים יכולים לילך:
(ג) מ״מ מותר למסור בהמה לרועה א״י מערב שבת וערב יום טוב. ואין צריך לחוש שמא יוציאנה חוץ לתחום. אבל בשבת אסור:
(ד) ובהמה המסורה לרועה. אפילו נתנה לו ביום טוב. הרי זו כרגליו:
(ה) במה דברים אמורים? ברועה ישראל. אבל רועה גוי. אפילו מסרה לו מאתמול נ״ל שהיא כרגלי בעליה. דלא כמגן אברהם:
(ו) ושורו של רועה הרי הוא כשל אנשי אותה העיר:
(ז) שור (בין חי בין שחוט) של טבח המוכר לאחרים, כרגל הלוקחים:
(מ) אבל השוחט לעצמו ונמלך ביו״ט ומכר או נתן ממנו לאחרים. הרי הבשר כרגלי בעליו. עיין לחם שמים פרק ד דביצה משנה ג:
(ט) כלים המיוחדים לאחד מהאחין שבבית, הרי הם כרגליו. ושאינן מיוחדים, הרי אלו כמקום שכולן יכולין לילך לשם:
(י) ואם מצעו את התחום, לא יזיזום ממקומן. עיין מה שכתבתי שם בס״ד:
(יא) במה דברים אמורים? בכלים, והוא הדין לבהמה בחייה המשותפת. אבל אם שחטוה ביו״ט, כל אחד מוליך מנתו כרגליו לדעתי. עיין שם ותנוח דעתך:
(יב) השואל כלי מערב יו״ט, כרגליו. וביו״ט, כרגלי משאיל:
(יג) האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה ותבלין לקדרתה. הרי העסה והתבשיל כרגלי שתיהן:
(יד) פירות המופקדים בעיר אחרת במקום מיוחד להם. הרי הם כרגלי מפקיד:
(טו) מי שזימן אצלו אורחים. לא יוליכו מנותיהם אלא למקום שבעל הסעודה יכול לילך לשם. אלא אם כן זיכה להם מערב יו״ט:
(טז) מי בור של יחיד כרגליו. ושל עיר כרגלי אנשי אותה העיר. ואם עירב א׳ מבני העיר, מוליכן עמו (אבל מילאן נכרי, אינו יכול להוליכן אלא למקום שכל בני העיר יכולין לילך). ושל הפקר, כרגלי הממלא:
(יז) נהרות המושכין ומעינות הנובעין, כרגלי הממלא, וממלאין מהם אפילו בשבת אף על פי שבאין מחוץ לתחום:
(יח) גחלת כרגלי הנותן. ושלהבת כרגלי המדליק:

שביל ג׳ – היאך מודדין תחום שבת[עריכה]

(א) היתה עיר מרובעת ולא לריבוע עולם. מודדין לה אלפים לכל רוחותיה:
(ב) היתה עגולה או משאר תמונות. רואין אותה כאילו היא מרובעת בריבוע עולם. ומוציאין המידה כנגדה:
(ג) כל בית דירה שעומד בתוך שבעים אמה וב׳ שלישים סמוך לעיר. הרי זה נחשב להעיר, ומודדין האלפים ממנו והלאה:
(ד) היה בית שני קרוב לראשון בתוך שבעים ושיריים ובית שלישי קרוב לשני כשיעור כזה, וכן אפילו עד מהלך כמה ימים, הרי הכל כעיר אחת, כשמודדין מודדין חוץ לאחרון:

שביל ד׳ – דין תחומין במים[עריכה]

(א) אסור להפליג בימים ונהרות בשבת או ביו״ט, אפילו קנה שביתה בספינה מבעוד יום. ואפילו בערב שבת (הוא הדין לפחות מג׳ ימים לפני השבת, כשהדרך רחוקה שיתעכב בה בשבת בודאי) ובערב יו״ט – אסור לפרוש, כשידוע שאין בעומק המים עשרה טפחים (מקרקע הספינה) ביותר מאורך מיל. לפי שהדבר ידוע שהספינה מוליכתו חוץ לתחום בשבת או ביו״ט. אם לא שאין דרכו לילך כי אם פחות מתחום והאויר שקט כו׳. אלא שמטעם אחר אסור להיכנס לספינה בשבת ויו״ט, משום שט. ולא שרי אלא לתלמיד חכם בהערמה, או במת מצוה:
(ב) אבל אם הדבר ספק שמא הנהר עמוק עשרה, ואין צריך לומר בים שסתמו עמוק. פורש אפילו בשבת אם קנה שביתה. וצריך שלא יצא ממנה בשבת. כן העיקר:
(ג) ומהלך את כולה, אפילו גדולה יותר ממיל. ואם יש בה חדרים חלוקין לדיורים, צריכים להניח עירובי חצירות. וטעמא דמילתא, משום דקיימא לן תחומין דרבנן ומספקא לן אי יש תחומין למעלה מי׳ וספק דרבנן להקל (ולא משום דבמים לא שייך איסור תחומין. עיין לח״ש במהדורא פרק ד דעירובין ובמור וקציעה, שהשבתי תשובות נכוחות על סברא זו):
(ד) לפיכך כשהגיע לנמל בשבת או ביו״ט, יורד ואינו נמנע. ויש לו אלפים ממקום שפגע בו למטה מעשרה:
(ה) ואם כלתה מדתו בחצי העיר. אסור לילך יותר:
(ו) ואם כבר יצא אלפים ממקום שפגע למטה מי׳ קודם שהגיע ליבשה, אין לו אלא ד׳ אמות:
(ז) מכל מקום אם צריך לצאת מהספינה או מד׳ אמות מכח גשמים או מפני החמה או שנצרך לנקביו, והוכרח ליכנס לעיר. כיון דעל על, וכל העיר חשובה לו כד׳ אמות. וכן הדין בכל היוצא חוץ לתחום שלא לדעת:
(ח) והיוצאין ברשות, כגון לפקוח נפש. יש לו אלפים לכל רוח באותו מקום שהגיעו לשם. ואם הגיעו לעיר הרי הם כאנשי העיר:

שביל ה׳ – ענין העירוב וגבול התפשטות כחו[עריכה]

(א) מערב אדם עירוב תחומין לשבת וליו״ט וליו״כ. כדי שיוכל לילך למחרתם ממקום עירובו ואילך אלפים אמה:
(ב) כיצד עושה? יוצא מבעוד יום, ומניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר תוך התחום, וקובע שביתתו שם. אע״פ שחזר ולן בביתו, יחשב לו כאילו שבת במקום שהניח הב׳ סעודות. וזה הנקרא עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום ערובו (אחר שקדש היום) אלפים אמה לכל רוח:
(ג) לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד סוף אלפים, ואסור לשוב לביתו אם הוא עומד חוץ לאלפים מערובו:
(ד) ואם היתה העיר מובלעת תוך מדתו, תחשב כולה כד׳ אמות, ומשלים מדתו חוצה לה. כיצד? הרי שהניח עירובו בריחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח. נמצא מהלך ממקום עירובו אלפים אמה למזרח. ואלף אמה למערב עד ביתו. ואלף מביתו בתוך העיר, ולא יותר. ואם היה מביתו עד סוף העיר פחות מאלף, אפילו אמה אחת, תחשב העיר כולה כד׳ אמות, ומהלך חוצה לה תתקצ״ו אמה:
(ה) הילכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים מביתו, הפסיד את כל העיר, ואינו יכול להלך למערב ביתו אפילו אמה אחת. ויש אומרים, אפילו כלתה מדתו באמצע עיר, מהלך כולה (הואיל ולן בה, לאפוקי עיר אחרת. ואם כלתה מדתו בסופה, גם היא כד׳ אמות) אבל לא חוצה לה:
(ו) ואם כלתה מדתו בסוף העיר. אף על פי שעדיין יש עיבור לפני העיר. כל העיר כד׳ אמות:
(ז) כל המניח עירובו ברשות היחיד, אפילו היא עיר גדולה כנינוה, אף על פי שחרבה, או במערה הראויה לדיורין, כולה נחשבת לו כד׳ אמות. ויש לו חוצה לה אלפים לכל רוח על פני כולה:
(ח) אבל המניח עירובו בשדה. אינו קונה במקום עירובו אלא ד׳ אמות על ד׳ אמות. ואז אין לו אלא אורך אלפים ברוחב ד׳ אמות לכל רוח. וגם אלפים על אלפים למילוי קרני הזויות:
(ט) לפיכך אם הניח עירובו למזרח העיר במקום שאינו רשות היחיד, אין לו אלא אלפים ברוחב ד׳ אמות לכל רוח. דהיינו ריבוע של ד׳ אלפים וד׳ אמה על ד׳ אלפים וד׳ אמות:
(י) נמצא לצד מערב, אע״פ שהעיר מובלעת בתחומו, ואמרנו שנחשבת לו כד׳ אמות ומשלים עליה מדתו, זהו לענין ארכה בלבד. אבל לרחבה, אינו מהלך אלא כנגד ד׳ אלפים_וד׳ אמות שלו. ואין צריך לומר כשכלתה מדתו מאמצעה, שאין לו לצפונה ולדרומה אלא כנגד מדתו. כן הוא העיקר, דוק ותשכח:

שביל ו׳ – מקום נתינת העירוב[עריכה]

(א) הנותן עירובו בבית הקברות (אפילו קרקע עולם, עמו״ק ולח״ש, דלא כמ״א. ונלע״ד דה״ה בשל עכו״ם, עיין ש״י סימן מא), אינו עירוב:
(ב) צריך שיהא אפשר לו לאכול עירובו בין השמשות במקום שהניחו. לפיכך אם נתכוין לשבות ברה״ר והניח עירובו ברה״י או להפך, אינו עירוב:
(ג) אבל נתכוין לשבות ברה״י או ברה״ר והניח עירובו בכרמלית או להפך, הרי זה עירוב (עיין לח״ש פ״ג):
(ד) נתנו בראש הקנה. אס היה תלוש ונעוץ, אפילו ק׳ אמה, אם הוא רחב בראשו ד׳ טפחים ולמטה אינו רחב ד׳, עירובו עירוב. עיין מו״ק דהב״י לא עמד על כוונת לשון הטור במחילת כבודו. גם במגן אברהם לא דק כולי האי:
(ה) נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח מבעוד יום, אם יכול להוציאו בלי עשיית מלאכה דאורייתא הרי זה עירוב:
(ז) ספק עירוב, כשר, כשהיה לו חזקת כשרות מתחילתו; אבל ספק אם הונח שם, לא:

שביל ז׳ – המחזיק בדרך כדי לקנות שביתה[עריכה]

(א) מי שנתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע לו, והחזיק בדרך (אפילו לא ירד אלא מן העליה ולא יצא מפתח החצר מיקרי החזיק) והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בז שביתה, אע״פ שלא הגיע לשם אלא החזירו חברו ללון, או שחזר מעצמו אז נתעכב, יש לו להלך למחר עד אותו מקום שנתכוין לו וממנו אלפים לכל רוחותיו:
(ב) במה דברים אמורים? בעני, או ברחוק (כמה נקרא רחוק עיין לקמן שביל יג), כגון שבא בדרך. אבל עשיר או שאינו בדרך, לא:
(ג) הקונה שביתה ברחוק מקום אינו צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהו, קנה שם שביתה. זאין צריך לומר המערב ברגליו, שעומד במקום שמתכון לקנות ואינו צריך לומר כלום:
(ד) מי שישן בדרך וחשכה לו, קונה שביתה במקומו. ויש לו אלפים אמה:

שביל ח׳ – דין שליח שפשע[עריכה]

(א) מי שהיה במזרח ואמר לשלוחו: ערב לי במערב, ונתן העירוב מהלאה לביתו, בענין שהוא רחוק ממנו יותר מאלפים, וביתו קרוב בתוך אלפים, אינו כלום, ונשאר לו שביתת ביתו:
(ב) נתן העירוב בעניין שהוא לו בתוך אלפים, אע״פ שגם ביתו בתוך מדתו, קנה שביתה במקום עירובו:

שביל ט׳ – המערב לרבים משלו[עריכה]

(א) אומר: הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר, ובלבד שיהא בו מזון ב׳ סעודות לכל אחד מההולכים, וכל מי שירצה (מבני העיר ההיא) יסמוך עליז:
(ב) וצריך לזכות ע״י אחר הראוי, כמו בעירובי חצרות (עיין פרוזדור דמוסך השבת):
(ג) וצריך להודיעם, וכל מי שהודיעו מבעוד יום אפילו לא גמר בלבו לסמוך עליו אלא משחשכה הרי זה עירוב:
(ד) וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה ואמר: איזה מהשבתזת שארצה אסמוך עליו, אע״פ שלא גמר בלבו עד למחר, יכול לסמוך עליו:
(ה) וכן מי ששמע שבא חכם לעיר, ואינו יודע לאיזה רוח, והניח ב׳ עירזבין ואמר: לאותו צד שיבא החכם (או לאותו צד שלא יבא הגייס) יקנה לי עירוב, ואס לא יבא – אהיה כבני עירי, או אם יבואו שנים – למקום שארצה אלך, הכל לפי תנאו. וכן אם אמר להרבה בני אדם: הריני מערב על איזה מכם שארצה, אע״פ שלא בירר לו את מי רצה עד שחשכה, הרי זה עירוב:

שביל י׳ – עירוב שלא מדעה[עריכה]

(א) אין מערבין שלא מדעת, חוץ מבנו ובתו הקטנים, אפילו אינן סמוכין על שולחנו, ועבדו ושפחתו הכנענים, ואפילו מיחו בו שלא לערב עליהם, ואפילו עירבו לעצמם עירוב אחר, אינו כלום:
(ב) אבל בניו הגדולים (אפילו סמוכין על שולחנו) ומשרתיו העברים ואשתו, אינו מערב עליהם אלא מדעתם:
(ג) ואם שמעו ושתקו, יוצאין בעירובו. אבל עירבו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו:
(ד) קטן מבן שש ולמטה יוצא בעירוב אמו:

שביל י״א – לאיזה צורך מערבין[עריכה]

(א) לכתחילה אין מערבין אלא לדבר מצזה, כגון לילך לבית האבל, או לבית המשתה של תלמיד חכם, או להקביל פני רבו וחברו, ואפילו כדי לטייל בפרדס לעונג שבת ושמחת יו״ט, או לברוח מפני הלסטים וכיו״ב:
(ב) ומותר לילך על ידו אפילו לדבר הרשות, כגון לסייר פירי וכדומה. ואם עירב לדבר הרשות הרי זה עירוב:

שביל י״ב – זמן הנחת עירוב[עריכה]

(א) לכתחילה אין מערבין אלא מבעוד יום:
(ב) ואם עירב בין השמשות עירובו עירוב:

שביל י״ג – כיצד עשיית עירוב[עריכה]

(א) אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוכו ולהחשיך עליו, ומכוון לקנות שם שביתה, זוהי עיקר מצוותו. ואפילו לא אמר שביתתי במקומי אלא שתק, לא שנא יצא מביתו והחשיך, לא שנא בא בדרך וחשכה לו, קונה אלפים בלי אמירה:
(ב) ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם, ילך מבעוד יום (או ישלח שלוחו בן בדית גדול פיקח המודה בעירוב) ויניח שם מזון ב׳ סעודות לא׳ כפי מזונו:
(ג) ולחולה ולרעבתן שיעזרו בששה ביצים מפת או מכל דבר שמשתתפין בו:
(ד) לפתן בכדי לאכול בו ב׳ סעודות סגי:
(ה) כשמניח העירוב מברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵירוּב: ואומר בָּזֶה הָעֵירוּב יְהֵא מוּתָּר לִי או לפלוני ופלוני ולבני מקום פלוני לֵילֵךְ מִמָּקוֹם זֶה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּשַׁבָּת זֶה: או ביום טוב או ביום כיפור:

(ו) מי שבא בדרך, ומכיר אילן או גדר בסוף אלפים, ומתיירא שתחשך קודם שיגיע לשם, ואמר: שביתתי תחתיו בעיקרו, קנה שביתה, אע״פ שאינו יכול להגיע לשם מבעוד יום במהלך בינוני אלא אם כן ירוץ, מותר ללכת שם בנחת:
(ז) אבל לא היה יכול להגיע שם כלל מבעוד יום, לא יזוז ממקומו, שכבר עקר דעתו מכאן, וגם שם לא קנה:
(ח) ודווקא שייחד ד' אמות והם בתוך אלפים:
(ט) ואם האילן כולו עומד בתוך אלפים, ולא ייחד לו מקום אלא אמר: שביתתי תחתיו, יש לו ד' אלפים ממקומו לצד האילן חוץ משיעור משך תחתיו של אילן; ויש חולקין בזה:
(י) היה א׳ מכיר וא׳ אינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, וזה אומר: שביתתנו במקום פלוני:
(יא) ודווקא לבא בדרך התירו כהאי גוונא, אבל לא למי שהוא בביתו:

שביל ט״ו – יו״ט שחל סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גליות[עריכה]

(א) יש לו לערב אפילו שני עירובין לשתי רוחות, וסומך על איזה מהם שירצה ביום הראשון, ועל שברוח שני ליום שני (והוא שיכול להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון), או מערב ליום א׳, ובשני יהא כבני עירו, וכן להפך:
(ב) אבל בב׳ ימים טובים של ראש השנה אינו מערב אלא לרוח א׳:
(ג) וכן מתנה אדם על עירובו ואומר: עירוב לשבת זו ולא לאחרת. לאחרת ולא לזו. לשבתות ולא לימים טובים. לימים טובים ולא לשבתות. או לכולן:
(ד) המערב בימים טובים של גליות, או לשבת ויו״ט, אע״פ שהוא עירוב א׳ לרוח א׳ לשני הימים, צריך שיהא מצוי בליל ראשון ובליל ב׳ כל בין השמשות. כיצד עושה? מוליכו שליח בערב יו״ט או בערב שבת, מחשיך עליו (ונוטלו ובא לו אם היה ליל יום טוב), ולמחר (אם הוא יו״ט, מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך) ואוכלו, אם היה שבת, או מביאו אם הוא יו״ט:
(ה) נאכל בראשון, קנה לראשון ולא לשני:
(ו) עירב ברגליו בראשון, צריך לערב ברגליו בשני, ויעמוד שם ויכוין לקנות שביתה, ולא יאמר כלום; שאסור לעשות שום הכנה משבת ליום טוב או מיו״ט לשבת אפילו בדיבור:
(ז) עירב בראשון במאכל. אם רצה מערב ברגליו לשני:
(ח) ואם רצה לערב בפת, צריך לערב באותו פת עצמו שעירב בו בראשון, שכבר קרא עליו שם עירוב. לפיכך כשחוזר ומניחו, אינו צריך לומר כלום: